ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ג'ודי פוסטר
    7 ימים • 05.10.2016
    אישה על־מונית
    העתירה שהגישו לבית המשפט כדי שתוכל להופיע, בגיל 13 בלבד, בתפקיד זונה העובדת הסוציאלית בצילומים שיעורי המשחק שקיבלה מרוברט דה־נירו והמתנקש ברונלד רייגן, שהתאהב באובססיביות בדמותה. 40 שנה ל"נהג מונית" (שיוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה) מספרת ג'ודי פוסטר איך שינה הסרט המיתולוגי את חייה. בראיון לאמיר קמינר היא מגלה גם איך נראה ג'ורג' קלוני בלי חליפה, איך חינכה את בניה המתבגרים לפמיניזם ולמה לא נראה אותה בסרט ההמשך "נהג גט טקסי"
    אמיר קמינר, קאן

    באמצע שנות ה־70 ליהק במאי נמרץ ומבטיח בשם מרטין סקורסזה נערה בת 13 לתפקיד אייריס, זונה־ילדה מפוכחת בעל כורחה העובדת ברחובות הזועמים של ניו־יורק, לסרט "נהג מונית". למתבגרת הנועזת קראו ג'ודי פוסטר. זה לא היה התפקיד הראשון שלה. היא שיחקה בפרסומות וסרטים מגיל שלוש, אבל הפעם היה מדובר בתפקיד טעון ומורכב במיוחד.

     

    "לא הייתי צריכה לעשות מבחן בד לסרט, כי עבדתי כבר עם סקורסזה ב'אליס לא גרה כאן יותר'. הוא פשוט התקשר לאמא שלי ואמר לה: 'תביאי את ג'ודי, אנחנו הולכים לעשות סרט חדש'. ואז קראנו את התסריט וחשבנו שהוא משוגע. גם ועדת החינוך של האולפנים בהוליווד לא רצתה להנפיק לי אישור עבודה כדי להשתתף ב'נהג מונית'", מגלה פוסטר בפגישתנו בסוויטה מרווחת של אחד המלונות המפוארים בקאן, המשקיפה על הריביירה הצרפתית.

     

    "עתרנו לבית המשפט כדי שאוכל להופיע בסרט", היא מספרת. "בסופו של דבר, סוכם שתוצמד אליי עובדת סוציאלית במהלך הצילומים, ואחותי, שכבר עברה אז את גיל 18, הייתה אמורה לשמש ככפילה שלי בסצנות שהיו עלולות לגרום לי אי־נוחות או בסצנות מיניות מדי. אני חושבת שיש שוט אחד בסרט שבו רואים את הראש שלה מאחור".

     

     

     
    בסרט  "נהג מונית".  "תמיד הייתי קצת מאופקת ומתבודדת"  | צילום: גטי אימג'ס
    בסרט "נהג מונית". "תמיד הייתי קצת מאופקת ומתבודדת" | צילום: גטי אימג'ס

     

    בתור נערה צעירה מאוד מקליפורניה, הבנת בכלל מה את מגלמת בדיוק?

    "כן, הבנתי. אל תשכח שגדלתי בהוליווד, לא רחוק משדרות הוליווד, שהוא אחד המקומות הכי גסים שיש. ידעתי מה אני משחקת וניגשתי לזה באופן אינסטינקטיבי וטבעי".

     

    הבעיה הגדולה שלה, מתברר, הייתה דווקא התלבושת החושפנית, שהפכה מאז לאייקונית. "הייתי צריכה ללבוש מכנסונים קצרים, וזה אימלל אותי", היא מגלה. "כשמדדתי בפעם ראשונה את התלבושת פרצתי בבכי בגלל ששנאתי אותה".

