"מירי רגב חיה בשקר"

המחזה "עמודי החברה", שבמרכזו עומד פוליטיקאי מושחת, נכתב על ידי הנריק איבסן במאה ה־19, אבל איתי טיראן, שמגלם אותו, לא רואה שום הבדל בינו לבין המציאות הפוליטית כיום. "לצערנו, ההצגה רלוונטית להחריד", הוא אומר. "שחיתות בקרב נבחרי ציבור הפכה להיות נורמה חברתית שהשלמנו איתה. מה שפעם היה נחשב לאות קלון שבגינה אנשים היו מתפטרים ונעלמים מעין הציבור, הפך להערת שוליים בקורות החיים של נבחרי ציבור שאמורים להוות דוגמה לאזרחות מופתית. ניקיון כפיים וטוהר מידות זה דבר שולי. הפכנו סובלניים כלפיו. השאלה היא למה?"

למה באמת?

"כי לא למדנו כלום. עולם כמנהגו נוהג. המציאות כפי שמתוארת במחזה של איבסן מהמאה ה־19 מהדהדת במדויק במציאות של ימינו. שחיתות, תועלתנות וריקבון מוסרי הם כנראה חלק בלתי נפרד מכל מנגנון שלטוני ואני בספק אם אי פעם ניפטר ממנה. לפוליטיקאים ישרים, שטובת הציבור עומדת לנגד עיניהם ולא מעמדם האישי וכוחם, אין סיכוי. הם נתפסים יותר ויותר כפראיירים, כאנשים נאיביים, כמי שאין להם את היכולת להבין איך העולם מתנהל. מנותקים מהמציאות שמחייבת אותך — על פי התכתיב הישראלי — להיות קומבינטור. למצוא פרצות ולהערים על החוק, לזהות רווח, כספי או פוליטי. להיות כריש בין כרישים. במובן זה להיות קצת מושחת זה לא רק לא בושה, אלא אפילו נתפס כמעלה בקרב חלקים גדולים בציבור". 

כשטיראן עבד על דמותו של קארסטן ברניק — ראש מועצה ואיש עסקים ממולח בעיירת נמל בנורווגיה, שבמשך 15 שנה פילס דרכו לפסגה הפוליטית על תלי שקרים, סודות ומזימות (ארתור קוגן ביים) — הוא לא נאלץ להרחיק כדי לחפש את מקורות ההשראה. "אימצתי לדמות את כל הגינונים המלאכותיים — קולית, פיזית ורטורית — שיש לחלק גדול מהמנהיגים שלנו", הוא אומר. "ראש הממשלה שלנו הוא מאסטר באמנות הזאת, אבל יש לו כמה מתחרים לא רעים בכלל". 

גם מלחמת התרבות, והמעורבות של הפוליטיקאים, בעיקר שרת התרבות מירי רגב, מקוממת מאוד את טיראן. "האם הם יצליחו? האופטימיסט שבי מקווה שאין בהם שמץ של אידיאולוגיה אמיתית, ושהדבר היחיד שמעניין אותם זה פופוליזם זול וצבירת כוח והון פוליטי שיקדם אותם לתפקיד הבא", הוא אומר, "והפסימיסט שבי חושש שאין בהם שמץ של אידיאולוגיה ושהדבר היחיד שמעניין אותם זה פופוליזם זול וצבירת כח והון פוליטי שיקדם אותם לתפקיד הבא".

מה אתה חושב על התנהגותה של השרה רגב בטקס פרסי אופיר?

"אומרים על מי שבוחן המציאות שלו לקוי — שהוא חי בסרט. אם מסתכלים על רשימת הסרטים הישראלים שהתחרו בפרסי אופיר, מגלים שההפך הוא נכון. הקולנוע הישראלי ויוצריו חיים במציאות. הסרטים שהתחרו מבטאים מגוון חברתי רחב שלא פוסח על אף סצינה חברתית. לא החרימו או הדירו מגדר, השקפה, עדה או סקטור חברתי. ניקח לדוגמה את 'סופת חול', שעוסק בפזורה הבדואית, 'לעבור את הקיר' של רמה בורשטיין החרדית, או 'ג'אנקשן 48' על צעירים ערבים בלוד, וזו רק רשימה חלקית. כולם משקפים מציאות מורכבת, רב־גונית שמנסה לפרק לגורמים את הדי־אן־איי האנושי הכיאוטי שמרכיב את החברה בישראל. 

"מי שמכנה את העוצמה התרבותית הזאת, שנעשית בהקרבה, בדם, יזע ודמעות, ועל אף התקציבים הזעומים לה היא זוכה, כ'אליטיסטית, לא שוויונית, לא פלורליסטית ומדירה', לא חי בסרט, אלא חי בשקר. ומי שמוכן לבלוע את השקר הזה הוא או פתי, או שטוף שנאה ותאב נקמה".