{ }
ראשון 08 בדצמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    שלומי אביטן (מימין), איתן חרמון ואליסף פרץ. "לכולנו קשה, אבל אחרת"
    המוסף לשבת • 06.10.2016
    סיפורים מהימים הנוראים
    שלושה גברים שעברו טראומות ולא נכנעו להן עולים לבמה: האחד איבד רגל במלחמה והיום רץ מרתון, השני היה עבריין ונרקומן ועכשיו מטפל בבני נוער, השלישי שכל שני אחים בצבא וכעת מלמד אנשים איך להתאושש מאסונות "מה הסיכוי ששלושתנו היינו נפגשים ופותחים את הנשמה שלנו אחד בפני השני? קלוש" אבל הפגישה הובילה למופע משותף שבו הם מוכיחים שאפשר לנצח כל משבר
    ענת מידן | צילום: טל שחר

    "מה הסיכוי ששלושתנו היינו נפגשים ופותחים את הנשמה שלנו אחד בפני השני?" תוהה אליסף פרץ. "סיכויים קלושים", משיב איתן חרמון, ושלומי אביטן מהנהן בראשו. שום דבר לכאורה לא מחבר בין חרמון (41), קיבוצניק מכפר בלום, אביטן (36), עבריין לשעבר משדרות, ופרץ (29) מגבעת זאב. ובכל זאת, הם נפגשו לפני כחודשיים, ביוזמת אסף וייס, המנכ"ל והמייסד של ארגון "מעגלים", העוסק בהעצמת נוער בסיכון. "רציתי שהנערים ייחשפו לסיפור שלהם ויראו שגם כל אחד מהם יכול להגיע רחוק", הוא מסביר.

     

    לפני מספר שבועות עלו השלושה לבמת היכל התרבות ביבנה עם המופע "מתגברים" שיזם וייס, ושיתפו 1,500 תלמידי תיכון בסיפורים יוצאי הדופן שלהם, המסופרים מפיהם, כל אחד בשפתו ובסגנונו. שלושתם נמצאים על הבמה במשך כשעה ומשחזרים זיכרונות ותובנות בקצב מהיר. אף אחד מהם אינו שחקן, והמילה "מופע" לא יושבת להם טוב בפה: הם מנסים למצוא תחליפים כמו "מיצג" או "מסכת חיים" ופוסלים גם אותם. "חתיכת חיים", מציע אביטן, והוא יודע על מה הוא מדבר.

     

    רציתי להיות ערס

     

    אביטן נולד בשדרות, בן בכור לאב ששירת בצבא קבע ולאם שעבדה כאורזת במפעל אסם. "גדלתי בבית של הורים קשי יום", הוא מספר. "את אבא פיטרו מהצבא בגלל בעיות משמעת, והוא היה בדיכאון, התחיל לשתות, לא הצליח לצאת מההתמכרות לאלכוהול שגררה הרבה אלימות ובגללה נכנס ויצא מבתי סוהר. אמא נאלצה להתמודד עם קשיי פרנסה וגידול חמישה ילדים. הייתי ילד בעייתי, עם בעיות קשב וריכוז שלא אובחנו.

     

    איתן חרמון על מסלול הריצה. "הבן אדם הזה הוא אלוף"
    איתן חרמון על מסלול הריצה. "הבן אדם הזה הוא אלוף"

     

    "כשהייתי בן 12 באה מישהי מהרווחה בשדרות והודיעה שמוציאים מהבית אותי ואת אחד מאחיי ושולחים אותנו לפנימייה בירושלים. לא החזקתי מעמד באף מסגרת ועברתי בין פנימיות. ידעתי שאני חברותי, אהוב ודי חכם, אבל לא הצלחתי בלימודים. כל אחד בכיתה היה טוב באיזשהו מקצוע, ואני לא הייתי טוב בכלום. קלטתי שאני לא כמו יתר הילדים, נמשכתי לעולם העברייני, הערצתי עבריינים חזקים ורציתי להיות כמוהם.

