זכיתי
בין זיכרונות הילדות של מיקה אלמוג שזורים אירועים היסטוריים של מדינת ישראל - אבל בשבילה זה היה פשוט יום בילוי עם סבא שמעון. השבוע, במילות פרידה כואבות, אוהבות וגאות, היא מספרת איך זה לגדול בצילה של דמות גדולה מהחיים - ואומרת שלום, בפעם האחרונה. מסמך
אני מיקה אלמוג, הנכדה של פרס.
כבר 41 שנים שאני בעליו של הטייטל הזה, ומערכת היחסים שלי איתו מורכבת. קל לזלזל בקושי הזה, אולי כמו שקל לזלזל בקשייו של מי שנולד להמון כסף, או של מי שנולד נורא־נורא יפה. כי זה קושי ששורשיו נטועים עמוק בפריבילגיה, ואין ספק שיש אינספור משאות כבדים ממנו.
ובכל זאת, לא תמיד פשוט לגדול בצילה של דמות גדולה מהחיים; להתגבש כאדם בשטח ההפקר שבין הפרטי לציבורי; לצקת תוכן לתוך עצמך כשהנתון הביוגרפי המסוים הזה כל כך מגובש, ונדמה שמרגע לידתך את עומדת יום־יום למבחן: האם את ראויה למטען הגנטי שנפל בחלקך?
והנה נפרדתי מהאחראי לצרה הצרורה הזו. אבל דווקא עכשיו, בבואי לכתוב מילות פרידה, כשעל כתפיי משקלה של תרומתי הצנועה לסיכומו של עידן, השאלה תקפה מאי פעם.
נעצור לרגע ונחשוף את התפרים: הטקסט הזה נכתב יממה אחרי שסבא שלי נפטר. מכיוון שבית הדפוס לא עובד בחג והגיליון מודפס מוקדם מהרגיל, אני צריכה לכתוב את מילות הפרידה שלי מסבא הלילה. אבל כשאני כותבת את אחד הטקסטים המאתגרים של חיי מול דדליין בלתי אפשרי, אני לא יכולה להימנע מהמחשבה, "מעכשיו לעכשיו. ברור. כמה אופייני לך, סבא". כמו כשהיה משאיל לי ספר בן 400 עמודים ולמחרת שואל, "נו, מה חשבת?"
24 שעות עברו מאז שראיתי את הסדק נפער באדמה, מזגזג בה במהירות ובאלימות, יוצר הפרדה בלתי הפיכה: לפני. אחרי.
יממה מאז הרגע שאין שום דרך להתכונן אליו, ואני מלקטת את רסיסי ליבי, עטופה בצער הפרידה, שטופה בגעגוע, מוצפת זיכרונות, ולא יודעת מאיפה להתחיל.
לרגע אני מסירה את היד מהמקלדת ונוגעת בשולחן הכתיבה שלי. שולחן פורמייקה קטן וישן, שבמשך 40 שנה עמד במטבח של סבא וסבתא שלי. ופתאום אני יודעת מאיפה להתחיל, ולמרות שאני כותבת עליו, זה מתחיל ממנה:
ביליתי אצלם את השבת. שכבתי על השטיח בסלון ודיפדפתי בעיתון, חיפשתי את החידה השבועית לילד, ונתקלתי בקריקטורה – ראשו של סבא שלי צויר על גוף של אישה זקנה וכפופה, שישבה על ספסל וסרגה. אין לי מושג מה היה הקונטקסט הסאטירי, כל מה שאני זוכרת הוא עלבון צורב. משהו בוולגריות הזו, ראש של גבר על גוף של אישה זקנה ועלובה במיוחד. פרצתי בבכי. סוניה – "ססה" בפי המשפחה מאז שאני, הנכדה הבכורה, התחלתי לדבר ושיבשתי את המילה "סבתא" – רצה אליי מהמטבח, מבוהלת, ואחרי שווידאה שאני בריאה ושלמה והבינה את סיבת הבכי, נעמדה והזדקפה, העיתון בידה, והושיטה לי יד.
