האמן איתמר שמשוני הכיר את אשתו, דאנה איבגי, דרך חבר משותף שלמד איתה בסטודיו למשחק של ניסן נתיב. בתום פחות משנה הם כבר היו נשואים. "ישר היה בינינו חיבור", הוא מחייך. "שנינו הבנו שזה קורה ושזה זה. וזה באמת תענוג גדול. יש לנו בית יצירתי, בית של פרויקטים, של הרבה אקשן. כל אחד עוזר לשני. אני פרטנר לקריאת טקסטים, וכשיש לי עבודת וידיאו, היא באה לתת לי עצות ואישור סופי. היא הבנאדם שדעתו הכי חשובה לי. אבל יש לנו גבולות מאוד ברורים לגבי מתי אנחנו צריכים אחד את השני ומתי אנחנו משחררים".
יש תחרות ביניכם?
"לא, אנחנו לא באותו מקצוע. להפך, יש בינינו הבנה, הכלה. זה בית מסוג אחר".
הם מתגוררים יחד עם בנם מיכאל בן השלוש, בשכונת שפירא בדרום תל־אביב. שמשוני, עטור משקפיים וזקן בלונדיני, הוא מארח חם. עוד לפני שהספקתי לבקש, הוא מכין לי קפה שחור עם הל. "אנחנו מאוד אוהבים את המקום. זו שכונה שהיא קצת קיבוץ", הוא אומר.
התיאור שלך פסטורלי, אבל שכונת שפירא נמצאת כיום בלב המאבק נגד המהגרים מאפריקה. באיזה צד של המתרס אתה נמצא?
"אני בצד שבו כולם חיים ביחד. אנחנו חיים באזור מדהים עם משפחות מכל מיני צבעים וסוגים, ואני אוהב את הביחד הזה. אני האחרון שיבוא אל המהגרים בטענות, כי הטענות שלי מכוונות אל המשטרים במדינות שלהם".
לאחר הולדת בנו החליט שמשוני להקים את הפרויקט Toys R Art, שבו הוא לוקח צעצועים משומשים והופך אותם לפסלים אמנותיים. "יש לי פטיש לצעצועים. אני ומיכאל רבים עליהם כל הזמן. כשמגיע הביתה משלוח חדש של צעצועים, יש תהליך חלוקה. יש דברים שהולכים למיכאל, ולפעמים אני שואל אותו אם יש צעצועים שאני יכול לקחת לעצמי. לגבי אלו שהוא שומר, אני מחכה שיימאס לו ואז הם עוברים לסטודיו. מגיל קטן הוא כבר יודע לעשות את האבחנה בין פסל לבין צעצוע. יום אחד הוא שם צעצוע על צעצוע ואמר: 'זה פסל!'".
מעל לריאיון הזה, ובכלל מעל חייו של שמשוני, מרחפת בתקופה האחרונה עננה שחורה. הטענות והחקירות נגד חמו, משה איבגי, בפרשת ההטרדות המיניות. שמשוני נאטם מיד ברגע שהנושא מוזכר. הפנים המוארות שלו נחתמות בבת אחת. הוא מבין היטב שכל אמירה שלו יכולה להתפרש בדרך לא נכונה ולהוסיף כאב מיותר. אין ספק שמדובר בימים לא פשוטים ובהתמודדות קשה עבורו ובעיקר עבור דאנה. בינתיים, בינואר הקרוב הם יתרחקו מהכל, כשכל המשפחה תטוס לסן־דייגו. דאנה קיבלה מלגת הוראה באוניברסיטה המקומית, ואמורה ללמד שם שני קורסים למשחק במשך חמישה חודשים.
מה תעשה שם במשך התקופה הזאת?
"האמת שאני עוד לא ממש יודע. אני מקווה לפתח שם את הקריירה שלי".
מחווה לשירים ושערים
שמשוני, 36, הוא אחד האמנים המסקרנים הפועלים כיום בארץ. הוא השתתף בתערוכות מניו־יורק ועד גרמניה, ועבודותיו מאופיינות תמיד בחדשנות, בהומור ובטיפול יוצא דופן בטקסים ישראליים. פריצת הדרך שלו הגיעה עם עבודת הווידיאו "משחק העונה" מ־2009, שבה הוא נראה מצייר, בעוד שני שדרי הספורט המיתולוגיים, זוהיר בהלול ודני דבורין, מפרשנים את תנועותיו ("העבודה עם טוש הפנדה נועדה לבשל את המהלך האקספרסיבי!"). את התואר השני בבצלאל סיים בהצטיינות בזכות העבודה "סטוני 1.0", רובוט המבצע בדייקנות טקסי אבלות סביב מצבה.
לפני כשנה פנתה אליו רווית הררי, אוצרת גלריה "דנה" בקיבוץ יד מרדכי, שהתערוכות המוצגות בה מתייחסות תמיד למיקומה הייחודי, במבנה צנוע שהיה פעם מתפרת הקיבוץ וניצב היום בסמוך לרפת. "עבדתי על התערוכה במשך שנה, שנה של נסיעות דרומה", מספר שמשוני, תל־אביבי כל חייו. "הבחירה שלי הייתה להיכנס לעובי הקורה של חיי הקיבוץ ביד מרדכי ב־2016, ולבחון את השינויים שקורים כאן. הסתובבתי הרבה בחצרות, דיברתי עם אנשים, ספגתי".
זו נקודת המוצא של התערוכה "אגדת דשא", שנפתחה בשבוע שעבר ותציג בשלושת החודשים הקרובים. כהרגלו, גם כאן משתמש שמשוני בהרבה אירוניה כדי להעביר את התרשמותו מחיי הקיבוץ, ונדמה שיש בהתרשמות הזאת יותר עוקץ מאשר דבש.