     

    שש יריות

    "נהג מונית" שינה לא רק את פני הקולנוע האמריקאי ואת הקריירה של סקורסזה ורוברט דה־נירו — בתפקיד הראשי הבלתי נשכח, כנהג המונית טרוויס ביקל, שהבדידות והניכור העירוניים מתפרצים אצלו במסע הרג ברחובות ניו־יורק. המשחק של דה־נירו טילטל את שיטת המשחק ההוליוודית והפך מודל חיקוי לאלפי שחקנים, תלמידי משחק, חקיינים ויצרני פארודיות, שגדלו על הסצנה המפורסמת שבה הוא עומד ומנהל דיאלוג דמיוני מול הראי ("אתה מדבר אליי?"). ולמרות ארבע מועמדויות שלא הניבו בזמן אמת את האוסקר — הוא נחשב עד היום לאחד הסרטים הגדולים בהיסטוריה של הקולנוע.

     

    עם רוברט דה־נירו ב"נהג מונית". "לא ממש הבנתי מה הוא עושה — אבל  הייתי מרותקת"
    עם רוברט דה־נירו ב"נהג מונית". "לא ממש הבנתי מה הוא עושה — אבל הייתי מרותקת"

     

     

    ל"נהג מונית" היו השלכות עצומות על הקריירה ועל חייה של פוסטר, למרות שגם היא לא זכתה עליו בפסלון מוזהב (אבל קיבלה מועמדות ראשונה, כשחקנית משנה, בגיל 14 בלבד). מאז כבר הספיקה לרשום לזכותה שתי זכיות — עבור הופעתה בסרטים "הנאשמים" ו"שתיקת הכבשים".

     

    "נהג מונית" חוגג כעת 40 שנה, אירוע שנחגג בהרחבה במהלך השנה האחרונה. גם פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, שייערך בחול המועד סוכות, יציג עותק משופץ של יצירת המופת הזאת. פוסטר עצמה מתקשה להאמין שכבר חלפו ארבעה עשורים. "מה, עברו כבר 40 שנים?" היא משתוממת, "האם זה מרגיש כמו 40 שנים? כן ולא. ניו־יורק השתנתה מאוד ב־40 השנים הללו. אם תצפה בסרט שוב, תראה את זה. בכל מקרה, אני מרגישה אסירת תודה על הסרט הזה ועל האפשרות לעבוד עם סקורסזה".

     

    המפגש עם דה־נירו, היא אומרת היום, שינה את חייה ואת מהלך הקריירה שלה. "זמן קצר לפני תחילת הצילומים פגשתי את דה־נירו. למען האמת, לא הייתי נרגשת או לחוצה מהמפגש איתו. הייתי אז כבר שחקנית מנוסה וחשבתי לעצמי שעשיתי יותר סרטים ממנו. הייתי גם צעירה מכדי להיות עצבנית. דה־נירו החליט לקחת אותי תחת חסותו. יצאנו יחד לבתי קפה ובילינו כמה ימים באלתורים, כאילו היינו הדמויות. לא ממש הבנתי אז בדיוק מה הוא עושה — אבל הייתי מרותקת. ואז נפל לי האסימון והבנתי שעד אז לא השקעתי בעצם מספיק במשחק. בילדותי חשבתי שזה דבר די מטופש. בזכות דה־נירו, קלטתי פתאום שהופעה בסרטים יכולה להפוך לקריירה, שאוכל לתת בה מעצמי ולהפוך אותה לאמנות".

     

    אבל לסרט הייתה השפעה דרמטית נוספת על חייה של פוסטר. כחמש שנים אחר כך, ב־30 במארס 1981, ירה גבר מעורער בנפשו בשם ג'ון הינקלי ג'וניור בנשיא ארה"ב דאז, רונלד רייגן, מחוץ למלון הילטון בוושינגטון. מתוך שישה כדורים ששיגר לעבר הנשיא — רק אחד פגע בו ופצע אותו. רייגן הובהל לבית החולים, נותח והתאושש.

