"ילדים זה קהל נפלא ולא כולם גילו את זה"
כוכבת "החממה" גאיה שליטא־כץ פורצת לקהלים חדשים בסדרת המתח בעלת השם המרשים "מטומטמת" (HOT3), אבל ממשיכה לשמור על תדמית הילדה הטובה, שמשקיעה בעבודה וממעטת בבילויים בכלל וברומנים בפרט. החלום? מחזמר! (אז מה אם היא לא ממש יודעת לשיר ולרקוד)
גאיה שליטא־כץ (28), כוכבת סדרת הנוער "החממה" (yes), כל כך פופולרית, שאפילו לכלבה שלה, תמר, יש חשבון אינסטגרם עם 1,800 עוקבים (חפשו Tamarchukit). "זה לא פשוט, ואני מנסה לשים את הגבולות שלי", היא מדווחת על פעילותה ברשתות החברתיות, מול מועדון מעריצים עצום המונה עשרות אלפי עוקבים. "למשל, להודעות ווטסאפ ולשיחות טלפון אני לא עונה, כי אין לזה סוף ואין התחלה. בפייסבוק ובאינסטגרם אני כן מגיבה, זה חלק מהתפקיד ואני מבינה וזה מחמיא ואני באמת אוהבת אותם".
ובחיים האמיתיים?
"כשהם ניגשים ברחוב ורוצים סלפי, יש לי את הרגישות להבין שעבורם זה רגע בחיים או משהו מרגש, אבל אני מודה שקרה גם שזה לא התאים לי. לדוגמה, פעם ניגשו אליי כמה בני נוער בדיוק כשהייתי בשיחה עם אמא שלי על משהו שהעיק עליי והייתי עם דמעות בעיניים, זה לא התאים ואני יודעת שהם התאכזבו. אני שמחה שאני מצליחה לשמור עדיין על הפרטיות, שתהיה בשליטה".
אפשר להבין את ההתלהבות האדירה שבה היא מתקבלת בקרב גדודי הילדים והנוער: אלה־לי רשף, הדמות שגילמה ב"החממה", היא רוקיסטית לוחמת צדק, דעתנית ואמיצה, מהדמויות האהובות בסדרה. אבל בקרוב שליטא־כץ תעשה עוד צעד בדרך למגרש של הגדולים, עם תפקיד מרכזי בפרק הפותח בסדרה בעלת השם המרשים "מטומטמת") משודרת בימים ב־ד ב־20:15 ב־HOT3 ובחינם ב־HOT VOD). הסדרה היא קומדיית פשע רומנטית של הבמאי שי קפון, על שירי, שחקנית מתוסכלת וקריזיונרית שנאלצת להסתנן כסוכנת סמויה לתיכון ומסתבכת עם המנהל, המשטרה והעולם התחתון. "מטומטמת" היא פרויקט הביכורים של היוצרת בת־חן סבג, שגם מופיעה בתפקיד הראשי, לצד הזמר מוקי, שמיל בן־ארי, גבי עמרני ואחרים.
אחלה שם, "מטומטמת".
"זה גאוני בעיניי. עצם זה שמתעכבים על השם של הסדרה זה מעולה. כשצילמנו סצנות ברחוב והעוברים ושבים היו שואלים לְמה אנחנו מצלמים, ענינו 'למטומטמת'. אני לא חושבת שיהיה אחד שישכח את השם הזה".
שומרת על קשר
שליטא־כץ שמרה על שמות המשפחה של שני הוריה, רחל ומשה, שהביאו אותה לעולם אחרי שנישאו בפרק ב'. היא נולדה וגדלה בעיר שבה עדיין היא מתגוררת, תל־אביב, וסיימה את הלימודים בתיכון עירוני א' ללא תעודת בגרות. "היה לי מאוד קשה בתקופה הזו", היא נזכרת. "הייתי תלמידה גרועה ממש, וההורים שלי סמכו עליי וזה לא הדאיג אותם. מה שהחזיק אותי זה שלמדתי שם במגמת תיאטרון ויכולתי לבטא את עצמי, ומרכזת השכבה הייתה מורה מדהימה שממש היה בנפשה לשמור עליי ולקדם אותי. בהמשך, לאחר שירות לאומי שעשיתי בגן של ילדי עובדים זרים, למדתי משחק בניסן נתיב ותסריטאות בסם שפיגל, ושם גיליתי את היכולות האמיתיות שלי ללמוד ולהשקיע".