"בואי," אמרה, "קומי ובואי איתי".
הלכתי אחריה למטבח.
"שבי," אמרה והניחה את העיתון מולי, על השולחן שעתיד להיות שולחן הכתיבה שלי, 35 שנים מאוחר יותר.
"עכשיו תקשיבי לי", אמרה והצביעה על הדמות המאוירת בקריקטורה, "זה – לא סבא שלך. זה שמעון פרס. הוא שייך לכולם. זה מה שהוא בחר, כדי שהוא יוכל לעשות דברים מאוד חשובים בשביל המדינה שלנו. סבא שלך זה סבא שמעון. זה ששוטף עכשיו ידיים ותכף יצטרף אלינו לאכול".
ובתזמון מושלם סבא שלי נכנס למטבח במכנסי חאקי קצרים וגופייה לבנה והתיישב בכיסאו הקבוע, מולי. ססה קיפלה את העיתון והניחה אותו בצד.
"ועכשיו, מיקוש, תחלקי מפיות בבקשה".
היא הקפידה בנימוסי שולחן וחשבה שמפיות נייר הן המצאה ברברית. אכלנו רק עם מפיות בד, שאותן תפרה בעצמה והחליפה מדי יום. בין הארוחות, אם לא התלכלכו כמובן, היה מתפקידי לגלגל את המפיות ולהשחיל אותן לתוך טבעות עץ עבות, שעליהן, במצוותה, סבא חרט באולר את האות הראשונה בשמו של כל אחד מבני המשפחה.
ניגשתי לסלסילת המפיות והוצאתי שלוש: ש', ס', מ'.
פרשנו מפיות על הברכיים והיא הגישה את שאריות העוף מאתמול, שרופות במחבת כמו שאהב, והוא אכל בתיאבון, בידיים (שזה מותר, כי "אפילו מלכת אנגליה אוכלת עוף עם הידיים").
היא חייכה אליי. "הבנת?"
עוד לא מלאו לי שש. אבל הבנתי.
אז לאורך ילדותי, סבא שלי היה זה שמתעמל "חמישה רגעים" מדי בוקר בחדר האמבטיה, הטרנזיסטור משדר חדשות, ואליהן מתלווה צליל מחיאות כפיים קצובות, אחת מעל לראשו בתום כל ניתור. סבא שלי היה זה שידע לפרוס בייגלה אחד לעשר פרוסות דקיקות; זה שהיה שותה כפית מיץ לימון מדי בוקר; זה שאף פעם לא הצלחתי לקום לפניו, כי גם אם התעוררתי בשש בבוקר, הוא כבר ישב שם במטבח יותר משעה, עם כוס תה "בלונדיני" וארבעה עיתונים פרושים לפניו. סבא שלי היה זה שהיה עושה איתי תחרויות בדיחות (כן, ניצחתי אותו, תודה ששאלתם. כמעט תמיד).
ולשאלה הקבועה "איך הוא בתור סבא?" אימצתי לעצמי תשובה קבועה: "כמו סבא שלך", הייתי עונה, "רק קצת יותר עסוק".
אבל ככל שגדלתי חומת המגן שהציבה סבתי התנמכה – או שאני פשוט גבהתי. והבנתי, הבנה איטית והדרגתית, שההפרדה הזו – פרטי מול ציבורי, שלי מול של כולם, היא לא באמת אפשרית. כי היא לא באמת קיימת. לא בעולם, ולא בתוכו.
נעוריי נפרשו בין אמצע שנות ה־80 לאמצע שנות ה־90 – שנים סוערות ומלאות תהפוכות עבור שמעון פרס – ממשלת האחדות, הניצחון על האינפלציה וייצוב המשק, המהלכים הסודיים לקראת הסכמי אוסלו, ואז הוצאתם לאוויר העולם.
