ג'יפ צה"לי ממוגן, חלונותיו הקדמיים משובצים בסורגים, נעצר במחסום שועפט שבצפון ירושלים. הקצינה שעל ההגה פותחת את החלון. "אתה יודע מי אני?" היא שואלת את החייל שבמעבר. "כן", הוא עונה בלי להתבלבל, "את המג"דית החדשה". הקצינה, סא"ל נטליה דהן, סוגרת את החלון.

רק לפני כמה שבועות נכנסה לתפקיד. "עשו לחיילים תדריכים ואמרו להם שמג"דית חדשה הגיעה", היא עונה. "עם חלקם נפגשתי באופן אישי, כי אני כל הזמן מסתובבת בין המעברים עליהם אני מופקדת. אני קוראת לזה לנשנש", היא מחייכת, "ואני מנשנשת את השטח כל הזמן, בודקת את התפקוד, את הערנות. באה באמצע הלילה. תבואי לפה בשתיים בלילה. זה כמו שתיים בצהריים".

12 שעות על קו ענתות־שועפט־קלנדיה ואתה נכבש בקסמה של מג"דית המעברים החדשה של עוטף ירושלים. ישירה, לא מפחדת להביע דעה, לא מדלגת על נושאים נפיצים, גם אם זה קצת מקפיץ את אנשי דובר צה"ל שמלווים אותנו, ועוצרים את שטף דבריה.

"הגדוד שלי, ארז", היא מסבירה את מה שמותר, "הוא גדוד משטרה צבאית, שאחראי על העוטף לצד גורמי משטרה כחולה ומג"ב. אני אחראית על 15 מעברים, ביניהם שועפט וקלנדיה. אבל הסקסי מביניהם", היא מתבדחת, "הוא חיזמא, כי זה פקקים גדולים ששומעים עליהם בגלגלצ. תפקידנו למנוע חדירת מחבלים, מעבר סחורות שאינן מורשות, ניצול ציר פלילי. ההבדל בין המעברים הוא בעיקר המורכבות".

עם בעלה, סא"ל (מיל') עמי דהן, וילדיהם. "החלטנו שאנחנו מתפצלים: הוא לאזרחות ואני להמשך שירות משמעותי"

כדי להדגים את המורכבות דהן שמה עליי שכפ"ץ של 12 קילו ומושכת אותי למעלה, אל עמדת השמירה החולשת על מחסום שועפט ועל מחנה הפליטים שנמצא בעצם בריבונות ישראלית. זמן קצר אחרי שהיא מסבירה על תחנות ההסעה לתלמידים, מגיעים הללו מבתי הספר ומתחילים ליידות אבנים לעבר המגדל וסביבתו. "ככה כל יום, לא צריך סיבה. בימים של מהומות רציניות המחסום הזה הופך לזירה לפריקת תסכולים", אומרת דהן, ומצביעה על שער מתכת די מסיבי שתלוי על ציר אחד, עדות למה שקרה בהתפרעויות האחרונות במקום.

משועפט, שהיא שכונה בתוך ירושלים ויש בה אופי אחר של בידוקים והתייחסות לתושבים, אנחנו עוברים אל מחסום קלנדיה, שמזכיר לפלסטינים מדי יום שהם אינם יכולים לעבור סתם כך מצד לצד, אפילו לא כדי להעביר מסטיק. התורים הארוכים לפנות בוקר במה שנראה בצילומים תמיד כמו מכלאות – זה כאן. בקלנדיה נפגשת דהן עם רס"ן רן מלכה, מפקד פלוגה א' של הגדוד, שהוא גם מפקד המחסום. הוא מספר לנו שלוחמות המעברים כל כך מצטיינות באיתור מחבלים מחופשים וחומרי חבלה מוסלקים, שהוא בהחלט מעדיף בנות בתפקיד. או כפי שאמר לי על אחת הבנות: "היא כמו רנטגן, מסתכלת על אנשים ועושה להם מיפוי בשניות. אני לא יודע איך הן עושות את זה, אבל עובדתית בנות עושות את זה טוב יותר מבנים".