בנסיעות הארוכות דרומה שמע איתמר שמשוני הרבה אריק איינשטיין וחווה אלברשטיין. המנגינות והקולות התאימו ליעדו הסופי — קיבוץ יד מרדכי. הקיבוץ, השוכן על גבול רצועת עזה, נקרא על שם גיבור גטו ורשה מרדכי אנילביץ'. במלחמת העצמאות קרס מגדל המים שלו לאחר הפגזות מצריות כבדות. את פרנסתם מוצאים התושבים בעיקר ברפת ובמפעל הדבש המפורסם. בקיצור: גבורה ותקומה, ארץ ישראל הישנה והטובה, חלב ודבש, איינשטיין ואלברשטיין. "שמעתי גם קצת ג'יי־זי, כדי לאזן", הוא מחייך.
אבל השיר שהתנגן יותר מכל באוזניו של שמשוני בנסיעות הללו היה באופן טבעי "אגדת דשא" של מאיר אריאל ושלום חנוך, שני יוצאי קיבוץ בזכות עצמם. הלהיט, שבמרכזו "ערימה של חבר'ה על הדשא", הפך מאז צאתו לסמל של החוויה הקיבוצית. "בגלל זה, זאת הייתה הפתעה לגלות שהדשא של יד מרדכי סינתטי לחלוטין".
הכניסה לתערוכה נעשית דרך שער בסגנון לונה־פארקי, שבו משובצות חיות ארץ ישראליות. אבל לאחר המעבר הזוהר והמפתה, בתוך חלל הגלריה, מתגלה אווירה עכורה משהו. את מרב תשומת הלב תופס סלע שחור ומעוות, שנראה כאילו נחת מהחלל החיצון. אחד הקירות מאוכלס כולו בידי מבנים מאיימים ומעופפים, שנראים כמו מטוסים הנוחתים על מצע של דשא, סינתטי כמובן. המטוסים הללו מייצגים את התפתחות שכונת ההרחבה של הקיבוץ, שנראית יותר כמו פרבר של אשקלון ופחות כמו המשכה של ההתיישבות העובדת.
עבודה אחרת מציגה את אחד המיתוסים הגדולים של הקיבוץ, הלא היא הבריכה. על שפת הבריכה יושבות ארבע דמויות עצובות, מעליהן נפרש שטיח של דשא סינתטי, ומעליו צומחת חומה אפורה, רמז לבטונדות הממוגנות שצצו בקיבוץ כפטריות בתגובה לגשם הקסאמים הבלתי פוסק. עבודה משעשעת אחרת מוצגת על גבי טאבלט, ובה הצעה למשחק מחשב שמטרתו לחלוב כמה שיותר פרות ולהרוויח כמה שיותר כסף.
"אתה הולך לבריכה שעומדת פה כבר חמישים שנה, וזה נראה כמו משהו מלפני חמישים שנה, ואז אתה הולך לרפת החכמה שחולבת 400 פרות בשעתיים, ורואה היי־טק", מסביר שמשוני. "זו לא הרפת שאנחנו מכירים עם החליבה הידנית, זה בעצם מפעל לכסף. הפערים האלו עניינו אותי".
מה אמרו המקומיים שצפו בתערוכה?
"בשיח גלריה שהיה פה היה קיבוצניק אחד שאמר שזה מרגש אותו, והייתה מישהי אחרת שטענה שזה קודר וזה אפל ומבאס. יכול להיות שיש פה טיפה של ביקורת, אני לא באמת מכיר אמנות שאין לה פילטר של ביקורת. אבל יש כאן גם המון הבעת תודה על ההזדמנות שניתנה לי להציץ לחיים האחרים האלה ולהגיב אליהם".
להשתחרר מהקשיים
חייו של שמשוני, שגדל בצפון תל אביב, אכן רחוקים מאוד מחיי הקיבוצניק המצוי. הוא נולד כשהוא חולה בדלקת קרום המוח, ובילדותו נאלץ להתמודד עם קשיים רבים. "הייתי ילד שלוקחים אותו למומחה הזה ולטיפול הזה, ותמיד האמנות איפשרה לי חופש מהקשיים", הוא מספר. "אני זוכר את עצמי בונה ומצייר מגיל אפס".
האהבה הגדולה לאמנות הובילה אותו לתיכון לאמנויות תלמה ילין. בצבא שירת ביחידת יפת"ח, המפתחת אמצעי לחימה, שם ניצל צה"ל היטב את מוחו היצירתי וידיו הטובות. "המקום הזה איפשר לי חופש מוחלט בחומרים ובעשייה, וזו תחנה בחיים שנתנה לי המון", הוא אומר. "אם לא הייתי רוצה ללמוד אמנות, הייתי חותם קבע".
אחרי השחרור עבד שנה בספארי, ואז החל ללמוד בבצלאל. לאחר ארבע שנים אינטנסיביות סיים את לימודיו, הביט ימינה ושמאלה, והבין שהוא חייב למצוא עבודה. במשך תקופה שימש כגנן בגן ילדים, ובמקביל עבד על התערוכות הראשונות שלו וחיכה לפריצה הגדולה.
גנן, איך הגעת לזה?
"ילדים זה משהו שאני נורא אוהב, וזה היה סוג של חלום לעבוד איתם ולהיות דמות מגניבה בחיים שלהם".
מיכאל הבן שלך יהיה שחקן, אמן, כדורסלן?
"כרגע הוא בקטע של סמי הכבאי".