     

    "אבא שלי, שהיה בבית סוהר, נראה בעיניי אחלה גבר. יצר ההרס העצמי התחיל לדגדג אותי. לא רציתי להיות ילד טוב: רציתי להיות ערס. חיקיתי דמויות עברייניות שפגשתי בשדרות ויצרתי לעצמי דמות ערסית, עם ההליכה המיוחדת והלבוש המותגי־עברייני. קסם לי הכסף הקל שאפשר לעשות בעבירות רכוש, סמים והימורים.

     

    "מהר מאוד למדתי את חוקי המשחק והלכתי עם זה עד הסוף. בגיל 15 הגעתי לכפר הנוער אמי"ת בפתח־תקווה. הסמים מאוד סיקרנו אותי, לימודים לא היו בראש שלי, והיו לי בעיות משמעת. המנהל, עמירם כהן, שהוא איש חינוך משכמו ומעלה, זיהה את הפוטנציאל העברייני שלי ושמר עליי. כל הזמן הוא אמר לי שביום שאעזוב את החממה של הפנימייה ואחזור לדרום, לסביבה העבריינית המוכרת לי, תבוא ההידרדרות.

     

    "בסוף י"ב חזרתי לשדרות, בלי תעודת בגרות. הייתי מכור פעיל, מה שנקרא נרקומן – מילה שקשה לעבריינים להוציא מהפה. כשאתה רוצה לקלל עבריין, תגיד לו 'נרקומן': זו מילה ממש כבדה. עשיתי הכל כדי להשיג סמים.

     

    אסף וייס, מנכ"ל ארגון "מעגלים". "להגיע רחוק"
    אסף וייס, מנכ"ל ארגון "מעגלים". "להגיע רחוק"

     

    "בשנים ההן נפלו בשדרות 50 קסאמים ביום. כל כמה דקות היה 'צבע אדום', ואנשים עפו למקלטים. אותי לא עניינו הקסאמים: הסתובבתי בשוק, וכשכולם רצו בהיסטריה, התיקים נפלו להם מהידיים, ואני חגגתי. הרמתי את הארנקים, שלפתי את השטרות וככה השגתי מימון לסם. לא היו לי ערכים ומוסר. הפחד להיות בקריז היה יותר גדול מהפחד מהטיל. בשנים ההן הייתי בתחתית התחתיות, אי־שפיות טוטאלית. כמה חודשים אחרי סוף התיכון הייתי במעצר בגלל אלימות, ובגיל 21 נכנסתי לכלא ל־15 חודשים על עבירות רכוש".

     

    פוזת הילד המסכן

     

    איתן חרמון ואליסף פרץ למדו מאביטן במהלך החזרות משהו מהשפה העבריינית וגם להגיד "שדרות" במלעיל, כמו בני המקום. חרמון הקשיב בפה פעור לרקע העברייני שלו. פרץ הודה שהוא אמנם לא ראה את הכלא מבפנים – "לא עשיתי שטויות כמו שלומי" – אבל מגיל 13 עד 18, בעקבות נפילת אחיו אוריאל, חיפש את עצמו. "עשיתי קצת בלגנים, שזה אומר קצת לעשן, קצת סנוקר, ופעם אחת הסתבכתי עם המשטרה; אבל לי, בניגוד לשלומי, היה מזל שהיה לי בית חזק עם עמוד שדרה שתמיד חזרתי אליו, ושם ידעו לאפס אותי".