בניגוד למחסום שועפט, שם נעשה הבידוק בעיקר בכלי רכב, ולכן הוא נראה כמו תחנת דלק גדולה, הרי שבקלנדיה בודקים אנשים, מה שאומר שהכניסה והיציאה אליו רגלית בלבד. המבנה הענקי שבו מתרחש הבידוק נראה כמו הכלאה בין מבוך לתחנות אוטובוסים. את ההפרדה יוצרים סורגים כחולים וגבוהים, כשבסוף כל תור כזה תלוי צג אלקטרוני המדווח איזה תור יוצא לאיזה כיוון, ומי סיים את הבידוק, ממש ברמה השמית. מבנה שקוף, מעין אקווריום, חולש על הכניסות והיציאות אל תוך ומשטח ישראל. כל מי שנכנס אליו דרך הקרוסלה, אפילו אמא ששכחה לתת לילד שלה סנדוויץ' בבוקר, צריך להעביר את חפציו לבידוק במכונת שיקוף. מתיש, אבל אין ברירה.

בלוני גז בבגאז'

ידויי אבנים במחסום, בזמן הראיון. "ככה זה כל יום. לא צריך סיבה"

"בקלנדיה מפקד המעבר שייך למשטרה הכחולה. בשועפט זה מג"ב", מצביעה דהן על עוד מורכבות בעבודתה. "כשהגעתי לכאן הייתי צריכה ללמוד שפה חדשה. בצה"ל אני מבינה – אוגדה, פיקוד וכו'. כאן יש את המעברים ואת העוטף ויש את המת"ק – מינהלת תיאום וקישור, ואת המינהל האזרחי, וצריך להבין את היחסים בין הכוחות, וגם את הקיצורים, לדעת שסממ"ר, למשל, זה סגן מפקד מרחב במשטרה".

לכידה של מחבל במחסום או תפיסה של אמצעי לחימה זה כבר עניין של שגרה. "יש תורת בידוק שלמה", היא אומרת, "סימנים מחשידים על אדם, אופן התנהלות, לבוש, שפת גוף, וגם סימנים מחשידים ברכבים. חלונות מוחשכים, למשל. הלוחם לומד להריח, לשמוע, להשתמש באינטואיציה. לפני כמה ימים עצרנו רכב במחסום, והרכב שאחריו, מסוג טרנזיט, עצר בחריקת בלמים. החיילת הבחינה בצליל שונה בבלימה. משהו עורר את חשדה, היא פתחה את תא המטען וגילתה שהוא מפוצץ בבלוני גז. בלי קשר שזה עצמו יכול לשמש כחומר נפץ, אסור בכלל להכניס סחורה כזו לישראל.

"הלוחמים שלנו מיומנים להבחין שאם רוחב תא המטען במשאית או בטנדר לא מתאים לרוחב של הקבינה, מדובר בדופן כפולה. או אם מגיע אדם עם ידיים בכיסים, זה חשוד, בעיקר בקיץ. או אדם שמושיט מסמכים רק ביד אחת. פתאום התחלתי להסתכל אחרת על אנשים ורכבים. כשהייתי שוטרת צבאית, אוטומטית הייתי מסתכלת לתוך מכוניות, רואה מי נוהג עם סלולרי, אפילו אם אני עם המשפחה. בעלי היה רב איתי: 'תפסיקי להיות שוטרת, עכשיו את על אזרחי'. כנראה שכאן שוב נכנסתי לתפקיד".

בתור אמא, את חושבת לפעמים על הילדים האלו במעברים, אלו שזורקים עלייך אבנים? את שואלת את עצמך למה הם עושים את זה?