ואלה היו שנים סוערות גם עבורי – פשוט מתוקף היותי נערה. במסגרת זכותי הלגיטימית לחוש שהעולם סובב סביבי, במסגרת המרד המתבקש, במסגרת הרצון שהחל ללבלב להגדרה עצמית. כי הנה מה שקורה עם הטייטל הזה: יש לו נטייה להיכנס לחדר לפנייך ולצאת אחרייך. ואני רציתי להיכנס לחדר ראשונה, לבד, ולהחליט בעצמי אם אני מזמינה אותו להיכנס, אם לאו. זה לא באמת היה קשור אפילו ליחס אל סבא שלי – למרות שבשנים הקשות זה בהחלט כאב, כי אהבתי אותו תמיד. ראיתי את הכאב שהסבו חיצי הרעל שנורו אליו, את הסבל שלו ואת הסבל של ססה, שהייתה, ותהיה תמיד, יקרה לליבי בעוצמה שאין לה מילים.
אז הרחקתי את עצמי ממנו, והגבתי בעוקצנות כששאלו אותי עליו, וכשהייתי בת 20 ארזתי שתי מזוודות והתרחקתי עד ניו־יורק. נסעתי ללמוד. ופתאום, אוויר. אנונימיות מלאה. שם נעוריי, ולדן, באנגלית Walden, הוא שם אמריקאי לכל דבר. האנגלית שלי אמריקאית לכל דבר בזכות שנתיים בבוסטון בילדותי המוקדמת. וזה קרה, הייתי בחדר לבד.
אלא מה? הנודניק הזה רדף אחריי עד ניו־יורק. טוב, הוא גם היה שר החוץ. אבל אני חושבת שדי ברור שהוא הגיע לניו־יורק ולוושינגטון בעיקר כדי להציק לי, נכון? ברור.
אבל סבא זה סבא, וכשהוא מגיע לניו־יורק ומזמין אותך לארוחת ערב, את באה. ואת מגיעה לחדר שלו במלון וכשאת מתקרבת לדלת, את שומעת אותו אומר, "יונה! מיקה הגיעה כבר?" ואותה אומרת, "תכף, תכף, אני אגיד לך ברגע שהיא תיכנס".
ואת נכנסת לחדר והוא כל כך שמח לראות אותך. ומתברר שגם את שמחה לראות אותו.
בשנים שלמדתי ב־NYU סבא שלי הפך להיות בן המשפחה שראיתי בתדירות הגבוהה ביותר. הוא הזמין אותי להתלוות אליו לאו"ם ולקונגרס ופצח במנהג שנמשך אחר כך 20 שנה – להראות לי את הנאום שהוא עומד לשאת, לשאול לדעתי. ואני הייתי מציעה תיקוני נוסח קטנים, חידוד של משפט פה ושם – שום דבר מהותי, אבל הוא הקשיב, וסימן, וכשהיה מגיע למילה המסוימת הזו שאני החלפתי, הייתי נמלאת גאווה.
ובספטמבר 1995 התלוויתי אליו לבית הלבן, לטקס החתימה על אוסלו ב'. והכל היה חגיגי ומרגש ונוצץ ורב־טקס כמו סרט הוליוודי. רכשתי חליפה אפורה (החצאית הייתה קצרה מדי לקוד הלבוש, אבל את זה הבנתי, אפעס, רק כשנכנסתי לאולם), פגשתי את ביל קלינטון ואת הילרי קלינטון ואת אל גור ועוד.
כשהוא עמד שם על הבמה, והקשבתי לדברים שאמר וראיתי את לחיצות הידיים, ההתרגשות התחלפה – ופתאום לא הזוהר היה הדבר המרגש, אלא מה שקרה שם לנגד עיניי, ונוצקה בי הבנה, ראשונית מאוד אמנם, אבל הבנה, לגבי "הדברים המאוד חשובים" שסבא שלי עושה. העבודה שלו, התחלתי להבין, מפעל חייו, היא להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי.
אחרי הטקס וארוחת הצהריים יצאנו מהבית הלבן ונכנסנו לרכב השרד שהמתין בחוץ והתיישבנו זה מול זו. השיירה יצאה לכיוון המלון וחצתה את רחובות וושינגטון בסירנות שואגות ואורות מהבהבים, וסבא שלי נשען אחורה ונאנח, ואני נשענתי קדימה, הנחתי את ידי על ידו ואמרתי לו: "סבא, אני נורא גאה בך". והוא חייך חיוך גדול.