     

    האח, סגן אוריאל פרץ, נהרג בנובמבר 1998 במארב בדרום לבנון, כשאליסף היה בן 12. "התעוררתי באמצע הלילה כשאמא צרחה את שמו של אוריאל אחרי שהודיעו לה על מותו. הייתי אז בכיתה ו' ולא הבנתי עד הסוף את משמעות האובדן. אמא ואבא הסתגרו בתוך הכאב, ולי היה קשה. התמונות מההלוויה עברו לי כל הזמן מול העיניים, רבתי עם ההורים ועם חברים, לימודים לא עניינו אותי, והמורים הפסיקו להאמין שייצא ממני משהו. עברתי כמה בתי ספר. היה לי קשה עם זה שהבית הופך למוזיאון לזכר אוריאל: תמונות שלו בכל מקום, אף אחד לא יושב על הכיסא שלו, לא אוכלים עוגת גבינה כי אוריאל אהב ועכשיו הוא איננו. חשבתי שגם אני אוהב עוגת גבינה, אז מה איתי?

     

    "אני זוכר שבבר־מצווה שלי אמא בכתה על אוריאל, וכל האורחים הצטרפו אליה וגם אני. שאלתי את עצמי למה אני צריך לבכות בבר־מצווה שלי? מה עשיתי רע? חיפשתי מי אני בתוך האבל הגדול הזה, ובשלב מסוים הבנתי שעליתי על סטארט־אפ: אח שאיבד את אחיו. אני מאחר לבית ספר, המורה נוזף בי, אני אומר לו שזה בגלל שלא הצלחתי להירדם בלילה כי חשבתי על אוריאל – והמורה שוכח את הכעס ומלטף את ראשי. לא הייתי טוב במתמטיקה, במבחן אני לא מצליח לפתור אף בעיה, אז הסטארטאפיסט שבי מסביר למורה שזה בגלל שאני חושב רק על אוריאל, והיא מגלה אמפתיה ומשחררת אותי מהמבחן.

     

    "הבנתי שפוזת הילד המסכן עוזרת לי בחיים. כשהפסקתי ללמוד, קיבלו את ההחלטה שלי, עד שבכיתה י"א אמר לי קול פנימי שזה ממש לא אני, והחלטתי להפסיק להיות המסכן. חזרתי לבית ספר עם החלטה לעשות בגרות. סיימתי את י"ב כתלמיד המצטיין של המחזור והיחיד שעשה בגרות מלאה".

     

    כשנה אחר כך הוא איבד את אביו אליעזר שנפטר מסרטן. "ושוב אני נלחם בייאוש, ברצון ליפול למטה". המכה הבאה נחתה עליו ב־26 במארס 2010, כשאח נוסף שלו, רס"ן אלירז פרץ, נהרג במהלך פעילות מבצעית בעזה.

     

    "זה הרס אותי. האבל היה עצום. הייתי מאוד קרוב אליו. תליתי את מודעת האבל מעל המיטה שלי. הרגשתי שחיי השכול האלה נכפו עליי: לא בחרתי בהם, ובמשך שנים לא סיפרתי שאני אח של אוריאל ושל אלירז. רציתי להיות אליסף, עם היכולות והכוחות שלי. הרבה זמן הרגשתי שאני בצל של האחים שלי. לא ידעתי מי אני. היום אני יודע שאוריאל ואלירז הם חלק ממני וכבר חי עם זה בשלום. אני מתגעגע כל יום, כל הזמן, ולפעמים אני מרגיש לא נעים להגיד שאני אח שלהם כדי לא לעורר רחמים. קשה לי, אבל אני חי עם זה, ומעל לכל גאה באחים שלי".

     

    בסיום הדברים האלו לוקח פרץ נשימה גדולה.

     

    "כמה כוח יש במשפחה הזאת", אמר אביטן כששמע את סיפורו.

     

    "כשאני שמעתי בפעם הראשונה את הסיפור של אליסף, הרגשתי כאילו עבר עליי מכבש", נזכר חרמון. "זה עשה לי צמרמורת, ולא יכולתי להוציא מילה מהפה".

     

    העיקר לחזור חי

     

    הצבא הוא פרק משמעותי הן בחייו של פרץ, שבעקבות שני אחיו התגייס לסיירת גולני, והן בחייו של חרמון, שגם הוא שירת בגולני.