"בתור אמא יש בי אמפתיה לילדים, ולצד זה אנחנו לא שוכחים שהילדה או הילד עלולים לשאת עליהם פריטים שיכולים לפגוע. לכן גם תלמידים עם תיקים נבדקים. זה מורכב ומאתגר, אבל זה חלק מהעסק".

קורה שאת רואה ילד חמוד במחסום ובא לך לשלוף אותו, שלא יעמוד שם ככה?

"לא בא לי לשלוף ילד כלשהו, אבל לא מזמן ראיתי אבא בן 25 שהביא איתו את בנו החולה. ומכיוון שהם כנראה קבועים במחסום, החיילים יודעים לזהות אותם, עושים להם בידוק הומניטרי ויש מי שאוסף אותם בהתנדבות לבית חולים בישראל. וחשבתי לעצמי מי הילד הזה, מה הסיפור שלו, ושבכל הדבר המוטרף הזה והמכשול שפוגע במרקם החיים של כולם, יש גם הרבה צלם אנוש".

ואז את פותחת את הדיווחים של ארגון "בצלם"...

"....או את הבלוג של מחסום ווטש", היא ממשיכה את המשפט שלי, כאילו יודעת מה השאלה הבאה, אבל אז מפסיקה אותה נציגת דובר צה"ל וסא"ל דהן נאלצת לצנזר את עצמה, ובכל זאת מסכימה להגיד: "אני יודעת שלא אֲרַצֶּה פה את כולם. אבל ברגעים של דיסוננס, שמלווה אותי כל חיי, אני חוזרת למקום הערכי והשורשי שלי ולדברים שעליהם חונכתי. אני שמה בצד את השמאל או הימין, ומתייחסת לאירוע בצורה לא־פוליטית. כל גורם כזה – בצלם, מחסום ווטש – משקף צד נוסף באירוע. יש מקום להביע דעות, אנחנו מדינה דמוקרטית, ובכל אירוע תמיד נתייחס ברצינות ונבדוק את עצמנו".

שווה בין שווים

היא בת 36, נשואה לעמי ואמא לשלושה: רון (11), ליאל (9) ולירם (7). דרך ארוכה עשתה מאז 1990, אז עלתה לישראל עם אביה, ארקדי צ'ופקוב. נטליה נולדה וגדלה במוסקבה הקומוניסטית, בת לאב יהודי־ציוני שעבד בתחום הנדסת הטילים והפיזיקה הגרעינית, ולאם לא־יהודייה ונטולת זיקה לארץ, שהועסקה כמהנדסת במשרד ממשלתי. "יום אחד", משחזרת דהן, "מצאתי את עצמי הולכת לעשות תמונת פספורט. ברוסיה זה לא סתם לעשות סלפי במכונה, אלא אירוע. מלבישים יפה, מסרקים, פוזות למצלמה. לא הבנתי למה ובתמימות סיפרתי לאמא. היא הרגיעה אותי, אבל מהיחסים המתוחים בבית הבנתי שמשהו לא טוב הולך לקרות. קצת אחר כך, כשאמא הייתה באחת מנסיעות העבודה שלה, אבא אמר: 'תארגני תיק, נוסעים לחברים בהונגריה. יהיה לנו כיף'. זו הייתה הפעם הראשונה שלי במטוס, התרגשתי, הייתי לבושה במיטב מחלצותיי, קיבלתי מסטיקים, וואו".

כשחזרה האמא מאותה נסיעת עבודה, היא גילתה שבעלה ובתה נעלמו. האב לקח את בתו ללא ידיעתה של האם, שהתנגדה למהלך. בבודפשט פגשו האב ובתו בשליח עלייה, וכעבור שבועיים מצאה את עצמה נטליה בנתב"ג, בדרך לחולון, שם התגוררה עם אביה אצל משפחה שהסכימה לארח אותם עד שיוסדר מעמדם. "הרגע הראשון שהבנתי שעזבנו את רוסיה לתמיד היה כשנחתתי בארץ וראיתי שלטים 'Welcome to Israel'. לאמא התקשרתי אחרי יותר משבועיים וחצי".