כמה חודשים מאוחר יותר הגעתי ארצה לביקור מולדת, ונסעתי עם ההורים שלי ועם אחי ואחותי לטיול בירדן – אחרי חתימת הסכם השלום, עם דרכונים ישראליים. ביקרנו בעמאן, בפטרה, במידבא. דגלי ישראל מילאו את חלונות הראווה של החנויות, ששמחו לקבל את זרם התיירים החדש, ובלובי של המלון פגשנו פלסטינים מיפו, מרמלה ומחיפה, שהתרגשו כמונו. וכשעלינו לפסגת הר נבו, אבא שלי, שהיה רופא חטיבתי בבקעת הירדן בתקופת המרדפים שאחרי ששת הימים, עמד דומע מול תמונת הראי של ארץ ישראל וניסה להסביר לנו כמה זה בלתי נתפס, הרגע הזה של חופשה משפחתית על פסגת ההר המסוים הזה. רואים רחוק, רואים הפוך.
הוא השקיף לנוף המרהיב ואמר, "אולי הילדים שלכם כבר ייקחו את זה כמובן מאליו".
וחשבתי שוב על הפיכת הבלתי אפשרי לאפשרי, ועל חלקו של סבא שלי ברגע הזה.
חזרתי לניו־יורק מלאת אמונה ותקווה, ושם הייתי ב־4 בנובמבר 1995, כשחברה התקשרה ואמרה לי לפתוח סי־אן־אן. הגעתי לטלוויזיה בדיוק ברגע שבו התחלפה הכתובית, מ"ראש ממשלת ישראל נורה" ל"ראש ממשלת ישראל נרצח".
התקשרתי קודם כל לססה, שביקשה לוודא שאני בסדר, ואף כדור תועה לא התעופף לו עד ניו־יורק, והבטיחה לי שסבא בטוח. והמשך היום מעורפל בזיכרוני, שעות ארוכות של דיווחים בטלוויזיה ושיחות טלפון, והשאלה שלי אם לבוא הביתה, ולבסוף התשובה: "סבא מבקש שתישארי בניו־יורק".
ובשבועות שאחרי זכיתי לייצג אותו, בזעיר אנפין, בעצרות תמיכה וזיכרון, במפגשים עם סטודנטים. מאמר דעה שכתבתי – במובנים מסוימים הטור הראשון שלי – התפרסם ב"ניו־יורק טיימס" (כך שהשיא שלי כעיתונאית כבר מזמן מאחוריי). ואחד הפרופסורים שלי קרא אותו וניגש אליי בסוף השיעור לברר אם זו באמת אני שכתבה, כי אם כן — אני הנכדה של שמעון פרס! וכשאישרתי שאכן זו אני, הוא שתק רגע ואז שאל, "אז, כאילו, יש לך אבטחה צמודה?"
"ברור," עניתי, "הבחור הזה שתמיד נכנס לכיתה אחרון, עם מעיל גשם ארוך ומשקפי שמש וכל הזמן לוחש דברים לשרוול שלו? שב"כ".
לקח לו רגע להבין שאני צוחקת.
כמה שבועות מאוחר יותר סבא שלי הגיע לניו־יורק לעצרת תמיכה ענקית שהתקיימה שם, ובאתי לפגוש אותו והוא נראה לי קצת מוזר. וכשחיבקתי אותו הרגשתי את אפוד המגן מתחת לחליפה. לפעמים הבלתי אפשרי הופך אפשרי גם לרעה.