     

    ביולי 2006, עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, גויס חרמון למילואים בחטיבת אלכסנדרוני ונלחם בגזרה המערבית כמקלען בדרגת סמ"ר. שלושה ימים לפני סיום המלחמה החלה שיירה של 12 אכזריות לנוע לכיוון ישראל, ולחרמון הודיעו שייצא הביתה ל־48 שעות. ליד הכפר שמעא עלתה השיירה על מטען, ופיצוץ החריד את האוויר. חרמון נפצע ברגלו הימנית.

     

    "לא הרגשתי חלק מהרגל, וחלק אחר היה תלוי וכאילו לא שייך לי. אמרתי לעצמי שאני מוכן לחזור הביתה בכיסא גלגלים, העיקר לחזור חי. לא ידעו מה מידת הפציעה שלי כי לא רציתי שיזניקו מסוק, מחשש שייפגע. אמרתי שאני אחזיק מעמד. חיברו את האכזרית לטנק ואני ישבתי, שתיתי מים ורק ביקשתי שיפתחו מלמעלה כדי שיגיע אוויר. החבר'ה קיבעו לי את הרגל והכאבים לא היו נוראיים. הייתי פצוע די נוח.

     

    "כשהגענו לבית החולים בנהריה, פינו אותי באלונקה. ראיתי שחלק מהנעל שלי חסרה, והפנים הלבנים של הרופאים הסגירו את מצבי. אחד מהם אמר שהרגל לא בסדר ונכנסתי לניתוח. ממש בפתח ביקשתי מהרופאים: 'אני רוצה לרוץ מרתון, תצילו לי את הרגל'. הם אכן נלחמו כמה שיכלו והעבירו אותי להמשך טיפול בתל השומר, שם הסביר לי הרופא שיש לי חצי קלקנאוס – כלומר, שנשארתי עם חצי עקב".

     

    אביטן חוזר על המילה הלטינית כמנטרה ומתפוצץ מצחוק. "המילה הזאת מדליקה אותי", הוא אומר. "בחזרות לא הפסקתי להגיד קלקנאוס, וכולם התחרפנו ממני".

     

    חרמון לא צוחק. הוא המופנם והרציני בחבורה. "זה כבר לא שלי, הקלקנאוס", הוא מכריז, וממשיך לפרט בקור רוח את מצב רגלו המרוסקת ולספר מה אמרו לו הפלסטיקאים והאורתופדים עד שלקח את גורלו בידיו.

     

    "שלחתי את כל החומר הרפואי שלי לפרופ' ג'ון הרצנברג, רופא יהודי־אמריקאי שהיה פעם בכפר בלום, כדי שיחווה דעתו אם צריך לקטוע את הרגל או להשאיר אותה. המילים שלו נחרתו לי בזיכרון: 'אילו היית הבן שלי, הייתי אומר לך לקטוע את הרגל. אם אתה רוצה להיות נכה רק על הנייר, תקטע ותוכל לחזור לשגרת חייך'.

     

    "שבועיים אחר כך נכנסתי לחדר ניתוח עם החלטה להיות נכה על הנייר, ויצאתי קטוע מתחת לברך. הרופא שניתח אותי ידע שהחלום שלי הוא לרוץ מרתון, וכשיצאתי מהניתוח הודיע שעשה לי גדם טוב לספורט. הייתי מאושר. מאז, לרגע לא הצטערתי. חצי שנה אחרי הקטיעה כבר רצתי עם רגל ספורטיבית מיוחדת. אני רץ ארבע פעמים בשבוע. בשנה שעברה הייתי אלוף העולם במרתון לקטועי רגליים. עשיתי את זה בשלוש שעות ו־46 שניות. השנה השתתפתי במרתון ברלין והתוצאה שלי הייתה פחות טובה – שלוש שעות, שלוש דקות ותשע שניות – אבל אני לא מאוכזב. כל מרתון הוא שיא מבחינתי".

