"אני מרגיש כאילו קברתי עוד בן"

אז מותו של בנם, רס"ן עמיחי איטקיס, סגן מפקד טייסת העטלף, בתאונת מטוס לפני שש שנים, הוריו חיים ואריאלה ובתם מיטל לא מסוגלים להישאר בארץ בפסח ובראש השנה. הזיכרונות והבדידות מטלטלים אותם. "אנחנו לא עושים את החגים בארץ כי השמחה שהחג מקרין מתקבלת אצלנו בעצב גדול", אומר האב.

ביום רביעי שעבר, בשדה התעופה של מילאנו, בדרכם הביתה מחופשת ראש השנה, צילצלו המכשירים הסלולריים שלהם ללא הרף. "התחלתי לקבל טלפונים מחברים של עמיחי", מספר חיים. "לא ענינו כי אמרנו שאנחנו ממילא בחו"ל, וזה יכול לחכות. אבל כשהחבר הכי קרוב של עמיחי התקשר וחיפש אותנו בסלולרים של כולנו בזה אחר זה, הבנו שזה רציני. אז נודע לנו על המוות של חברו הטוב, רס"ן אוהד כהן נוב, בתאונת מטוס. לחברים שלהם היה חשוב לספר לנו את הבשורה המרה לפני שזה ייוודע ברבים, כדי שלא נגלה את זה באקראי, תוך שיטוט באינטרנט.

"לשמוע על מותו של אוהד", אומר חיים וקולו הרועם רועד, "היה כמו סכין שננעצת בלב. זה זרק את כולנו, גם את החברים מהטייסת, לאותו לילה ארור שבו איבדנו את עמיחי ואת מנו (הנווט רס"ן עמנואל לוי ז"ל — א"א). מאז מותו של אוהד מתקשרים אלינו רבים מחבריו של עמיחי, שהם גם חבריו של אוהד, ואומרים שהמוות הזה מחזיר אותם לסיפור שלנו. אחד הטייסים מטייסת עטלף שלח לי הודעת טקסט: 'חיים, אריאלה ומיטל היקרים, אני בטוח שאתם עוברים שעות קשות במיוחד. חושבים עליכם, ושולחים חיבוק חזק. תהיו חזקים ונתראה בקרוב'. אנשים רוצים לחבק, אומרים שזה זורק אותם שש שנים אחורה. כל מי שמתקשר אליי יגיע כמובן גם למשפחת כהן נוב".

לטיסה לארץ, מספר חיים, עלתה המשפחה בלב כבד. "איש הביטחון ראה אותנו כך ושאל אם הכל בסדר ואם הוא יכול לעזור. הם הקלו עלינו והעבירו אותנו מהר את הבידוק", אומר חיים. "שילמנו סכום כסף נוסף עבור מקומות אחרים, מבודדים יותר, במטוס, שנוכל להתרכז באבל, בלי להפריע לאחרים. אתה טס ארבע שעות וקצת, ובראש שלך מתרוצץ הסיפור של טייס מהטייסת של הבן שלך, שהתרסק. שלושתנו היינו אפופי כאב, עם דמעות שלא הפסיקו לחנוק את הגרון. אני, שלא בכיתי באף אחת מהלוויות בניי, התייפחתי מכאב".

רס"ן אוהד כהן נוב ז"ל

שאפו למצוינות

רס"ן עמיחי איטקיס ורס"ן אוהד כהן נוב, סגן מפקד טייסת "העטלף", נהרגו בתאונת אימונים על אותו מטוס קרב, אף־16. שניהם היו בני אותו מחזור גיוס. יחד התגייסו בינואר 2001 ויחד סיימו את קורס 147 במגמת קרב. "החברות ביניהם התחילה בין סיום הגיבוש לקורס עצמו", מספר חבר משותף. "היינו חבורה שנהגה להיפגש ולבלות יחד. אוהד היה בחור חייכן, נחמד, מושבניק, שהיה לו הרבה מהמשותף עם עמיחי".

"לשניהם היו הרבה תכונות משותפות", מוסיף חבר לאותו קורס טיס. "היה להם הרבה הומור, שמחת חיים, אנרגיה וחיות. היה להם רצון להצליח ושאיפה גדולה למצוינת. בעניין ההומור, אוהד היה הרבה יותר מוחצן. הוא אהב להיות על הבמה. הם חלקו גם אהבות ותחביבים מעבר לטיס, כמו טיולי ג'יפים וסנואו־בורד. בסוף הכשרת הקרב חל ביניהם פיצול מקצועי. עמיחי הלך לאף־16 ואוהד לסקייהוק".

