הולכים אל הלא נודע
געגועים לסבתא, חוק שימור החומר ומה שהסברתי לבני, כששאל אם גם לסבא הייתה אמא
רוצה לכתוב על סבתא שלי. היו לה עיניים כחולות נוצצות, גדולות, מלאות אהבה, וגוף קטן שכיף לחבק. כל מי שיש או שהייתה לו סבתא כזאת — יודע שאין מקום טוב יותר בעולם מהבית שלה. בשנים האחרונות הספקתי לטוס לאוסטרליה וניו־זילנד, ביקרתי באיים אסייתיים קסומים, טיפסתי על פסגות אירופיות ירוקות ולא מצאתי מקום מושלם יותר. כי המקום המושלם איננו.
עכשיו שוכרים את הבית של סבתא אנשים שאני לא מכירה. בטח גם להם יש סבתא שפעם עמדה מודאגת מתחת לעץ, בזמן שהם טיפסו, עליו ודאגה שלא ייפלו.
סבתא שלי הייתה תמיד מודאגת. מצלצלת כל כמה דקות לוודא שאחותי הגיעה הביתה בשלום מהחוג, שאחי אכל, שההורים זכרו לתת לי את האנטיביוטיקה לאוזניים. תמיד היו לי בעיות אוזניים. דלקות, נוזלים, כאבי תופת. רק עכשיו, כשלאורי שלי התחיל אותו סיפור, פתאום נזכרתי במבט שלה. איך הייתה יושבת ליד המיטה ובוכה בזמן שהתפתלתי. "למה את בוכה, סבתא?" "כי קשה לי לראות אותך סובלת".
זאת הייתה סבתא שלי. האדם היחידי בעולם שידע להכין לחם מטוגן כמו שצריך. ספר שלם אפשר לכתוב על המטבח שלה, איך היינו יושבים ליד השולחן ומפרידים את העלים של המלוחייה מהגבעול. כי סבתא שלי הייתה גם הפולנייה הערבייה הראשונה. וגם האדם הכי לא גזעני ביקום. לא ראתה צבעים, לא שמעה מבטאים, לא שפטה דעות פוליטיות, כולם אצלה היו בני אדם.
"אמא, גם את היית פעם ילדה בת ארבע?" שאל אורי השבוע. "כן". "וגם סבא דורון?" "כן". "וגם לסבא דורון הייתה אמא?" "ועוד איזו אמא". אז סיפרתי לו שאמא של סבא דורון הייתה הסבתא שלי, המלאך השומר שלי. היא דאגה לי כל הילדות פה, על כדור הארץ, ועכשיו היא דואגת לי ממקום אחר.
לאורי קצת קשה לקבל את כל סוגיית המוות. האמת, גם לנו המבוגרים לא פשוט להתמודד עם הקונספט. לאחרונה הוא מבקש ממני לא להפסיק להתקיים אף פעם. אומר שהוא רוצה תמיד להיות. "גם כשאני אהיה זקן, אני רוצה להיות ילד, וגם כשאני אמות, אני רוצה לחיות. בסדר, אמא?"
פתאום נזכרתי שלמדתי פיזיקה בבגרויות. פתאום גיליתי שכל שעות החרישה המייגעות ההן השתלמו. "שמעת פעם על חוק שימור החומר? כלום לא באמת נגמר, רק משנה מצב צבירה, מחליף צורה", ניסיתי להסביר. "כמו שקוביית קרח נמסה למים, וההפך, כמו שהשוקו שהכנו בבוקר היה אבקה, ואז התחבר לחלב שקדים, נהיה מיץ שחור כזה, ואז נכנס לך לבטן".
אחר כך הוא הסכים איתי שהשוקו בעצם נשאר שוקו, למרות שהפסיק להיות אבקה. "זה הלא נודע, שם נמצאת גם הסבתא שהכי אהבתי בעולם. היא לא נגמרה, רק שינתה צורה".
השיעור הכי גדול שקיבלתי מסבתא הוא על איך לתת. כי סבתא הייתה אולי האדם הכי נדיב שפגשתי. היא הסבירה לי פעם שצדקה נותנים בהיחבא. ככה האדם שזקוק לה לא מרגיש בושה, אתה לא מתהדר בנוצות של חסד, והנתינה עצמה נקייה.