לא אביא כאן את כל תולדותיי. אחרי שנות לימודים בניו־יורק ואז בלוס־אנג'לס חזרתי ארצה, עם דרור, שהכרתי ב־UCLA והפך לבעלי ולאבי שלושת הילדים המופלאים שנולדו לנו. הקמנו בית, בנינו קריירות. חיפשתי את דרכי המקצועית הרבה זמן. הטייטל לא שיחרר. "הנכדה של פרס תערוך את 'ארץ נהדרת'", הודיעה הכותרת כשזכיתי בתפקיד עורכת המשנה של התוכנית המהוללת. בלי השם שלי. עברו עוד איזה עשר שנים, וכבר הייתי בעלת טור אישי (בעיתון אחר, רחמנא ליצלן), וחזרתי להשתעשע קצת באהבת נעוריי למשחק, וזכיתי כמובן לכותרת "הנכדה של פרס תשחק את הסוכנת של יהודה לוי בסדרה חדשה".
וכשרצו שאקדם את הסדרה עם כתבת שער במגזין נשים, אמרתי שבשמחה, אבל שבשער לא יכול להיות כתוב "הנכדה של פרס". והייתי צריכה להסביר שאני גאה ומאושרת להיות נכדתו, אבל התפקיד שלי בסדרה לא קשור להיותי סלב גנטית בעל כורחי. למה כל כך קשה להבין את זה? ולתדהמת המערכת כולה, התכוונתי למה שאמרתי, וכשהם סירבו להבטיח, ויתרתי על השער.
אז לומדים לחיות עם זה. אבל זה לפעמים מעצבן.
באמצע 2007 התקיימה בישראל הצבעה. הנושא: התמודדותו של שמעון פרס על תפקיד נשיא מדינת ישראל. בשנית. ההצבעה לא התקיימה בכנסת, היא התקיימה סביב שולחן ארוחת השבת המשפחתית בבית סבתי וסבי. בעלי זכות ההצבעה: בנות ובני המשפחה. ההליך היה בלתי דמוקרטי בעליל, שכן ההחלטה בסופו של דבר הייתה בידי משרת הציבור בלבד, אבל בהחלט עניין אותו לשמוע מה יש לנו להגיד. וכעת, וידוי דרמטי: הצבעתי נגד. להגנתי אומר שהצבעתי נבעה מאהבה. הסבב הקודם היה צרוב בזיכרוני, ולא מצאתי סיבה משכנעת להאמין שהפעם הזו תהיה שונה. המועמד ראוי בדיוק כפי שהיה שבע שנים קודם, והכנסת, שבידיה ההחלטה — איך לומר? לא חל בה שינוי משמעותי.
"אבל מה יקרה אם לא תיבחר?" שאלתי.
והמועמד פרס חייך ואמר: "אז אני אעשה משהו אחר".
למזלנו הרב הוא לא שעה לעצתי, ונתן שבע שנות נשיאות נפלאות, הרים את כבודו הרמוס של המוסד הזה, נסק איתו לגבהים שלא ידע מעולם ומילא אותו תוכן וחיות ואנרגיה וחדשנות.
כמה חודשים לפני תום הקדנציה שלו ביקש שאקרא טקסט שכתב. "איגרת לידיד הצעיר", קראו לו. משהו כמו 20 עמודים שבהם שטח כמה וכמה מהעקרונות והערכים שליוו אותו לאורך 70 שנות שירותו הציבורי. קראתי.
זה יפה, אמרתי, מי קהל היעד?
חבר'ה צעירים, הוא אמר.
ואיך יגיעו אליהם כל הרעיונות היפים האלה?
נדפיס חוברת ונחלק אותה.
טוב, אמרתי, תקשיב. אם אתה רוצה צעירים, אז זה צריך להיות הרבה יותר קצר, זה צריך להיות בווידיאו, ורצוי שזה יהיה מאוד מצחיק.
הוא זרם איתי. מיד. יצאנו להרפתקה מטורפת, שהתבססה על הרעיון ששמעון פרס, לראשונה בחייו, מובטל. את התסריט כתב איתי יובל פרידמן המופלא, והעיקרון שהוביל אותנו היה שכל סצנה צריכה לענות על שני קריטריונים: היא צריכה להציג את אחד מהעקרונות המרכזיים שפרס הציג בטקסט שלו ומעוניין להנחיל לדורות הבאים, והיא צריכה להיות מצחיקה בטירוף.
