שבת 30 במאי 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
הכי מטוקבקות
    סרנה
    המוסף לשבת • 06.10.2016
    מאחורי המילים
    יגאל סרנה

    "הולך ונעלם ממני המקום / שפעם הלכתי לקראתו, / נעלמים פנים, הארצות והערים / שחשכו מאחורינו"

     

    (ישראל פנקס, "בתוך הבית")

     

    בתוך כל הזרות שאפפה את מחמוד עבאס ופמלייתו הנבוכה בהלוויית פרס, שאליה הגיע הפלסטיני הבכיר מכולם כאורח של הרגע האחרון, אחד שהמשפחה/הממשלה מקווה שישכח או ייתקע בדרך - ובכן, בתוך כל האי־נעימות והיעדר הצהלה הייתה רעיית ראש הממשלה לבבית במיוחד. כשבעלה קיצר את רגע המפגש ככל שיכל, הייתה זאת שרה נתניהו שהזמינה את הנשיא הפלסטיני לבקר בביתם. "אני כל כך מאושרת", אמרה, "אני מצפה לארח אותך בביתנו". וחתמה: "אנחנו מחכים לזה".

     

    אנשים נוטים לייחס סצנה זו לאופייה של נתניהו, אבל אני אנסה פרשנות חתרנית משלי. מה שאמרה נתניהו מעל ראשי כולם, כנהוג בין בני ברית נסתרים, הוא כדלהלן: "בוא, הראיס אבו־מאזן היקר, לבקר את הזוג הישראלי השולט, שבונה לבניך ולנכדיך אחריך ולילדינו שלנו אחרינו את המקום שעליו חלמתם בחלומותיכם הנסתרים, את המדינה הדו־לאומית, את ישראפלסטין מהחלומות האבודים שלכם. המדינה בת תריסר מיליון התושבים - יהודים ומוסלמים ונוצרים - שבה ייבחר יום אחד נכדך לראש ממשלה או לשר חוץ לצד נכדי. גם אם הדברים נראים כיום הפוכים לחלוטין, לכאורה בשל אילוצי זמן ורייטינג ולחצי המפלגה וקנאי השטחים, אני ובעלי פועלים רק לטווח ארוך".

     

    "יש לנו חזון משותף איתך", אני ממשיך לטוות את שטף הרהוריה המשוערים, "והם, הישראלים והפלסטינים, בקוצר רוחם ועיוורונם, לא קולטים את מלוא גדולתנו שרק הזמן יחשוף. אנו עושים את שיש לעשותו כדי שלא נשקע בביצת הסכסוך המדמם. הכל מחובר ומקושר כחיל החלוץ של המדינה שבדרך. כי אנו הזוג השולט, חכמים וחילונים מכדי להאמין כמו איזה רב סהרורי מהר עיבל שנוכל להמשיך עם כל הדקירות, הכבישים הנפרדים והיעדר זכויות האזרח של מיליוני בני אדם. הרי בעלי הוא בנו של ההיסטוריון הנודע, ובעצמו בולע ספרי היסטוריה ותמיד ידע לאן הדברים הולכים. אז בוא לביתנו ונשוחח". דברי נתניהו שלא נאמרו.

     

    בין כוונות

     

    איש חכם אחד שחי פה כבר הרבה שנים ועוסק בשפה ובספרות פירסם החודש את ספר המאמרים "בזכות המשוגעים לדבר". האיש הוא פרופ' שמעון זנדבנק, שנולד בארץ לפני 83 שנים, ורוב חייו חקר ולימד ספרות בירושלים שבה הוא חי. במאמרו "יש מצב, אין מצב, לא זו הבעיה", כותב חבר האקדמיה ללשון העברית זנדבנק כי אינו מודאג מהתפשטות הסלנג. מה שמפחיד אותו בעברית זה מה שהוא מצטט מוויקטור קלמפרר שחי בגרמניה בשעתה הרעה: "מילים יכולות להיות כמו מנות זעירות של ארסניק. בולעים בלי להרגיש, וכעבור זמן מתחילה תגובה רעלית". לדעתו, כדעתי הצנועה, אנו נמצאים כבר תחת השפעת רעל העברית החלולה.