ילדה בת 11, בלי כלום משל עצמה, במדינה חדשה. איך מרגישים במצב כזה?

"הכי התגעגעתי לאמא", היא אומרת, ועיניה דומעות לפתע. "אבל הדחקתי את הרגשות, הבנתי שאין לי זמן להיות ילדה קטנה ובוכייה. צריך לקום על הרגליים ולראות מי נגד מי. היה צריך להתמודד עם שפה חדשה, מלחמת המפרץ שפרצה פתאום. כל כך הרבה דברים משכו את תשומת ליבי, שלא התעסקתי בעצמי. אני זוכרת שהאישה אליה הגענו בחולון התקשרה לבתה ואמרה: 'יש פה אבא וילדה שצריכים בית'. ככה מצאתי את עצמי בשואבה, יישוב למרגלות ירושלים, אצל אישה בשם תרצה ילון. גרנו בחדר שהיא פינתה עבורנו. היא רשמה אותי לבית הספר, וכשנתנה לי מזלג הייתי כותבת על מדבקה את השם באותיות קיריליות ומדביקה עליו. אחרי חצי שנה גם אמא שלי הגיעה, בלי שידעתי על זה. פתאום, באמצע הלילה, קיבלתי חיבוק מתוך שינה".

בכיתן הרבה באותו לילה?

"נראה לי שנרדמתי חזרה. אנחנו רוסים. אצלנו לא נהוג לדבר על דברים, לפתור בצורה שונה. זה המון הדחקה ומשמעת עצמית. אמא עשתה הקרבה בשבילי והגיעה. גם היא לא לקחה איתה שום דבר משם, מלבד את צ'אפה, הכלבה שלנו".

בני הזוג ניסו להשתקע במספר יישובים בארץ, וב־1992 עברה המשפחה למושב קלע אלון שברמת הגולן. "אבא ראה מודעה בעיתון: 'בונים יישוב חדש של הסוכנות'. הוא סידר טנדר ב־200 שקל שלקח את כל המזוודות ומצאנו את עצמנו עולים לרמה". למרות שהוריה היו אקדמאים הם עבדו בבית אריזה עד יציאתם לגמלאות. "הם מעולם לא התלוננו, חסכו שקל לשקל, ופעם בשנה טסנו למוסקבה, למשפחה וחברים".

כשקיבלה נטליה צו ראשון היא לא ידעה לאן לכוון. "גרנו ביישוב של עולים חדשים, לא היה לי אינטרנט, אח או חבר שיכולתי להתייעץ איתם. אבל כמו ילדה רוסייה טובה, לימדו אותי שכל מה שאת עושה תעשי טוב. קיבלתי זימון למשטרה צבאית ולא ידעתי אם זה טוב או רע".

היא התגייסה באוגוסט 1998 ולאחר תקופת הכשרה נשלחה לפיקוד צפון, שם התחילה כשוטרת צבאית והתקדמה עד לסגנית מפקד משטרה צבאית של הפיקוד. בין לבין עשתה תואר ראשון בקרימינולוגיה ומשאבי אנוש ותואר שני בניהול מערכות חינוך.

במהלך שירותה הצבאי עברה נטליה תהליך של גיור. "זה לקח ארבע שנים, כי הייתי קצינה צעירה שעברה תפקידים ופחות מוכוונת משימה. כשהכרתי את עמי, בעלי לעתיד, זה תפס הילוך. היה לי חשוב שאמא שלו תעשה קולולו מתחת לחופה".

