היא שחקנית ותיקה ועסוקה שגדלה בלב הבוהמה הישנה, על ברכי תיאטרון היידישפיל שייסד אביה, ופרצה לתודעה לראשונה עם דמותה של נילי בסרט "אסקימו לימון". היום ענת עצמון מביטה מהצד על ההתנגשויות החוזרות ונשנות של שרת התרבות עם היוצרים — ולא נהנית מההצגה; בין ועדת ביטון לנאומיה המסוקרים של רגב בטקסים ובפסטיבלים, עצמון לא משתכנעת. "מדברים כאן כל הזמן על קיפוח של התרבות המזרחית והמזרחים, ואף אחד לא קם וזועק על קיפוח היידיש. אני לא אומרת, חלילה, שאין מקומות שיש ושהיה בהם קיפוח, אבל צריך לעשות עבודה מאחורי הקלעים ולא לעשות מזה הצגות ופרופוגנדות. בינתיים עושים כאן מלחמת תרבויות, אבל למה היידיש נזרקה מכל המדרגות?"

ענת עצמון ודני סנדרסון

מה מקומם אותך?

"היידישפיל הוא חלק מאוד חשוב בתרבות שלנו, ואני זועמת ורותחת שאף אחד לא מרים את הכפפה ודואג לכך שהמקום הזה יהיה שמורת טבע. לפני הבחירות חשבתי לעצמי שכשייבחר שר תרבות חדש, אבקש להיפגש איתו ולדבר איתו על היידישפיל, בגלל שזה מפעל חיים של אבא שלי. חשבתי שאסביר לו שאם לא יהיו לנו בית ותנאים כלכליים, מצבנו יהיה בכי רע. אבל עכשיו, אחרי כל מה שקורה עם מלחמת התרבות כאן וההתלהמות של שרת התרבות, אני לא יודעת אם יש למי לגשת.

"אני לא בעניין של לזעוק, אלא להתייחס לכל הנושא הזה בהבנה ובשכל ולא לחרחר חרחורי מלחמה. אני נבוכה ומתביישת שזה בכלל קורה בזמננו. זה מחזיר את המדינה שישים שנה אחורה".

על איזו אליטה היא דיברה?!

לא רק מעמד היידיש מדאיג את עצמון. אחרי שצפתה בטקס פרסי אופיר ובשערורייה בכיכובה של מירי רגב, היא החליטה לא לשתוק יותר. "בדרך כלל אני לא בנאדם שמדבר ומוחה נגד מה שקורה כאן", היא אומרת. "תמיד פחדתי לדבר, אבל אי־אפשר יותר. אתה פשוט עומד מול המצב הזה נבוך עד דמעות. אני כבר לא פוחדת לדבר, כי אין מה לפחד. כבר הפשיטו את כולנו. אנחנו במערומינו.

"הטקס היה נורא. לא ישנתי בלילה מרוב תסכול ועצב. ריחמתי על השחקנים והיוצרים שעבדו כל כך קשה כדי לעשות את הסרטים, והרסו להם את השמחה. זכותה של השרה רגב לקום באמצע השיר, אבל ללכת ולשאוג אחר כך על הבמה ולהשבית שמחות?! יש למלחמת התרבות הזאת פתרון — שייתנו לכולם, גם לתרבות המזרחית וגם האשכנזית, אבל שלא יעשו את העבודה בצורה מתלהמת. גם אני בעד רוטציה בכל מיני שטחים, וחושבת שצריך לקדם את הפריפריות, אבל לא בצורה כזאת מעליבה!"

אז מה את מציעה לשרה?

"הלוואי שיום אחד מירי רגב תנסה לעשות סרט ותראה כמה קשה לכתוב תסריט, לגייס אנשים ותקציבים ולעבוד בקור ובשמש ובתקציבים נמוכים. נכון שהקרנות נותנות כספים, אבל אנחנו לא הוליווד, ואנשים עובדים באש ובמים, ביזע ובדמעות, ועושים קולנוע. הקולנוע שלנו מתפתח, ובמקום שיאדירו אותו באים ומכסחים. אני חוששת שאת המטרה שהשרה רוצה להשיג, במידה שיש לה מטרה, היא מפספסת די בגדול".