"החממה" אכן הפכה אותה לכוכבת נוער ענקית, אבל היא מתגאה גם בתפקידים שהביאו לה פרסים נחשבים כמו קיפוד הזהב לשחקנית הראשית לשנת 2012 בהצגה "קילר ג'ו", ופרס האקדמיה לשחקנית המבטיחה לשנת 2012 על תפקידה ב"החולה המדומה". היא הייתה נינה ב"השחף" מאת צ'כוב ("שזה היה ממש חלום חיי"), ועכשיו היא בחזרות בהבימה להצגה "הצמה של אבא" של אמנון לוי. "ההצגה מדברת על משפחה מחאלב. אב המשפחה על ערש דווי ואמיר, הבן הצעיר, שיצא לחיים חדשים והתנכר להם ולמסורת, חוזר הביתה ומביא את הבחורה האשכנזייה. תום גרציאני מגלם את אמיר ואני את החברה. אני עושה כמה תפקידים במקביל ובמקומות שונים".
ולא מתבלבלת?
"יש לי זיכרון חזותי מטורף, וגם את לוח הזמנים המדוקדק שלי אני מנהלת לא באייפון אלא ביומן שבועי מסורתי, עם צבעי עט מתחלפים, כך שאני לא צריכה כל שנייה להסתכל, כי אני זוכרת מה ואיך כתבתי ובאיזה יום בשבוע".
את צופי הטלוויזיה המבוגרים היא כבשה בהופעה שוברת לב בדוקו־ריאליטי של HOT "גולשי ספות", וגם בעונה השנייה של סדרת המתח "פצועים בראש". "לא אכפת לי אם זה לנוער או למבוגרים, העיקר שזה כתוב טוב ומעניין", היא קובעת. "'החממה' הייתה כתובה כל כך ברצינות ולעומק, שהיה קשה להאמין שזה בכלל טקסט לילדים. לעומת זאת, ראיתי חומרים למבוגרים שהיו פח ולא רציתי להיות חלק מהם. בעונה האחרונה של 'החממה' הייתי גם חלק מהצוות שכתב את התסריט, שזה בכלל דבר שאני אוהבת לעשות, וחוץ מזה – ילדים זה קהל נפלא, ולא כולם גילו את זה".
חולמת על קריירה בחו"ל?
"האמת היא שלא. טוב לי כאן ואין לי כרגע שאיפות בחוץ, ואני בוודאי לא עושה צעדים בכיוון הזה. יכול להיות שזה נובע מכך שאני הקטנה בבית, קרובה לאמא ולאבא. האחים שלי מנישואיהם הקודמים לא גרים קרוב, רובם בחו"ל, ואני גרה די קרוב להורים והם מעורבים בחיים שלי. למשל, לוקחים את הכלבה כשצריך ומובן שאנחנו מתראים הרבה. נולדתי כשהם היו בני 40. התפקיד שלי הוא הקטנה בבית וקיבלתי את התפקיד באהבה. אחי, מתן, הבן של אמי, גדול ממני בארבע שנים וגר מולי. אנחנו מאוד קרובים וחברים טובים".
היא לא רק משפחתית, אלא גם חברותית. "אני כזו ששומרת על קשר", היא מעידה. "יש עדיין את הגרעין של החברים מהתיכון – בעיקר בנים, כי משום מה תמיד התחברתי אליהם יותר והיו לי חברות בודדות. לא שהייתי טום בוי או משהו, אבל כך יצא. יש את החברים מבית הספר למשחק ומ'החממה' – נשארנו חברים מאוד טובים, ואני בקשר ממש טוב עם דר זוזובסקי ועם ג'וי ריגר ששיחקו שם. יש לי חברים מהלימודים. אני מבלה עם כולם".
ומה עם זוגיות?
"הייתה בעבר, לתקופה, וזה לא הצליח, וגם לאחרונה היה משהו ונגמר. אני רוצה, אבל לא מחפשת באופן יזום. ראיתי בבית מודל מדהים לזוגיות וזה מה שאני רוצה, לא סתם מישהו. כמובן אני רוצה ילדים ושזה יהיה כמו שצריך. זה משהו שעובדים עליו. ניסיתי לעבוד גם עם מה שהיה לי, אבל זה לא התאים".