בתקציב אפסי שנשען על תרומות, התנדבות ותושייתן הבלתי נדלית של המפיקות הילה מדליה, שולה שפיגל ודנה עדן הרמנו ימי צילום בלתי אפשריים, והצלחנו לשמור את כל העניין בסוד גמור, במטרה לשחרר את הסרט בימים האחרונים של הנשיאות, סוג של מתנת פרידה.
אופיר לובל המוכשר ביים את הסרט, ואני ביימתי את סבא. והיה לי כל כך כיף איתו. לראשונה אני אירחתי אותו בטריטוריה שלי, הושבתי אותו לקרוא את הטקסט, דרשתי ממנו עוד טייק כשלא הייתי מרוצה ממנו, והוא היה ממושמע וגם מצחיק. היה רק רגע אחד, בסופו של יום ארוך, שהיינו צריכים לצלם את אותו משפט מכמה זוויות לטובת עריכה, ונמאס לו כבר, ופתאום הוא צעק עליי: "נו כבר, כמה פעמים אפשר לצלם אותו דבר??"
וגם אני הייתי עייפה ועצבנית אז צעקתי עליו בחזרה, "סליחה?? אתה לא אומר את אותם דברים כבר 70 שנה??"
"נו”, הוא נאנח, "לפחות הקהל מתחלף".
השלמנו את הסרט בזמן, אבל בישראל כמו בישראל, התוכנית השתבשה, וימיו האחרונים כנשיא היו ימיו הראשונים של מבצע "צוק איתן". קיץ קשה ועצוב עבר על כולנו, ואת הסרט כמובן גנזנו.
יום אחד, אחרי שנגמרה הלחימה, הוא הרים אליי טלפון ואמר לי, אני נוסע לניו־יורק לוועידה של קלינטון, אולי נראה שם את הסרט?
אבל הסוף המקורי של הסרט לא התאים – הוא התייחס לסיום הנשיאות בצורה מאוד מפורשת, והנשיאות שלו הסתיימה כבר שלושה חודשים קודם. אז גייסתי מחדש את הצוות, וכתבנו והפקנו וצילמנו סוף אחר – פחות משבוע לפני ההשקה המיועדת בניו־יורק. מעכשיו לעכשיו היה סוג של תחביב של סבא שלי, ציינתי את זה כבר?
נסעתי איתו לניו־יורק, ושיחררנו את הסרט שם ובארץ במקביל. הסרט הופץ לכל עבר, והתגובות מהארץ היו אדירות. ישבתי איתו באירוע אחרי אירוע ושמעתי את שאגות הצחוק וההפתעה, וסבא שלי, אז בן 91, ישב וזרח.
ונכדתו, אז בת 39, נכנסה לחדר, היא והטייטל שלה, שלובי זרוע, מפויסים, וחשבה: זכיתי.
והנה מה שמדהים. אפילו בשבועיים האלה, הקשים והכואבים, זכיתי.
זכיתי לתמוך באמא שלי, שרוב הזמן החזיקה פאסון בעודה טובעת בצער, ומדי פעם שלח הכאב שלה חיצי זעם, וזכיתי לתת לה לכעוס, ואז לראות את הכעס מתמוסס. ובערב שבת, אחרי הארוחה אצלם, כששרנו "אשא עיניי אל ההרים, מאין יבוא עזרי?" היא פרצה פתאום בבכי אדיר, וזכיתי לחבק אותה וללטף אותה. וכשראתה ששלושת נכדיה בוהים בה וניסתה למחות את הדמעות, זכיתי להגיד לילדים שלי, "תתא עצובה כי היא דואגת לסבא שמעון, וזה בסדר גמור". וזכיתי לראות אותם נרגעים, ואותה ממשיכה לבכות.
זכיתי לתמוך באבא שלי, שהחזיק את כולם על כתפיו, וניסה כל הזמן לאזן בין האופטימיות הטבעית שלו לבין הצורך להימנע מלזרוע תקוות שווא. נע בין הכמיהה הפרטית שלו לנס ובין האחריות שלו לא רק כבן משפחה, אלא כמי שהיה שותף לכל מהלך רפואי בכל רגע נתון וידע שברגע האמת – אם תידרש החלטה קשה מנשוא – קולו יהיה האחרון והקובע.