     

    שלומי אביטן, המצחיקן בחבורה, לא התאפק וסיפר לחרמון שגם הוא מכיר כמה מטענים חזקים שמתפוצצים, ויש לו חבר מהעבר שאיבד שתי רגליים ממטען. חרמון חייך בקמצנות וסיפר לאביטן שמאז שהם עובדים על המופע המשותף, חלם כמה פעמים שמישהו פרץ לחדר הפרוטזות במפעל שמייצר אותן, וכל הפרוטוזות נגנבו. שניהם צחקו.

     

    הגברים האמיתיים

     

    בקורות חייו של אביטן לא מופיע שירות צבאי. "אבל הייתי בשירות", הוא צוחק. "עשר שנים במצטבר הייתי בשב"ס. אני שומע את איתן ואליסף מדברים על מ"פ, מג"ד, כל מיני דרגות בכירות, ואני מה? מרוקן פחים בכלא באר־שבע", הוא אומר, ושוב נסחף לפרק העברייני בחייו.

     

    "לא ראיתי את עצמי מתגייס. כשהתייצבתי בלשכת גיוס, אמרו לי שלפי הנתונים אני יכול להתגייס ושיעזרו לי לאורך השירות אם רק ארצה, אבל לא רציתי. היום אני יודע ששלוש השנים בצבא הן קריטיות, ואם הייתי מתגייס, לא היה קורה איתי מה שקרה, אבל אז הייתי במקום אחר לגמרי. רציתי לעשות בוכטות כסף ולהיות עם אלו שהיו בעיניי הגברים האמיתיים. היום אני עושה תיקון ומרצה לחיילים בלי לקחת אגורה".

     

    אני שואלת את חרמון אם כשפגש את אביטן בפעם הראשונה העלה על דעתו שהוא עבריין. חרמון מסתכל בעיניים תמהות ואומר: "האמת, אני בכלל לא יודע איך נראה עבריין". אביטן לא מופתע: "טוב, בקיבוץ אין עבריינים". חרמון שואל אותו אם היה פעם בכפר בלום, ואביטן משיב שהיה בקייאקים. "כפר בלום זה סוף העולם בשביל אחד כמוני משדרות". ואז הוא קם מכיסאו, מדגים לקיבוצניק הליכה עבריינית, מנענע בחוזקה את כתפיו קדימה ואחורה, מסביר לו שככה עושים דאווין אמיתי וגם שיש קוד לבוש מסוים לעבריינים. "כשהם באים לחתונה בחולצת בוס או נייק, נעלי אדידס וכובע מצחייה הפוך, לא תוכל לטעות".

     

    חרמון שומר על ארשת רצינית. כשאביטן שמע לראשונה את סיפורו, התקשה להירגע. "את קולטת? הבן אדם הקריב את הרגל שלו כדי לממש את החלום לרוץ מרתון. הוא איש מיוחד. לא פגשתי אנשים כאלו. כשהוא סיפר מה קרה לו, אמרתי לעצמי: שלומי, תיכנס לפרופורציות. עברת דברים קשים בחיים, אבל אתה בריא ושלם. יצאת מהכלא בפעם האחרונה לפני ארבע שנים, בן 32 ובלי שיניים בפה, אבל שמו לך שתלים והכל הסתדר. לאיתן אין רגל ולא תהיה לו. הבן אדם הזה הוא אלוף".

     

    גם סיפורו של פרץ נתן לאביטן פרופורציות. "הרגשתי ממש אח שלו, ולא רק בגלל ששנינו ממשפחות מרוקאיות: גם אני כמוהו התמסכנתי, והרבה שנים בכיתי על מר גורלי. התבכיינתי על שנגזר עליי לחיות עם ההתמכרות האיומה לסמים, על המחירים המשפחתיים ששילמתי בגלל חיי העבריינות ובית הסוהר. עשר שנים שאלתי, למה אני? כמו כל ילד נורמלי, חלמתי להיות רגיל ולהצליח, אז איך הגעתי לאן שהגעתי?