לתפקיד הנוכחי הגיעה לאחר סבב של ראיונות. "התראיינתי לכמה תפקידים אחרים, ודווקא לתפקיד הזה לא חשבתי שאתקבל, כי זה נחשב לתפקיד גברי, אף פעם לא שירתה בו אישה. עבורי זה היה כמו להגיד אני רוצה להיות ראש הממשלה, אבל זה לא ריאלי. לדעתי שיכנעתי כשכתבתי בסעיף 'אמירתו של המועמד' שאני רוצה להיות שווה בין שווים".

וכך, לפני חודש ("ויומיים, אבל מי סופר"), החליפה את גיל ממון, שהועלה לדרגת אלוף־משנה ומונה למפקד מצ"ח. "כשקיבלתי את הבשורה שנבחרתי מאוד שמחתי", אומרת דהן. "התמודדתי מול אנשים טובים וקיוויתי שתינתן לי הזדמנות כשווה בין שווים. לא רק בגלל שאני אישה מול גברים, אלא גם כי אני גרה רחוק, בגבול הצפון, והמרחק משפיע על אנשים. זה חלק מקבלת החלטות ומחירים. יש משפחות שמתניידות עם האבא או האמא. אני חשבתי שזה מיותר. התפקיד תובעני וגם אם אשן מטר מהבית, הסיכוי שאראה את הילדים קטן".

ההיכרות בין נטליה צ'ופקוב, העולה מרוסיה, לבין סא"ל (מיל') עמירם (עמי) דהן, בן לעולי מרוקו ממושב אביבים, אז קצין לוגיסטיקה והיום בעל לול מטילות ויו"ר ועדת המכסות במועצת הלול, היא אחד הסיפורים שילדיהם אוהבים לשמוע לפני השינה. נטליה הייתה חיילת בת 24 כאשר אחיו של עמי שירת לצידה. "הייתי צריכה לארגן מטווח והתקשיתי בתיאומים" היא מספרת. "ואז אחיו של עמי אמר לי: 'אולי אחי יכול לעזור', וכל השאר היסטוריה". האח, אגב, כלל לא חשב לשדך בין שני הרווקים הפנויים, בעיקר בשל פער הגילים. כאשר העניין הפך לרציני הביאה נטליה את עמי לבית הוריה. "חששתי מהמפגש", היא משחזרת. "אבל אבא הוציא את סט התה שלו, הושיב את עמי, לחץ לו יד כמו גבר, ומאז בעלי אומר: 'מילא את, אבל איך אני עוזב את אבא שלך?' בעלי מדהים ולא הייתי מצליחה לעשות מה שאני עושה בלי תמיכתו. הרי לא נולדתי סגן־אלוף. זה תהליך, מתח תמידי שקיים אצל נשות קריירה – מג"דית או מנהלת בנק. את כל ההחלטות לאורך השנים קיבלתי יחד עם בעלי. זה לא שאמרתי לו: 'אני סא"ל, תתמודד'".

השניים מתגוררים במושב אביבים שעל גבול לבנון. מרפסת ביתם צופה אל הכפר מארון א־ראס. לאחרונה העבירה לכאן גם את הוריה. "הם עברו ממושב של רוסים למושב של מרוקאים", היא צוחקת בדרכה חסרת העכבות. ביולי 2006, כשרון, בנם הבכור, היה בן תשעה חודשים, ראתה את הטילים מתעופפים לעבר ביתה. "הבנתי שקורה אירוע. עמי התקשר וצעק לי: 'תרדי למרתף, אני אדבר איתך', ולא דיבר איתי שבועיים. בכל מלחמת לבנון השנייה הוא שימש כקצין האספקה של אוגדה 91, ואני הייתי בחופשת לידה ולימודים. אחרי המלחמה עשינו חושבים, הבנו שצריך לבחור, והחלטנו שאנחנו מתפצלים. הוא לאזרחות ואני להמשך שירות משמעותי. אני לא חושבת שהוא יצא בתחושת ויתור. להפך. במשך שנים הוא לא התפנה למשפחה וזוגיות. אדם בן 42 שאוהב ילדים ואין לו, זה משמעותי. אחרי שנים של בניית קריירה הוא החליט להקדיש למשפחה משלו".