     

     
    ג'ון הינקלי. "מפחיד להיקלע לדרמה כזאת בגיל 17"
    ג'ון הינקלי. "מפחיד להיקלע לדרמה כזאת בגיל 17"

     

     

    הינקלי טען שעשה זאת בהשראת "נהג מונית", שבו צפה 15 פעמים, אחרי שהתאהב באייריס הזונה הקטינה והיה נחוש להצילה. הוא ניסה להתקרב באובססיביות לפוסטר עצמה, התקשר ושלח אליה מכתבים, ואף עבר לניו־הייבן, שם שוכנת אוניברסיטת ייל, שבה למדה השחקנית באותה תקופה. פוסטר כמובן נמנעה מכל מגע עימו — מה שדחף אותו, סיפר, להחלטה להתנקש בנשיא ארה"ב במטרה להרשים אותה. הינקלי אף הכריז שההתנקשות הייתה "הצהרת האהבה הגדולה ביותר בתולדות האנושות".

     

    הינקלי לא הורשע בניסיון לרצח, אחרי שנמצא בלתי שפוי, ואף שוחרר השנה, בגיל 61. פוסטר ההמומה התקשתה לעכל את הטראומה — היא נמנעה מלדבר על האירועים וגם החליטה שלא להופיע יותר על במות התיאטרון. רק ב־1999 התייחסה במפתיע לפרשה, בראיון לתוכנית "60 דקות". "אני לא רוצה שיזכרו אותי כשחקנית רק בגלל אותו אירוע, בגלל שאין לי שום קשר לזה", הסבירה. "זה היה מפחיד עבור ילדה בת 17 להילכד בדרמה שכזאת. הפרשה בהחלט השפיעה על הבחירות שעשיתי בהמשך הקריירה שלי".

     

    הפגישה שלי עם פוסטר נערכה בחודש מאי האחרון, כמה חודשים לפני שהינקלי יצא לחופשי בתנאים מגבילים. הרשויות טענו שהוא אינו מהווה יותר סכנה לציבור, אך כחלק מתנאי שחרורו קבעו שהינקלי יעבור לגור בבית אמו בת ה־90 בוירג'יניה, לא יוכל לדבר עם התקשורת, יעבוד שלושה ימים בשבוע, לא יורשה להתרחק לבדו מעבר ל־48 ק"מ מביתו וייפגש עם פסיכיאטר פעמיים בחודש.

     

    יש הטוענים שסרטים שכיכבת בהם כמו "נהג מונית", "הנאשמים", שעסק באונס ובנקמה, ו"שתיקת הכבשים", על מעללי רוצח סדרתי פסיכופת — גוררים ומעודדים מעשי חקיינות ואלימות. מה עמדתך בנושא?

     

    "יש לי שני בנים מתבגרים, שאמנם משחקים כל הזמן במשחקי מחשב אלימים — אבל הם הצעירים הכי נחמדים שהכרתי. תמיד ישנה הטענה שאמנות, כשהיא משקפת קושי — תשפיע איכשהו על התרבות שלנו לכיוון הלא נכון. אבל לנו האמנים יש את האחריות לאתגר את העולם להיות מחובר ופתוח יותר ודרמות הן דרך מצוינת לעשות את זה. לפעמים דרמות אפלות גם מעניקות לנו אור".

      

    עם ג'ורג' קלוני ואשתו, אמל אלמודין. "הוא איש מקסים וסוס עבודה"
    עם ג'ורג' קלוני ואשתו, אמל אלמודין. "הוא איש מקסים וסוס עבודה"

    העזת כבר להראות את "נהג מונית" לבנים שלך?

     

    "זמן קצר לפני שהגעתי לקאן, בני הבכור ראה את הסרט, והוא בהחלט התרשם".

     

    פוסטר גם משתדלת להימנע מעיסוק בפוליטיקה, וכשהשיחה מגיעה להילרי קלינטון, והסיכוי שתהפוך לנשיאה הראשונה בתולדות ארה"ב — היא מתחמקת באלגנטיות. "אני לא אדם פוליטי בכלל", היא מצטדקת. "פשוט לא. אני גם מאמינה שאתה צריך לעשות את מה שנוח לך ולא מה שאחרים אומרים שאתה צריך. כל מה שתמיד רציתי לעשות היה סרטים, ומעולם לא הרגשתי בנוח לדבר על שום דבר אחר, מלבד סרטים. מצאתי גם שהדרך שלי לשנות, ולשפר אותי כאדם ואולי גם אחרים — היא באמצעות האמנות שאני עושה".