     

    הוא נותן כדוגמה את ה"חיסול" שהחליף את ה"הוצאה להורג". כשכתב זאת ב־2011, טרם ידע על המילה המכובסת "נטרול". הוא מביא דוגמה מוכרת כ"טוהר הנשק" או כששני מתנחלים קיצונים מתוארים ברדיו כ"הוגי תוכנית תג מחיר", ו"מעשה נקם רצחני" הופך ל"הגות". זנדבנק מאתר כיצד פוליטיקאים ודומיהם מחללים ומנבבים את השפה כשהם אומרים: "אני מכבד את החלטת היועץ המשפטי, אבל אני חלוק עליה" - אמירה שהופכת את השורש "לכבד" לחלול. או כשהם אומרים: "אני קשוב לרחשי הציבור", כשכוונתם האמיתית היא: "אני חושש לאבד את קהל הבוחרים שלי", המרוקנת את המילה הנהדרת "קשוב" מכל שמץ אמפתיה. "כשתמונת העולם שלנו מוכתבת על ידי שפה ריקה וחלולה", אומר לי פרופ' זנדבנק החכם, "אני חרד". והחרד אינו חלול.

     

    קול העם

     

    ובאשר ל"רחשי לב הציבור", אפשר לקרוא לזה "סקרי דעת קהל" כמו פעם או כפי שאלו מכונים כעת בחברות חדישות כמו באזילה, שפוליטיקאים מרבים להשתמש בהן: "מרחב השיח הציבורי" או "הדאטא הגדול". רחשי הלב האלה באים כיום לידי ביטוי בעשרות מיליוני רבי־שיח באתרי החדשות, ברשתות חברתיות כפייסבוק על ארבעה וחצי מיליון משתמשיה בישראל, בפורומים, בבלוגים, באינסטגרם ובטוויטר. לחברות האלה יש יכולת טכנולוגית להפעיל את מה שהם קוראים לו "קרולרים". אלו זחלנים הנכנסים לחורי הרשת הדברנית באוקיינוס האינטרנט ומושכים מסה עצומה של מילים וטקסטים. מגידופי "לך לעזה" ועד למשפטים מורכבים יותר המבטאים את דעת ההמון - כל מה שאתם מקלידים בחמה שפוכה, באהבה ובתמיכה ברגע זה. השלל מאוקיינוס המילים נאסף ברשת. דגים מתים ופסולת מושלכים, והשאר ממוין.

     

    מי שצפה כמוני בתדהמה בכל העונות של "בית הקלפים" על הנשיא המנוול פרנק אנדרווד ואשתו - המספקים הצצה מצמררת לאחורי הקלעים של דמוקרטיה - זוכר את הדרך שבה היריב הרפובליקני, ובעקבותיו גם הנשיא, משתמשים לצורכי הבחירות ב"ביג דאטא" המוגש להם לגבי "רחשי לב הציבור". ניטור המידע הזה מאפשר כיום לראש הממשלה, לרגב, ללפיד ולכל מי שיש לו כסף, גישה ורצון, להבין את השפעתו המיידית של מסר/מחדל/מעשה שמופץ ומהדהד.

     

    אנו, הצופים במחזה, רואים רק את התוצאה הסופית: כשאיש שנאבק בחרדים כמו אביו הופך פתאום למפריש חלה או מעודד לחסל מחבלים, או כשנתניהו מצלצל מיד למשפחת החייל היורה בחשוד הגוסס בחברון, כאילו צילצל למשפחה שכולה. זה קורה כי הוא קיבל - מיד וראשון - את מסקנת הקצה של הניטור לפיה כ־80 אחוז מהציבור תמכו בחייל. או שהחיילים תומכים באזריה יותר, ככל שמפקדיהם או שר הביטחון מסתייגים ממנו. לכן אפשר לפטר את יעלון חיש קל.

     

    כשחכמינו אמרו: "פני הדור כפני הכלב", הם התכוונו גם לניטור. כמו כלב שמביט לאחור בבעליו בשאלה לאן יפנה. לא עוד מנהיגים מובילים, אלא שליטים הנגררים אחרי רחשי לב ההמון גם כשהוא נע אל קצה הצוק.

     

    נ.ב.

     

    עוד לא סיים זנדבנק לדבר על שפה נבובה וכבר אומרת שרת המשפטים שקד: "אני רוצה מדינה מוסלמית יותר ולכן דמוקרטית יותר"! סליחה, יהודית יותר. בכל מקרה זה חלול. ולדעתי גם רעיל.

     


    פרסום ראשון: 06.10.16 , 15:54