סעודה בקבר הצדיק

בערבו של היום שבו אנחנו נפגשות היא ממהרת הביתה, או לפחות לכיוון צפון, אחרי שבעלה אירגן סעודת הודיה בקבר הצדיק שמעון בר־יוחאי במירון לה ולאחיו, שגם הוא קיבל דרגת סא"ל, אם כי בחיל האוויר. "רק כמה שולחנות עם כריכים", הבטיח, אבל מהתמונות שהוא שולח בבוקר מתברר שמדובר בהפקה מרשימה שכללה 80 אורחים.

את המורכבות של התפקיד היא הרגישה היטב בשבוע האחרון. ביום חמישי שעבר יצאה הביתה, ואת יום שישי הקדישה לניקיון הבית ולבישולים לקראת החג. "ואז, בליל שישי, בעשר ועשרים בערב, קיבלתי טלפון שיש אירוע מבצעי במעבר קלנדיה. עזבתי את הארוחה שבישלתי לראשונה מזה חמישה חודשים, עליתי על האוטו ונסעתי לבית החולים. בעלי עוד רצה לבוא איתי לנהוג עבורי, אבל הסברתי לו שאני צריכה אותו בבית, וגם הילדים מאוד הבינו". בבית החולים התעדכנה על מצבו של החייל הפצוע וגם פגשה שם את אמו. "אישה מדהימה ומבינה עניין", אומרת דהן. "הרגשתי בכאבה. גם אני כמפקדת חרדתי לשלומו ומצבו של החייל. לראות אותו בריא ושלם זה חלק מהעניין. אין מפקד בצה"ל שיוכל להגיד אחרת".

זו בעצם הייתה טבילת האש הראשונה שלך באירוע מסוג זה.

"נכון. לפני שהגעתי הכנתי את עצמי לדברים מעין אלו. עשיתי שיעורי בית, איך עשו בעבר, גם בגדוד. בדקתי סדר פעולות. והנה, האירוע הזה הגיע וידעתי איך אני אמורה לתפקד: לתת מענה לאירוע מבצעי, לתת את דעתי לשלומו של החייל, ואחר כך מעטפת למשפחתו. פעלתי מבלי לעצור ולחשוב על המועקות הפנימיות. בסוף־בסוף אנשים תלויים בהחלטות שלי, למרות שאני לא בוואקום פיקודי. חזרתי הביתה בשבת בערב, וביום ראשון בשמונה בבוקר כבר הייתי בגדוד, רק בשביל להיות בשבע וחצי שוב בצפון. נכנסתי לארוחת החג על אזרחי, כי את המדים החלפתי בדרך".

לגדוד היא חזרה ברביעי בשבע וחצי בבוקר, אחרי שיצאה מהבית בארבע וחצי לפנות בוקר. "במהלך החג דיברתי לפחות פעמיים ביום עם אמא של החייל הפצוע, עם מפקד הפלוגה ועם קצין האג"מ, שעידכן אותי בכל זמן נתון. הייתי בבית, אבל הראש היה במקום אחר. הילדים מבינים שהם חלק מהצבא".

אז אני מבינה שלא יצאתם לטייל כמו כל עם ישראל.

"הטיול של ילדיי זו צעדת ירושלים עם הגדוד בחול המועד".