זכיתי להוציא אותו מדי פעם לשאוף אוויר (בדרך מהמחלקה לחצר פנימית קטנה, כל פעם, חמישה אנשים עצרו אותו לשאול מה שלום פרס), ושם, בין החולים שישבו עם אינפוזיה ביד אחת וסיגריה בשנייה, זכיתי לתת לו להעלות זיכרונות רחוקים וקרובים, לדבר על מה שכואב לו, להפסיק, לכמה דקות, לחייך חיוך אדיב ומרגיע.
זכיתי להזכיר לאחותי שהיא בהיריון ולא צריכה להרגיש רע עם זה שהיא לא שם יומם וליל – בית חולים בכלל וטיפול נמרץ בפרט הם לא מקומות לנשים הרות. ואז זכיתי שהיא תגיד לי שחפרתי, כמה פעמים אפשר להגיד לה את זה. וזכיתי להתנצל ולהגיד לה שאני מוכנה לסתום, אבל בתנאי אחד: שהיא תבטיח לי שגם בצהרי אוגוסט בחום של 46 מעלות בצל, היא תלביש לתינוקת כובע – אחרת "יקפא לה המוח!"
וזכיתי שהיא תבין מיד שאני מדברת על הפעם ההיא, לפני 11 שנים, כשבאתי לסבתא שלנו עם הבת הבכורה שלי, שהייתה בת כמה שבועות. בעוונותיי, התינוקת הייתה נטולת מגבעת, וססה צעקה עליי, "השתגעת?! יקפא לה המוח!!!"
וזכיתי ששתינו, אחותי ואני, נצחק צחוק גדול ואוהב, רווי געגוע.
זכיתי לספר ולשמוע אינספור בדיחות הומור שחור שאי־אפשר להדפיס בעיתון, אבל בהחלט אפשר לצחוק ממנו עם הדודים מרוטי העצבים שלי בחדר ההמתנה.
זכיתי להתפעם מהצוות של סבא שלי, שהוא כל כך הרבה מעבר לצוות. אפרת ואיילת ויונה ועפרה ויעל ונדב ורן ואור ואנה ואלון ושירי וג'וחא. זכיתי לראות אותם ואותן מתנהלים מול כל העולם במקצוענות, בחוכמה, באסרטיביות, בשיתוף פעולה אלגנטי. זכיתי לראות אותם ואותן בוכים אחרי שהוציאו לו את הטובוס מהגרון ואמרו לנו שהוא נושם עצמאית. וכשהבנו שהגיע הזמן להתכונן גם לגרוע מכל, וישבנו במשרד של אבא שלי, המשפחה והצוות־שהוא־משפחה, זכיתי לראות את היד של אפרת רועדת כשהחזיקה את "נוהל חבצלת" והסבירה לנו את פרוטוקול הלוויה.
וזכיתי להישען בחזרה, על כל אהוביי ואוהביי. על בעלי ועל אמא שלי ואבא שלי ואחותי ואחי; על חמותי וחמי הנפלאים; על חברות וחברים, חזקים ונאמנים כמו עדר פילים. כשהחלטתי למרות הכל ללכת למופע של תמוז, שתי יממות ארוכות אחרי שהכל התחיל – כדי להתאוורר קצת וגם כי הזכרתי לעצמי שאני, אחרי הכל, לא באבל – ואז שלום שר "לא יודע איך לומר לך, כמה שאני אוהב" והתפרקתי לחתיכות, לא פחות משמונה זרועות עטפו אותי מיד וחיכו בסבלנות עד שהחתיכות התחברו בחזרה.
זכיתי לקבל כל בוקר סמסים ששואלים מה קורה איתי היום ומה קורה עם הילדים, ומה אני צריכה, וזכיתי לדעת שבכל רגע נתון יש רשימה נכבדת של אנשים שיעזבו הכל ויבואו לשמור עליהם, או יארחו אותם באהבה שעות, ואנחנו נחזור ונמצא אותם אכולים, מקולחים ושמחים, ואז גם ימזגו לי כוס יין, וידברו איתי על שטויות.