בגלל הפילוג שהיא יוצרת?

"כן. מה זה משנה מה הבנאדם — ימני או שמאלני, מזרחי או אשכנזי, הומו או סטרייט?! אני צריכה להתבייש שאני אשכנזייה?! על איזו אליטה היא דיברה?! אני מנסה להאמין שמירי רגב באמת עושה את מה שהיא עושה מאכפתיות. אני לא רוצה להגיד מה שאחרים אומרים — שהיא עושה את זה כדי להשיג עוד קולות בקרב קהל המצביעים שלה. אולי היא אכפתית, אבל היא שוגה בדרך.

אני מקווה שאחרי כל ההתלהמויות היא תעשה דברים טובים, ושתדאג לא רק לתזמורת האנדלוסית הנהדרת, אלא גם ליידישפיל. היא אישה מאוד יפה ומלאת אנרגיה ויכולה לתרום הרבה, אבל שזה יהיה בהבנה ובחיבור, לא בהתלהמות".

אם רוצים, פטירתו של שמעון פרס בשבוע שעבר הדגישה את הקונפליקט בין אז לעכשיו, בין ישראל של עצמון לישראל של רגב. "לקחתי את מותו ללב", היא אומרת. "ישבתי וצפיתי בכל טקס ההלוויה ודמעתי. מאוד אהבתי אותו. הוא היה דמות מופת בשבילי. ארץ ישראל היפה שהולכת לאיבוד. הוא נתן תחושה של אבא וסבא שאפשר להסתכל עליו בתקווה ובאמונה ולקוות לעתיד טוב יותר. מזל שהדברים שאמר והאמין בהם נשארו לנו כך שאפשר יהיה ללכת בעקבותיהם וליישם אותם".

ותודה לדינה סנדרסון

מלחמת התרבות מצאה את עצמון, 58, עסוקה. היא משחקת בסדרה 'עיקרון ההחלפה', שמשודרת עכשיו בהוט, יוצאת בסוף השבוע בהצגה חדשה על האחיות המזמרות ברי — 'ביי מיר ביסטו שיין' — בתיאטרון היידישפיל, ומשחקת לצד יהורם גאון בהצגה 'כן, אדוני השר'.

החזרה לטלוויזיה — כרגע לסדרה 'עיקרון ההחלפה', שביים עודד דוידוף — משמחת אותה. "אני משחקת בה עם ליאת הרלב, והיה לי מאוד כיף", היא אומרת. "ליאת נורא מצחיקה אותי ב'ארץ נהדרת', ופתאום גיליתי שהיא גם שחקנית דרמטית מוכשרת מאוד. שתינו משחקות פרקליטות. הייתי צריכה להגיד לה שם, 'גם אני הייתי לא מזמן פרקליטה מתחילה', והוספתי, 'האמת היא שדי מזמן הייתי פרקליטה מתחילה'.

"יש התפתחות נהדרת בטלוויזיה. גם אצלי בבית עושים טלוויזיה. דינה (סנדרסון, בתו של בן זוגה, דני סנדרסון — י"ב) כתבה סדרה נהדרת, ואדם, אחיה, סיים עכשיו לביים את החלק השני של 'בתולות'. אדם במאי יוצא מן הכלל, ודינה היא משהו מיוחד. כישרון מתפרץ. אנחנו מחכים בקוצר רוח שהסדרה שלה תעלה."

עצמון וסנדרסון חולקים כבר תשע שנים מאושרות. "זה נראה לי הרבה פחות, הייתי מגדירה את זה כארבע שנים", היא אומרת. "גם כשאומרים את הגיל שלי, אני שואלת את עצמי מאיפה הביאו את המספר המופרך הזה, זה נראה לי כל כך רחוק ממני. דני לא בעלי, הוא בן זוגי. אנחנו נשואים בלב", היא מבקשת לדייק, "והאהבה בינינו גדולה".