     

     

     

    מה עם סרטים בעלי אמירה פוליטית?

     

    "כמובן התקופה שלנו והסוגיות החברתיות שעולות בה תמיד רלוונטיות עבורי, כבמאית, אבל לפעמים סרט על שני חברים רלוונטי חברתית לא פחות. אני לא במאית פוליטית ולא מעוניינת לעשות סרט על תקופה היסטורית או על 'זה לא צודק, אני רוצה לחשוף את זה'. זה לא האופן שבו אני מספרת סיפורים".

     

    מועדון הגברים

    יש עוד נושא שפוסטר מיעטה לדבר עליו במהלך השנים. חייה האישיים. למרות האאוטינג שניסו כמה מפעילי קהילת הגייז לעשות לה במטרה לגרום לה לצאת מהארון. רק בדצמבר 2007 סיפרה פוסטר לראשונה כי היא מנהלת כבר 14 שנה מערכת יחסים זוגית — כולל אמהות משותפת — עם תסריטאית בשם סידני ברנרד, שאותה פגשה על הסט של הסרט "סומרסבי". חודשים אחדים לאחר ההצהרה הזאת, השתיים נפרדו.

     

    ב־2013 פוסטר יצאה רשמית מהארון בטקס חלוקת פרסי גלובוס הזהב. במהלך נאום לכבוד קבלת פרס מפעל חיים הבטיחה לקהל שהיא צפויה לשאת הצהרה ש"קצת גורמת לי להרגיש עצבנית". בהמשך הנאום אמרה: "אני הולכת להגיד את זה — אני רווקה. כבר עשיתי את היציאה שלי מהארון לפני נצח, בפני מקורביי, אי שם בתקופת האבן. אבל עכשיו נאמר לי שמצופה מכל סלב להציג את חייו האישיים בתוכנית ריאליטי בפריים טיים. אולי תופתעו, אבל אני לא האני בו־בו (כוכבת סדרת ריאליטי טראש אמריקאית פופולרית באותם ימים — א"ק)".

     

    כעבור שנה התחתנה פוסטר עם בת זוגה, הצלמת והשחקנית אלכסנדרה הדיסון. אבל גם מיסוד הקשר לא גרם לה להתחיל לפטפט בהמשך על סוגיות של מגדר, קהילה או חייה הפרטיים.

     

    פוסטר גם מקפידה לשמור בסוד על זהות אבי שני בניה — צ'ארלס בן ה־18 וכריסטופר בן ה־15. יש מי שטוענים שמדובר בלא אחר ממל גיבסון, חברה הטוב, שעליו הגנה ואף העסיקה אותו, גם אחרי שהוליווד מיהרה להתנער ממנו — בעקבות שלל הסתבכויותיו, התמכרויותיו והצהרותיו האנטישמיות־גזעניות־שוביניסטיות. "מל הוא חבר נדיב, לויאלי, רגיש ומצחיק ואני נהנית לדבר איתו על החיים", אמרה פוסטר בעבר בראיון. "אני לא אחראית לו ולא יכולה לתרץ את ההתנהגות שלו, רק הוא יכול להסביר מה עבר עליו. מל הוא אדם מורכב ואני מעריכה את מה שהמורכבות שלו מביאה למשחק שלו".

     

    בשמלה לבנה מחטבת ונטולת שרוולים ושיער שטני בתספורת קארה עד הכתפיים, פוסטר בת ה־53 נראית אלגנטית ומרשימה. הים התיכון, שנשקף מחלונות הסוויטה בקאן — מבליט את עיניה התכולות המפורסמות. היא נושאת את קמטיה בגאווה, וניכר שהיא נמנעת מזריקות בוטוקס ולא נעזרה בהתערבות כירורגית־פלסטית, כמקובל בקרב הקולגות ההוליוודיות.