     

    "המון שנים לא הבנתי את זה, רק עשיתי מניפולציות רגשיות על כל מי שהיה סביבי כדי להשיג כסף לסם. למשל, שאלתי את האחים שלי אם הם רוצים שאתאבד כמו אבא שתלה את עצמו בבית הסוהר, וקיבלתי מה שרציתי. סחטתי את אמא שלי, את הדודים והמשפחה רק בשביל עוד מנת סם. ההתנהגות המוטרפת שלי שירתה לי את האינטרסים. אף אחד לא מתעסק איתך כשאתה פסיכי ברמה כזו. קח מה שאתה רוצה, העיקר שיהיה שקט. התהלכתי בסבבה עם מסכת הערס ששמתי על עצמי".

     

    עד שלפני ארבע שנים החליט להיפרד מדמות הערס החזק והמשוגע ולקח את סיפור חייו למערכת החינוך. מאז הוא מנסה למנוע מאחרים לסטות מהדרך. "אני לא מתגעגע למשוגע שהייתי, אבל משתדל כל יום להרדים את הערס הקטן שגר בתוכי שנים. מדי פעם, כשאני מתעצבן, יוצא ממני הערסון: זה מתבטא בחוסר שליטה ובצעקות, ואז אני נוזף בעצמי ומדכא לו את הצורה".

     

    גם פרץ מחפש את דרכו. לפני כמה שנים הוריד את הכיפה ("אני מברר את הדרך שלי באמונה"), ועדיין הוא נלחם בייאוש. "אני רוצה להציל את עצמי מעצמי, מהעצבות ומהדכדוך, מהפחד ליפול למטה", הוא אומר. "יש ימים שזה תופס אותי בלי שאני מוכן, ואני מרגיש שמשהו שורף אותי מבפנים. לא מזמן ביקשה ממני נעה, אשתי, דוקטורנטית למדעי המוח, שאתאר לה את הכאב. לא הצלחתי. אמרתי לה שאין מילים בעולם שיכולות לתאר. זהו ים אינסופי של געגוע שאני שוחה ושוחה בו ולא מוצא מקום שאוכל לנוח. לפעמים, כשאני מסתכל על ארבעת הילדים של אלירז, אני מקבל מהם תקווה, אז אני נופל וקם, נופל וקם".

     

    העבר תוקע אותי

     

    כשפרץ הזכיר את אשתו, את בנו יהונתן בן שמונת החודשים ואת השיפוץ שהוא עושה בביתו בירושלים, וכשחרמון דיבר על פאני, אשתו הגננת, על שלושת ילדיו (בני שבע, חמש ושלוש) ועל הדירה בראש־העין שאליה עבר לאחרונה – הרגיש אביטן צביטה בלב.

     

    "אני עדיין רווק. שנתיים אני יוצא לפגישות, מחפש מישהי חזקה שתצטרף אליי למסע הגדול שלי. לא כל אישה רוצה אותי, ואני חווה דחייה פעם אחר פעם. בפגישה הראשונה אני מצליח להקסים אותה והיא עפה עליי, אבל כשאני פותח את הסיפור האישי שלי, היא לא יכולה להכיל את זה ונעלמת. זה שובר אותי, מרסק את הנפש. אני בחור טוב, אבל העבר תוקע אותי. אני רוצה לבנות לי את העתיד, חולם על בית וילדים. כולם סביבי מתפללים בשבילי".

     

    חרמון ופרץ אומרים שגם הם במתפללים.

     

    השינוי של אביטן החל כשבאחד ממעצרי הבית שלו הוא יצא מביתו בשדרות להילולת הבבא סאלי בנתיבות, שם פרץ בבכי גדול ונדר להיפרד מהסמים ומהעולם העברייני ולפתוח בדרך חדשה.