את מסיבת הסיום של מגמת הקרב חגגו בביתו של אוהד כהן נוב במושב מזור. אוהד כתב את הטקסטים לשירים ששרו, וחיים תרם את המצלמה שתיעדה את האירוע. "הרבה פעמים צפיתי בקלטת והתרשמתי שהייתה להם מסיבה מאוד שמחה", מספר החבר. "רואים שם חוויות מהקורס, שירים שחיברו להם מילים מצחיקות עם הרבה הומור פנימי".

רס"ן עמיחי איטקיס ז''ל בתא הטייס

עמיחי איטקיס היה רק בן 26 כשמונה לסגן מפקד טייסת ב'. שנתיים אחר כך הציע נישואים לחברתו קרן, והעתיד נראה להם מבטיח. אבל ב־10 בנובמבר 2010 אירע האסון. מטוס הסופה (אף־16) שבו המריא לטיסת אימונים יחד עם הנווט רס"ן עמנואל לוי, התרסק במכתש רמון. בחיל האוויר קבעו כי הסיבה לתאונה הייתה הגורם האנושי. היה זה השכול השני שפקד את המשפחה לאחר ש־13 שנה קודם, ב־1998 יצא הביתה הבן הבכור, ברק, מהשלמת קצונה בחיל הים. בלילה נשמעה ירייה מחדרו. ועדת הבדיקה קבעה שמדובר בתאונת ירי וברק הועלה לדרגת סג"מ לאחר מותו. עמיחי היה אז בן 16 ומיטל בת 9. עם נפילתו של עמיחי נותרה להורים רק הבת מיטל, היום בת 28.

"כשאני חושב על אלמנה צעירה עם ילדה ותינוק בדרך, ליבי נקרע", אומר חיים בהתרגשות. "אנחנו רוצים לחבק אותם חיבוק אוהב, כי נחמה עצמה אין לנו. אצלנו עברו 19 שנים ממותו של ברק ושש שנים ממותו של עמיחי, וכל מה שאני יודע הוא שחייבים לאסוף כל שבריר אנרגיה, ולנסות לחזור לשגרה מהר ככל האפשר. אני בעיקר רוצה לבקש מהחברים של המשפחה של אוהד ואשתו להיות לצידם כל הזמן. משפחה שכולה צריכה תמיכה מתמשכת. אנחנו מתפללים בשבילם שישמרו על המשפחה — על עצמם, על שתי בנותיהם, הנכדים, הכלה. יאספו את הכוחות וינסו לקום ולצעוד קדימה ככל שיתאפשר. מניסיון, זה מאוד קשה".

להלוויה חיים, אריאלה ומיטל איטקיס לא הלכו. "קשה לנו מאוד", אומר חיים. "קברנו שני בנים, ואני מרגיש שעכשיו זה כמו לקבור עוד בן — לא מקשר דם ביולוגי, אלא קשר דם שנוצר מתוך חברות, מה שחיים גורי קורא לו 'הרעות'. אנחנו כמובן מתכוונים להגיע לביתם". בזמן ההלוויה ישב חיים בביתו והתבונן בתמונות מקורס 147. צילום אחד, שנלקח בסיום מגמת קרב, צימרר אותו במיוחד. אוהד ועמיחי עומדים בו זה לצד זה.

לשיר מתוך כאב

סג"מ ברק איטקיס ז"ל

מיטל, היחידה שנותרה מבין שלושת ילדיהם של חיים ואריאלה, סיימה לימודי תואר ראשון בתקשורת במרכז הבינתחומי בהרצליה. כמו אביה ואחיה עמיחי, גם היא צלמת מוכשרת, והיא התמודדה עם השכול בקורס צילום שלקחה. את תוצרתה, "לזכר עמיחי", הציגה ב־2011 בתערוכה קבוצתית.

חמש שנים עברו מאז. קרן, ארוסתו של עמיחי, שבעת נפילתו הייתה עסוקה בהכנות לחתונה שהייתה אמורה להתקיים ארבעה חודשים אחרי האסון, שמרה על קשר חם ואוהב עם משפחת איטקיס. חיים, אריאלה ומיטל תמכו בה כשמצאה בן זוג, וכשנולד להם בן, החליטו לקרוא לו ינאי־חי, כמחווה לעמיחי. "אנחנו בקשר קרוב", אומר חיים. "הילד מרגיש אצלנו טוב, ואנחנו אוהבים אותו. יש לו אצלנו צעצועים שקנינו בשבילו, והוא מנגן בפסנתר.