     

    קצת קשה להאמין שהיא מציינת כבר 50 שנות קריירה (!). כבר בגיל שלוש כאמור החלה פוסטר, בת למשפחה אמידה ומשכילה (הוריה התגרשו כשהייתה תינוקת), להצטלם לפרסומות ואף למדה לקרוא. "אחי היה שחקן, וכשהוא הלך למבחני בד, נהגתי להצטרף אליו", היא משחזרת. "לרוב הוריי הורו לי להישאר במכונית. אבל אחד המבחנים — פרסומת לקרם הגנה — נערך בשכונה לא טובה, אז אמא הכניסה אותי פנימה. אנשי הפרסומת ביקשו מאחי שיוריד את החולצה — אז גם אני הורדתי. הראיתי את השרירים שלי. המלהקים שכרו אותי להשתתף בפרסומת, וכך הכל התחיל".

     

    פוסטר הפעוטה החלה לשחק בסדרות טלוויזיה ובסרטים. "מה שאהבתי באמת הוא את תחושת ה'משפחה' שנוצרת על הסט — כל האנשים הנפלאים הללו שעובדים יחד ונתנו לי את התחושה שאני שייכת".

     

    במקביל דאגה אמה לפתח את השכלתה. "היא שלחה אותי לבית ספר צרפתי, כי רצתה שאדע שפות ושאוכל לטייל בעולם. היא מעולם לא עשתה זאת. בגלל זה היא גם נהגה בפז'ו, צבעה את הבית שלנו בגוון אדמדם וראתה סרטים זרים. היא נהגה לומר: 'יום אחד נצא מפה'. זה היה בעידן ריצ'רד ניקסון והיא לא הייתה מרוצה מהפוליטיקה האמריקאית".

     

    ההשכלה שרכשה שימשה אותה כשהפכה לבמאית בגיל 27. "כשהייתי בת שש, הופעתי בסדרת טלוויזיה עם שחקן בשם ביל ביקסבי, שביים את אחד הפרקים. אני זוכרת שחשבתי לעצמי: 'וואו, מותר לשחקנים לביים!' וחשבתי שזה גם מה שאני רוצה לעשות. זו תמיד הייתה המטרה, אבל בכנות, לא חשבתי שאצליח".

     

    נתקלת בקשיים במסגרת המעבר ממשחק לבימוי?

     

    "להפך. הסוכנים שלי היו תומכים להפליא וכך גם גברים נפלאים אחרים בתעשייה. הם הכירו אותי כילדה וידעו שאגיע בזמן ושאני רהוטה — הם בטחו בי. והם נתנו לי הזדמנויות שבכנות — אף אחד לא היה צריך לתת לי", היא צוחקת. "הייתה לי גם המון תמיכה מבמאים. אני חושבת שחלקם ראו אותי כבתם. הייתי חלק ממועדון הגברים, אז לא חוויתי אפליה, בניגוד לתחושות של רבות מעמיתותיי".

     

     

    פוסטר בסרט "הנאשמים"
    פוסטר בסרט "הנאשמים"

     

    סרט הביכורים של פוסטר, שיצא ב־1991, "איש קטן ושמו טייט", עסק באמא חד־הורית המגדלת ילד מחונן. ב־1995 ביימה את "חופשה משפחתית". ב־2011, אחרי שנים שבהן התמסרה בעיקר לגידול שני בניה — פוסטר שבה לביים את "החיים הכפולים של וולטר", עם מל גיבסון, והשנה הציגה בקאן מחוץ לתחרות את "מפלצת הכסף". "שלושת הסרטים הראשונים שלי היו מאוד־מאוד אישיים — ובמובנים מסוימים אפשר לראות אותם כמעין טרילוגיה. הראשון שלי התעסק בגאון צעיר (פוסטר הייתה כאמור ילדה מחוננת — א"ק), השני באישה בת 30 שתקועה בין ההורים שלה, ו'החיים הכפולים של וולטר' התעסק בדיכאון של גיל העמידה וכל אלה. תמיד הייתי קצת מאופקת, קצת מתבודדת, והיצירתיות איפשרה לי להתחבר לאחרים. לא מפתיע שאחד הנושאים שחוזרים על עצמם בסרטים שלי הוא משפחות שנוצרות מאנשים שאינם מתאימים למקומות אחרים".