לימים, כשהפכתי לזמרת, קראו לי לא פעם לשיר באירועי התרמה. יום אחד פתאום מצאתי את עצמי בבית חולים, שרה שיר לילדה בכיסא גלגלים, כשצוות שלם של צלמים מקיף אותנו. חזרתי הביתה ובכיתי. נעלבתי בשם הילדה, כיסא הגלגלים וסבתא שלי. לא ככה היא לימדה אותי לתת. הרגשתי שאיכזבתי אותה, אי שם בלא נודע שאליו עברה, ונשבעתי להיות נכדה טובה יותר.
אתמול בערב הלכנו לפתיחת תערוכה בבית ציוני אמריקה. תערוכה של סבתא אחרת, סבתא סוניה, הסבתא של נועם. בעוד שלוש שנים סוניה תסגור מאה אביבים על פני הכדור הזה. ואם זה לא מספיק — היא הספיקה להציג החודש תערוכה ממיטב ציוריה, כי היא עדיין אוחזת במכחול ומייצרת אמנות כמו נערה. כן, כן, אישה מעוררת השראה. ממלאת את ייעודה וממצה כל רגע.
בטקס הפתיחה היו נאומים. היו גם צלמים. כשחזרנו הביתה אורי שאל אותי באוטו: "אמא, למה אמרו שם רק את השם שלך ושל אבא?" הסברתי לו שאני שם שאנשים מכירים, בגלל העיסוק שבחרתי, אבל הם לא מכירים אותי ממש. הם לא יודעים, למשל, איזה חלק בסיפור הבן שלי תמיד מדקלם איתי ביחד, או את טעמה את הפסטה שהכנתי לו היום, או איזה ריח מדהים יש לאורי בשיער אחרי מקלחת. ואלה הדברים החשובים באמת.
אורי לא הבין. מה זאת אומרת? אז למה כשאני באה לאסוף אותו מהגן, ילדים שאינו מכיר מבקשים להצטלם עם אמא שלו? "כולם אוהבים רק אותך. למה הם לא אוהבים גם אותי? אוף. חבל שאני לא גדול כבר, כי אז הייתי יכול לשיר איתך במקום רמי בהופעות וגם לי היו המון חברים".
לכל ילד יש התמודדויות. לכל אדם. השק שאורי סוחב על גבו הצנום מכיל בין היתר את הפרסום הנלווה של ההורים שלו, כשהוא יוצא החוצה, אבל אני ממש מקווה שמשקל האהבה שהוא מקבל מאיתנו בבית גדול יותר.
יש ילדים שמתגוררים בבית צנוע, בעוד שלשכן שלהם יש וילה עם בריכה. יש ילדה שיושבת בכיסא גלגלים, ויש גם אבא בשכונה, שיום בהיר אחד גילה שאשתו חולה בסרטן. ומה יהיה עם שלושת הילדים? צריך רק לנשום, להילחם ולהאמין.
ולי יש סבתא מלאכית שומרת. תמיד אני נזכרת בה כשמגיע יום כיפור. כי היא בעיניי תכלית הטוהר והטוב. כי היא עוזרת לי לצעוד קדימה כאדם, להתקרב לעצמי ולמהות. כי בהלוויה שלה פתאום צצו מאות אנשים שאיש מאיתנו לא הכיר, ולכל אחד מהם היה סיפור קורע לב משלו. איך לאחד לא היה כסף לקנות חלת שבת, וסבתא שלי העבירה אליו מדי שישי שטרות במעטפה, ואיך את הילדים של האחרת לימדה בשעות הבוקר עברית, אנגלית וחשבון, והיום הם ממלאים תפקידים בכירים במשרד הביטחון. ויש גם ילד שאימצה. הוא גר אצלה כמה שנים, עד שחזר לבסוף הביתה לחיק משפחתו. סיפור מורכב.
אני חושבת עליה עכשיו כשקצת כואבות לי פתאום האוזניים. מרוב ששמעתי את השם שלי לאחרונה, מרוב שאורי מדבר כל כך יפה ועמוק, ומרוב שכבר הגיע הזמן שהכביש יתרוקן. הנה תכף המכוניות יפסיקו לדהור בו ממקום למקום. דרך החלון שלנו ינשב השקט. זה אולי היום הכי יפה בשנה. יום שנזכרים בו באהבות רחוקות ולא שוכחים להוקיר את מי שקרוב. סליחה אם פגעתי במישהו. אשתדל להיות אדם טוב יותר בשנה הבאה.
לפנייה לכתב/ת 