ההורות הצפופה גורמת לה להסתכל אחרת על החוויה שעברה בעצמה עם אביה. "אני עברתי הדחקה, תסכול, כעס. בחלוף הרבה שנים אני במקום של הבנה והשלמה, ועדיין, כאמא, אני אומרת שלא עושים דברים כאלו. אפילו עכשיו, כשאני לא רואה אותם שבוע, אני נוכחת בחייהם, מדברת איתם בטלפון. הבטחתי לילדים שאם יצטרכו הם יתקשרו ואגיע, לא משנה מה, ואני יודעת שהם סומכים עליי שהבטחות מקיימים. כשהגעתי לגדוד עשיתי להם סיבוב במקום. מאוד חשוב לי לשתף אותם, שיידעו מה אני חווה, כשאני אומרת להם בטלפון איפה אני נמצאת עם החפ"ק, הם ממש אומרים לי איפה עברתי בדרך לשם. בתפקיד כזה אפשר ליצור אחלה ניתוק, אבל אני לא כזו. לישון פה מראשון עד חמישי זה עוד דבר שהייתי צריכה להתרגל אליו. הייתי רגילה לישון מחוץ לבית, אבל לא ככה. בלילה הראשון התקשרתי לבעלי: 'מה קורה עם הילדים?' אבל למדתי לשחרר. אני בסדנת שחרור כל הזמן".

מה יש לך כרגע בארון בחדר?

"ציוד ספורט, הרבה זוגות של מדי בי"ת ואל"ף. אני קצת מתאפרת כדי להזכיר לעצמי שאני אישה. השעון שלי הוא שעון הדילמה, של גבר או אישה. ה'לואי ויטון' שלי זה תרמיל צה"לי, למרות שיש בי חלק של לא לשכוח שאני אישה ומה אני מייצגת".

פינת חשיבה בגינה

אחד הדברים שהיא לומדת עכשיו זה לנהוג בג'יפ מבצעי, עוד דבר שלא עשתה קודם. "בחפ"קים הראשונים הייתי עסוקה בלהיצמד לשמשה הקדמית הממוגנת", היא מספרת, "ואז הסמג"ד אמר: 'תני לי, אני אנהג'. אמרתי לו: 'לא, אני חייבת גם ללמוד את השטח".

המרחב הטבעי שלה הוא רמת הגולן, אבל היא מבטיחה ש"עוד חודש פה בכבישים, אני שולטת", ולא רק בתוואי הדרך. "בחפיפה", היא מספרת, "הלכתי לגוגל כדי ללמוד על כל מקום חדש שבו נתקלתי ועל ההיסטוריה שלו, כולל אם היו בג"צים בעניינו. היום המג"ד לא צריך להבין רק בצבא אלא במשפטים, בגיאוגרפיה. פעם היה צד אדום וצד כחול. היום זה לא תמיד ברור. הגבינה זזה, העולם השתנה".

בגינת ביתה שבאביבים, מגלה סא"ל דהן, ממוקמת פינת החשיבה שלה. אליה היא מגיעה בדרך כלל מצוידת בספר, כדי להירגע ולהגיע להחלטות. שם גם עשתה חשבון נפש לאחר קבלת המינוי, מה היא רוצה ולאן היא מתעתדת להגיע. "החלטתי שזה יהיה תפקיד חיי, פשוטו כמשמעו", היא אומרת. "גם כי זה תפקיד שמעולם לא שובצה בו אישה, ועד היום אני רבה עם עצמי, אם אני נושאת את הדגל של 'אני אישה', שזה פמיניזם בהתגלמותו, או שקיבלתי את התפקיד בזכות היכולות שלי".

ומה התשובה?

"אני עונה לעצמי שבין היתר אני גם אישה ואמא. אחרי יומיים בתפקיד קיבלתי טלפון בלילה שרכב החפ"ק שלי נתקע בין חיזמא לענתה, והבנתי שהם בציר ביטחוני לא פשוט, ולא הלכתי לישון עד שהוא הגיע בשלום לבסיס. ואז את מבינה שעד שכל החיילים לא יגיעו לבסיס, לא תירדמי. כמו שכאמא לא תירגעי אם הבת שלך לא תהיה בבית? אז כפול 600. אגב הסיכונים בבית מפחידים אותי לא פחות. פה לפחות אני אומרת: 'שימו שכפ"ץ קרמי, נשק'".