     

    סרטה האחרון "מפלצת הכסף", הרבה פחות קטן ואישי. מדובר בדרמת מתח שבה ג'ורג' קלוני מגלם מגיש של תוכנית כלכלית פופולרית. בעקבות עצה גרועה שנתן, לרכישת מניית היי־טק שמתרסקת באופן מסתורי — משתלט משקיע זועם על האולפן ומחזיק את הכוכב והצוות שלו כבני ערובה בשידור חי. הכוכב ומפיקת התוכנית (ג'וליה רוברטס) מנסים להישאר בחיים ובמקביל לחשוף את האמת מאחורי הונאת ענק. "בסרט הזה הדמויות הראשיות מונעות על ידי תחושת כישלון", אומרת פוסטר. "מה אני עושה כשאני לא מרגיש שיש לי ערך? הסרט גם דן במערכת היחסים שלנו עם כסף".

     

    איך היה לעבוד עם קלוני? הוא ידוע כמי שנוהג למתוח את עמיתיו על הסט.

     

    "זה היה סרט קשה, עם הרבה דיאלוגים. אז לג'ורג' הייתה הרבה עבודה ופחות זמן למתיחות. הוא איש מקסים. אחד הדברים שאני הכי אוהבת בו זה שהוא לובש כמעט בכל יום את אותם החולצה והג'ינס ‑ יש לו עשרה פריטים זהים כאלה, הוא מסתובב עם תיק גב ותמיד בא בזמן. הוא סוס עבודה. רק באירועים חגיגיים הוא לובש חליפות ונהיה אדם אחר".

     

    ואיך התרשמת מג'וליה רוברטס?

     

    "היא כל כך מיוחדת. זה קצת הקשה קצת את העבודה איתה, כי הייתי צריכה להתגבר על העובדה שאני יושבת מול ג'וליה רוברטס. היא תמיד באה מוכנה, עושה הכל מהר ונעלמת. אתה כזה, היי, רגע, רגע, רגע. אני רוצה עוד. אבל זו צורת העבודה שלה".

     

    כששואלים את פוסטר מה ההישג המשמעותי בחייה, היא לא מציינת את הפרסים או ההכרה שקיבלה בקריירה. "אנחנו תמיד מחפשים הוכחה — פסלון אוסקר או כסף. אבל הדברים הכי משמעותיים בחיי הם כמו אבק. הם הדברים שאין לי תמונות להוכיח שקרו. אלה החוויות הספונטניות שאתה חווה עם מישהו, מערכת היחסים עם הילדים שלך או התמודדות עם מוות של אדם קרוב, שאין בהן משהו ממשי — שום הוכחה להראות לכולם אחר כך".

     

    על הפרק: שנ"צ

    הילדים של פוסטר, כאמור, מנווטים את הקריירה שלה בשני העשורים האחרונים. "מאז שהפכתי לאמא, בחרתי סרטים שצולמו בלוס־אנג'לס, בניו־יורק ובפריז — כי הילדים יכלו להצטרף אליי. אני גם לא בטוחה שההפסקה שלקחתי בגללם מבימוי הייתה במאת האחוזים במכוון. היו פרויקטים שלא התרוממו, אולי כי ידעתי פסיכולוגית שאצטרך לעזוב את הבנים. עם זאת, גם לא מצאתי שום פרויקט שאהבתי ושאותו רציתי לביים".