מה הדבר הכי חשוב ביחסים ביניכם?

"אחד הדברים הכי חשובים הוא העובדה שאנחנו חברים נורא טובים. יש בינינו אמון גדול, ויש לי עוגן. אני גם חושבת שצריך להיות חכם בתוך מערכת יחסים, ולדעת להוביל את זה נכון. חברות, חשיבה והבנה הם דברים שצריך לזרוע ולשתול בתוך מערכת יחסים. למזלי זכיתי במישהו מיוחד. ותודה לדינה, הבת של דני, שכתבה לי את התפקיד הכי טוב, את סדרת חיי. היא אמרה לאבא שלה עליי, והאבא עשה את העבודה".

עצמון אוהבת את המפגש המחודש עם יהורם גאון בהצגה 'כן, אדוני השר'. "אני מאוד נהנית לשחק עם יהורם. שיחקתי איתו לפני שלושים שנה בסרט 'כביש ללא מוצא'. זה היה נפלא אז וזה נפלא עכשיו. אפילו יותר, כי התבגרנו. יהורם נורא מצחיק ובנאדם אדיר ונחמד. חגיגה לעמוד איתו על הבמה. אני לפעמים מסתובבת כדי שלא יראו שאני מתפקעת מצחוק".

בשאר הזמן עצמון מגישה תוכנית רדיו משותפת עם תמר גלעדי ב־88fm. "אל תמר גלעדי התוודעתי דרך רמי הראל, שמנגן עם שתינו. הוא כל הזמן אמר שאנחנו פולניות באופי שלנו והגיע הזמן שניפגש. יש בינינו ידידות מאוד יפה, שזה דבר מאוד משמח כשזה קורה בגילאים בוגרים".

ואת באמת פולנייה באופייך?

"אני מוחה על ההאשמה הזאת ומתקוממת, אבל זה כנראה לא יעזור לי. כל הזמן מאשימים אותי שאני פולנייה, ופולנייה זה אומר לזכור כל דבר ולהיעלב. למרות הפולניות, לימדתי את עצמי לנסות לראות את הדברים הטובים שקורים לי ומתוכם לפעול. כשאני רואה ילד קטן על כיסא, אני תמיד רואה בעיני רוחי ילד קטן נופל מכיסא. הילדים שלי כבר השלימו עם זה. אני אמא מאוד דאגנית, אבל דאגנית־אופטימית".

ואיך פולניות מסתכלות על השנים שחולפות?

"עם הגיל אתה מרוויח ומפסיד בעת ובעונה אחת. אנחנו מרוויחים הרבה ניסיון וידע. מצד שני, הייתי מעדיפה להישאר צעירה ויפה לנצח. במקצוע שלי אני יכולה לעשות גם בעוד עשר שנים את תפקיד חיי. אני לא ספורטאית ולא דוגמנית, שהגוף הוא הכלי היחיד שלה. אני עובדת עם חומרים אחרים, שיכולים לספר סיפור בכל גיל, וזה מעודד מאוד. שימבורסקה, המשוררת הפולנייה, אומרת שכל התחלה איננה אלא המשך, וספר הקורות פתוח תמיד באמצע. זה משפט שנורא ממצה את מה שאני מרגישה לגבי הגיל".

בשנים הקרובות עצמון רוצה בעיקר לשחק — ביידיש ובעברית — ולחזור לקולנוע, שם פרצה.

"אני רוצה דברים טריוויאלים כמו כל אדם, שאנשים יהיו שמחים, שפה במדינה יהיה קצת פתח תקווה. אנחנו חיים במקום כל כך קשה ומורכב, שאני מקנאה בדור הקודם של ההורים שלי שבא לכאן עם איזו אג'נדה ותקווה. אנחנו פשוט לא רואים אור בהיר בקצה המנהרה. אני מנסה לא לחיות את זה כל הזמן, אבל זה מאוד־מאוד מדאיג אותי".

הסדרה "עיקרון ההחלפה" זמינה ב־HOT VOD. ההצגה "האחיות ברי" עולה בסופ"ש בתיאטרון היידישפיל