"קרן חטפה מהלומה נוראית, ולא מתקבל על הדעת שתישאר אלמנה. היא אישה צעירה. היא אהבה מאוד את עמיחי והוא אהב אותה, אבל לרוע המזל זה לא התקדם. גם ברק וגם עמיחי מאוד אהבו ילדים, ואין לי ספק שהם היו יכולים להיות הורים מקסימים. אנחנו לא הצלחנו לממש את עצמנו כסבים מהבנים שלנו, וינאי־חי בהחלט מעניק לנו אושר". פעם בשנה נאספים המשפחה והחברים במכתש רמון, במקום שבו נמצאו שרידי המטוס, להתייחדות עם זכר בנם. מלבד היותו צלם חובב, חיים עוסק גם במוזיקה, ואחרי מות בנו הצטרף לעמותת "אור למשפחות" של עירית גונדרס, ויזם מפגשי זמר להורים שכולים. "בהתחלה זה נראה בעיני ההורים כבלתי אפשרי", הוא אומר. "הם כל כך עצובים, אז מה פתאום לשיר? ואז הם מגלים את עצמם ומבטאים את כאבם בשירה".

מעט לאחר מות בנו עמיחי התבקש חיים על ידי הצבא להעביר לקצינים ולמפקדים מפגשים בנושא שכול. "אלו מפגשים לא פשוטים, שכוללים סיפור וסרטים — מי אנחנו, מאיפה באנו, ואיך גידלנו את הילדים", הוא מספר. "זאת חוויה לא פשוטה, לי ולהם, שעוזרת לי אבל גם להם. אני מנסה ללמד אותם מה תפקיד היחידה בקשר עם משפחות שכולות, ואיך רוח המפקד קובעת. אני רוצה לספר על ילדיי לכל מי שרוצה לשמוע. היו לי ילדים מיוחדים שאינם איתנו ואני רוצה שיידעו מי הם היו".

דווקא בטייסת העטלף, שבה שירת עמיחי ובאחרונה הצטרף אליה גם אוהד כהן נוב, לא יצא לחיים להגיע עדיין למפגש. "לא עשיתי מפגש כזה כי הם לא ביקשו. אבל אנחנו לא חייבים, כי כל החבר'ה של עמיחי משולבים בחיי היומיום שלנו, ולכן אין לי מה לחדש להם", הוא אומר. "הם מגיעים לפה, ואנחנו עושים אירועים משותפים. אנחנו לא חיים רק את השכול", אומר חיים, ואשתו אריאלה מוסיפה: "אנחנו יודעים לדבר גם על פוליטיקה ודברים אחרים משמחים".

חיים איטקיס ניהל קרב קשה בן חצי שנה מול בנו עמיחי שדרש להתגייס לקרבי וסירב לחתום לו על כך, עד שנכנע. ב־2013 יזם ועדה בנושא שכול מרובה, עם מי שהייתה אז ראש אכ"א, אלוף אורנה ברביבאי. "יש משפחות ששכלו בצה"ל שניים — לפעמים אב ובן, לפעמים שני בנים — וצריך לדעת איך להתמודד עם זה. הוועדה בדקה את ההתנהלות המערכתית של הצבא לגבי שכול כפול. אצלנו האזכרה משותפת, מה שדורש שיתוף פעולה בין החילות. בעקבות הוועדה חלו שינויים בגישה ואני מברך על כך".

מניסיונך, מה יעבור על בני משפחת כהן־נוב בהמשך?

"חיל האוויר הוא חיל שמחבק את המשפחות, ואני בטוח שיחבקו גם את המשפחה של אוהד. החברים לא נעלמים עם השנים. גם החברים של עמיחי הם כרגע חלק מהמשפחה שלנו, והם בקשר קבוע איתנו, עם הבת שלנו, ועם קרן ארוסתו. ולא רק הם חיבקו. הם גם זכו לחיבוק גדול מאיתנו".

טייס הוא מקצוע מסוכן. טייסים מדברים על המוות?

"עמיחי מעולם לא דיבר על המוות, אלא על אמצעי הזהירות. תמיד ביקשנו ממנו לשמור על עצמו וכך אני אומר למי מחבריו שמתקשר אלינו. בעקבות מותם של עמיחי ועמנואל למדו את התאונה לעומק והשתנו הרבה דברים בחיל. אני לא יודע מה קרה בתאונה של אוהד, אני יודע מה התוצאה והיא איומה. עמיחי היה בן 28 במותו, סמ"ט ב'. אוהד היה בן 34, סמ"ט א'. כלומר בכיר יותר. אבל בגדול, מדובר בפרופיל דומה, של לוחמים נועזים שחונכו לבצע את המשימות בצורה המקצועית ביותר". •