וזכיתי להישען על תמיכתם של זרים גמורים. הכמויות היו בלתי נתפסות. ברכות ואיחולים ותפילות מכל הסוגים, סיפורים קטנים על מפגשים שהיו להם עם סבא לאורך השנים, או שהיו לסבא שלהם עם סבא שלי.
במסדרון של מחלקת הטיפול הנמרץ הנוירוכירורגי זכיתי לפגוש את מקס, שאביו היה מאושפז שם גם, ומקס סיפר לי שאבא שלו נזכר בהתרגשות שבשנת 1970, כשהוריו עלו לישראל מהולנד, מישהו הפגיש את אבא שלו עם שר הקליטה – "סבא שלך!" אמר בחיוך, "האיש היקר עזר להורים שלי בהשגת דיור וקו טלפון בזק!"
איה אבו אחמד, ידידת פייסבוק ותיקה שלי, שוב ביקשה למסור לסבא לא רק איחולי החלמה אלא גם את תודתה העמוקה – "אני עדיין חייבת להגיד לו תודה. תודה על זה שהוא החזיר את סבא שלי ב־1952 ללוד, ותודה שבזכותו בעצם אני נולדתי במדינה הזו".
זכיתי לקבל אינספור הודעות מאנשים שסבא שלי נגע בחייהם, מי מרחוק ומי מקרוב. כמה וכמה ציינו שאינם מזדהים עם עמדותיו הפוליטיות, אבל מעריכים ומוקירים את תרומתו האדירה, את מסירותו רבת השנים.
התחושה הייתה שכולם התקבצו ונעמדו צפופים־צפופים, כמו להקת הפינגווינים בסרט המופלא "מלך הפינגווינים". כשהם עוצרים לנוח במהלך מסע הנדודים האכזרי שלהם בקור המקפיא של הקוטב הצפוני, הם עומדים בקבוצה שבנויה מעגלים־מעגלים. במעגל הפנימי ביותר הכי חם, וככל שמתרחקים מהמרכז הקור הולך וגובר, עד למעגל החיצוני ביותר, שם הקור מהווה סכנת מוות ממשית. ובין המעגלים מתרחשת כל הזמן תנועה, עדינה ומתמדת – מי שהצטנן בחוץ נכנס פנימה; מי שהתחמם בפנים, יוצא להגן מבחוץ. ככה שורדים.
סבא שלי איננו. ועצוב לי נורא. גם אני ייחלתי ואפילו האמנתי שיחיה עד 120, כבן 20.
אבל לתוך השמיכה העשויה טלאים־טלאים של חרדה ומתח, כאב וצער, שתחתיה ניסינו להתחבא מהמפלצת שמתחת למיטה – לתוך השמיכה הקצרה מדי הזו נשזרו חוטי משי כסופים של חמלה ומסירות, הוקרה והערכה.
ואהבה. כל כך הרבה אהבה.
את כל מה שהיה שם בשבועיים האלה סבא שלי בנה, לאורך 93 שנים, בזיעת אפיים, בעבודת פרך, תוך סירוב מוחלט להתייאש, תוך התחדשות אינסופית. כלי העבודה של סבי הבנאי היו אמונה, אופטימיזם, למידה, נחישות, צמיחה, שינוי ותקווה – והוא הקפיד להשחיז אותם יום־יום.
אז הנה מה שהבנתי:
מה שקרה לסבא שלי, זה מה שהחיים עושים לנו.
מה שקרה סביב זה – זה מה שאנחנו עושים מהחיים.
זכיתי להבין את זה, וזכיתי להבין איזו זכות אדירה זו הייתה, לגדול בצילו.
כי היה בצל הזה – ויש בו עדיין, ויהיה בו תמיד – כל כך הרבה אור.
אני מיקה אלמוג, הנכדה של פרס.
זכיתי. ואני אסירת תודה.
לפנייה לכתב/ת 