לפני חודש נדקרה שוטרת בת 38, אמא לשניים. איך זה בדיוק יכול להרגיע את הבית לגבייך?

"זה יכול לקרות גם לי, בוודאות. אבל זה יכול לקרות גם לך, בשרונה מרקט. היופי במקום שבו אני יושבת, בסיס ענתות, הוא שרוב הזמן אין פה קליטה. כך שגם אם יש, אני תמיד יכולה להגיד שאין. זה כמובן לא עובד על בעלי שהשיג את הטלפון הנייח שלי. לחברים אני יכולה להגיד שהכל בסדר, והם יידעו לדבר איתי אחר כך. זה חלק מהמשחק שעכשיו לא רגוע".

דווקא עד שבאת, לפני חודש וחצי, היה פה שקט יחסית.

"להגיד שיש שקט בירושלים זה לא להכיר את המרקם העדין שיש פה. אולי בתקשורת שקט, אבל לי לא שקט בכלל. אמנם אירוע דקירה הוא יותר מתוקשר, אבל יש לנו עשרות תפיסות ביום של מפגעים בודדים, אמצעי לחימה וסחורות. בחג הקורבן מנסים להכניס בשר, אז מריחים בשר בתא המטען. תפסנו כבשים, אפילו בת יענה. יום אחד קיבלתי דיווח על חתול בכלוב, והיה דיון סוער אם להכניס, כי אולי החתול הזה מיועד לאיזה ילד. בסוף החזרנו את החתול עם בעליו. בכל פעם שיש תפיסה של ביצים בעלי מבסוט, כי בתור לולן ההברחה פוגעת בו. אבל לא תמיד זה מצחיק. נערה בת 18 שמתחזה לילד בן 12 כדי להיכנס לארץ. נשים וגברים שמתחפשים לחרדים. יש הרבה סיטואציות בחיים שהלב נחמץ, אבל בסיכול טרור ופיגועים המטרה שלי למנוע. בסוף־בסוף, אם אני מזקקת את המעטפת של ההו־הא ושילוב נשים והתקדמות וקריירה, הכי הייתי רוצה להשאיר אחריי את היחידה כמבצעית, עם יוזמות. אני רוצה להשאיר אחריי יחידה ערכית יותר, שיודעת להתמודד עם דילמות. הייתי רוצה לדעת שנתתי למפקדים כלים להתמודד".

גם לחיילים שלך יכול לקרות מה שקרה לאלאור אזריה. איך את מכינה אותם לאירוע כזה?

"אני לא מלמדת את המקרה של אלאור אזריה, היות והוא נדון בבית המשפט. אני כן מעדכנת את החיילים בקוד הערכי של צה"ל, שתמיד נוכח על השולחן במעברים. אזריה הוא מקרה קיצון ואני לא יכולה להגיד שהמקרה הספציפי לא מטריד, אבל המערך מכין אותם רגשית וערכית למקרים כאלו. ברור לי שבעתיד יהיו דברים שאינם בשליטתי, אבל אעשה הכל כדי למזער. זה כמו חינוך של ילד. אף אחד לא חף משגיאה. רק נלמד וננתח ונפיק לקחים. הבית שלי גם הוא לא בשליטתי. האם היו טעויות לבעלי עם הילדים? כן. האם אני סומכת עליו? כן".

וממש לקראת סוף הראיון, בג'יפ הממוגן מקלנדיה לכיוון ענתות, היא מתוודה: "מאז שבאתי לכאן, למדתי הרבה על בדידותו של המפקד. כאן זה יותר בולט מאיפה שהייתי. קודם הייתי סגנית, אבל פה אני המפקדת. אני הקודקוד. בשורה התחתונה, כמה שיהיו אנשים שמבינים סביבך, את ההחלטות את מקבלת לבד. זו רק את". ¿

אתי אברמוב