לא קיצונית
זוגיות מדהימה אינה המודל היחיד שהיא אימצה מבית הוריה. "אני צמחונית מילדות וגם הוריי צמחונים", מודיעה שליטא־כץ. "אכלתי בשר תקופה מסוימת אחרי התיכון, אבל רק המבורגר ושניצל שנראים כמו טבעול. זה לא היה שווה בשביל לשבור את העקרונות שלי, אז חזרתי לצמחונות וגם הורדתי את הדגים. מה שכן, אני לא קיצונית ולא מטריחה ומטרידה אף אחד. אני גם לא צורכת חלב וביצים, אבל אם יגישו לי קפה לא אתחיל לעשות עניינים, אשתה ואמשיך. אני לא בעד לעשות מזה אישו ולפתח אג'נדה, ובוודאי שלא מלחמה. זה לא עובד או משכנע אף אחד".
את מבשלת?
"הכי לא. אני לא מבשלת בכלל. אוכלת בעיקר בחוץ, אבל בריא. לנהל מטבח זה מאוד רחוק ממני. יש לי בבית מצרכים שמספיקים למחיה – לחם, גבינה במקרר. גם כשאני מארחת, מזמינים משהו מבחוץ".
בענייני טיפוח ושמירה על המראה המצודד אימצה שליטא־כץ דווקא את הגישה ההפוכה – תוצרת בית. "אני עושה מה שצריך לעצמי. אני לא כזו שהולכת לעשות טיפולים אצל קוסמטיקאית או לסדר גבות. גם מניקור לא, אבל יש לי חברה שאוהבת למרוח לק, אז היא מכריחה אותי בכל פעם. לעומת זאת, מבחינת היגיינה אני ממש על זה – סבונים, עניינים".
כחיה עירונית אמיתית אין לה מכונית וגם לא רישיון נהיגה. "זו מחלה של תל־אביבים, שהכל קרוב להם", היא מנתחת. "אני מסתדרת עם האופניים, ולהופעות יש את ההסעות. כיף לי לגור במרכז העניינים. יש לי המון חברים, ותמיד־תמיד יש אצלי מישהו בבית. יכול להיות מצב שאני בכלל בחדר, יושבת וכותבת תסריטים, ומישהו נמצא על הספה בסלון. כיף לי שיש אצלי אנשים".
מה מרגיז אותך?
"קשה לי ומטריף אותי עם העניין הזה שצריך תמיד להיות זמינים. בחזרות אין שעון והסמארטפונים בתיקים וזו חגיגה אמיתית – ניתוק מוחלט, התמסרות לדבר האמיתי, השתחררות. עשיתי לעצמי גם חוק שאני לא נוגעת בטלפון בבוקר עד שאני מסיימת עם הריטואל היומי ומתיישבת עם הקפה. בעבר הייתי מתעוררת בבוקר ורואה שכל הלילה קרו דברים, מיליון הודעות ומיילים, ובקושי חזרה לי הנשימה. אז החלטתי שדי, ושאני לא נשאבת לזה. עברו כבר כמה שבועות מאז ההחלטה וזה שינה לי את החיים. ולא אכפת לי מאנשים שאומרים 'אבל למה השארת אותי עם שני וי אפורים?' או 'אבל ראיתי שהיית מחוברת'".
מה היית עושה אם לא היית שחקנית?
"הכל מעניין אותי. משחק זה מעניין, אבל עד גבול מסוים, ואין לדעת איך זה יימשך אצלי. למשל, בעיניי הכתיבה היא דבר הרבה יותר מתגמל ומספק, זו יצירה שלי, ויכול להיות שבעתיד הקרוב זה יהיה הסנכרון האמיתי עבורי, לשחק בדברים שאני כתבתי. בימים אלה אני כותבת תסריט לסרט שאני חולמת ללהק בו את עצמי".
חלומות נוספים?
"אני משתגעת לעשות מחזמר".
את שרה?
"לא יודעת אם מספיק טוב, וגרוע מזה – יש לי גם רגליים שמאליות. השתפרתי ולמדתי עם הזמן ועבדתי קשה על זה, כך שאני מאמינה שאפשר לעבוד על הכל". *
לפנייה לכתב/ת 