     

    "אצל הבבא סאלי הייתה לי הארה. הבנתי שאני הורס את החיים שלי ויותר אני לא רוצה לחיות ככה. פתאום התמלאתי באור ובתקווה ובידיעה שהפעם אצליח. אחר כך נכנסתי למאסר על עבירת סמים, ובכלא הצטרפתי לתוכנית גמילה עם החלטה ברורה שאני מפסיק להיות גנגסטר. מדי פעם התקשרתי לעמירם כהן, מנהל בית הספר שלי שהקפיד לשמור איתי על קשר כל השנים הנוראיות האלו. ביום שהשתחררתי הוא קיבל אותי כאיש תחזוקה בפנימייה בפתח־תקווה. כשראה שיש לי חיבור טוב עם הנערים היותר קשים שם, ביקש שאהיה מדריך טיפולי ביחידה הטיפולית 'מקימי' בפנימייה. אני על תקן אח גדול לכ־15 חבר'ה יותר מאותגרים מבחינת התנהגות, ומצליח לגעת בהם רק בגלל שהייתי במקומות הנוראיים. הקמתי להם מרכז פנאי, ואני מעביר הרצאות לבני נוער תחת הכותרת 'ובחרת בחיים'. בשבילי זו חוויה מתקנת".

     

    גם חרמון מספר את סיפורו בבתי ספר, כשהמוטו של הרצאותיו הוא "מאלונקה למרתון – אין דבר העומד בפני החלום". הוא גם פעיל בעמותת "תקוות", המעצימה פצועי צה"ל ונפגעי טרור בעזרת ספורט.

     

    כמוהם, גם פרץ נותן מעצמו לאחרים. "אני מנסה לגרש את החושך באמצעות הדלקת אור. אני רוצה להגיד לאנשים שאפשר לחיות גם אחרי שכול נוראי כמו שלי או כל התרסקות בחיים. אני מרצה בבתי ספר ובצבא, פעיל בפרויקט החינוכי 'מסע ישראלי' המיועד לבני נוער ולחיילים, הקמתי את 'שחר ניצן', מכינה קדם־צבאית בניצנים להכשרת נוער מרקע קשה ומנהל תחום יזמות חברתית בארגון 'רוח חדשה', שמוביל שינוי חברתי וכלכלי בירושלים. אני מקווה שנער ששומע אותי יגיד לעצמו: פגשתי אדם מאושר כי הוא בחר להיות כזה".

     

    שלושתם אומרים שהמופע "מתגברים" הוא עוד חוליה בשרשרת הנתינה שלהם לחברה ובעיקר לנוער בסיכון. "לכולנו קשה, אבל קשה אחרת", אומר חרמון. "כשאתה קטוע, אתה נלחם. כשאתה ממשפחה שכולה, אתה מנסה להיאחז בחיים. כששלומי דיבר על מה שעבר, חשבתי על הילדים שלי. כאבא אתה נותן להם הכל, אבל אתה לא יודע מה יקרה כשיגדלו, וזה מפחיד".

     

    כשהבמאי גולן אזולאי ניסה להסביר להם מהו מבחינתו המסר של המופע, הוא גייס את ספרו של ויקטור פראנקל "האדם מחפש משמעות" וציטט מתוכו את השורה "כל מי שיש לו מה, יכול לעבור כל איך". פרץ וחרמון שמעו על הספר, אבל לאביטן לא היה מושג, ומאז הוא עושה צחוק מהנושא. "הוא טוב, הפרנקל הזה", אמר, ומאותו רגע הדביק לאזולאי את השם פרנקל.

     

    "קראת את הספר?" שואל אותו חרמון. "נראה לך?" משיב אביטן. "זה לא הסוג שלי. אני שלוחי משדרות, אצלנו מתעלפים מדברים כאלו. בכלא קראתי את 'מלאך או שטן' של שרה אנג'ל. אני יודע אותו בעל פה".

     


    פרסום ראשון: 06.10.16 , 17:11
    ידיעות אחרונות