     

    בכלל, פוסטר מודה שהיא לא וורקוהולית. "מעולם לא הייתי. עכשיו אני עומדת לקחת חופש. אני צריכה לשכב תקופה במיטה, להבין ממה אכפת לי ומה אני אוהבת ומי אני. אני לא יכולה פשוט לעבור מסרט לסרט".

     

    ואחרי שתנוחי, יש מצב לסרט המשך שייקרא "נהג גט טקסי" או "נהג אובר".

     

    "אשאל את אולפני קולומביה, אם הם חושבים שזה רעיון טוב... אגב מעולם לא הופעתי בסרט המשך. לא יודעת למה לא. אולי כי אני עושה סרטים שאף אחד לא רוצה את ההמשך שלהם. מובן ש'שתיקת הכבשים' היה הסרט היחיד שרצו שיהיה לו המשך, ואני בחרתי שלא להשתתף בו".

     

    ערכת כבר עם הבנים שלך שיחות על פמיניזם?

     

    "בטח. אני מספרת להם איך היו הדברים כשאני גדלתי, שלא היו נשים בכלל בתעשיית הסרטים. חוץ מהשחקנית שגילמה את אמא שלי, ואולי המאפרת ונערת התסריט. המצב מאז השתנה דרמטית".

     

    את מתחרטת על משהו?

     

    "אין לי הרבה חרטות כשזה נוגע לסרטים — אולי רק לגבי תסרוקות. יש פאה קצרה שחבשתי ב'הנאשמים', שאני מתחרטת שלא הקדישו לה יותר זמן, כי היא באמת מצערת. היא לא נראית טוב. אני לא מסתכלת אחורה באופן כפייתי ומתחרטת. זה לא מוביל לשום דבר. אני משתדלת פשוט להוציא את הדברים שעליהם אני מצטערת משדה הראייה שלי".

    10 דברים שאולי לא ידעתם על "נהג מונית"

    1 .לפני שהחתימו את רוברט דה־נירו, שקלו באולפנים את ג'ף ברידג'ס לתפקיד טרוויס ביקל, נהג המונית המתוסכל.

    2 .כדי להתכונן לתפקיד, דה־נירו נהג במונית בסופי השבוע בניו־יורק. למרות שזכה כבר באוסקר (על "הסנדק 2"), הוא זוהה רק על ידי שחקן אחר, שעלה למונית במקרה, ואמר לו שהוא מצטער לגלות שאפילו הוא נאלץ להשלים הכנסה.

    3 . אחרי שאחד השחקנים שליהק עבר תאונה במהלך צילומי סרט אחר, החליף אותו הבמאי מרטין סקורסזה בעצמו, בתפקיד נוסע עצבני, שמאיים להרוג את אשתו.

    4 .בגלל לוח הזמנים של הצילומים ‑ דה־נירו לא באמת גילח את ראשו בתספורת המוהוק המפורסמת, אלא רק חבש פאה כזאת.

    5 .המלחין האגדי ברנרד הרמן ("פסיכו", "האזרח קיין") סיים את העבודה על הסרט, ניצח על התזמורת בעצמו בהקלטות ונפטר כמה שעות אחר כך בגיל 64.

    6 .הוא היה מועמד לאוסקר,

    אחרי מותו.

    7 .סקורסזה לא קיבל מועמדות לאוסקר על בימוי הסרט.

    8 .שביתת פועלי הזבל, בקיץ 1975, השתלבה מצוין בצילומי הסרט.

    9 .דה־נירו לא ממש סבל את סיביל שפרד, שמגלמת בסרט את מושא תשוקתו.

    10.הסצנה המפורסמת שבה הגיבור, טרוויס ביקל, מדבר אל עצמו במראה: "אר יו טוקינג טו מי?" היא כולה, כמובן, אלתור של דה־נירו. בתסריט נכתב במקור רק: "טרוויס מתבונן במראה".

     


    פרסום ראשון: 05.10.16 , 15:34