עושים אהבה, לא מלחמה

דנה פרידר ועפר שכטר מככבים בסרט החדש "הלהקה האחרונה בלבנון" ומדברים על אהבה, חברות וגם על המצב במדינה

במדינה קטנה, צעירה ומוקפת אויבים, אנשים נוטים לדברר את ההיסטוריה הפרטית שלהם דרך אירועים לאומיים מכוננים. הם זוכרים איפה הם היו כשרבין נרצח, מה הם עשו כשפרצה מלחמת לבנון, מתי הצטלמו סלפי עם פרס ועם מי הם בדיוק דיברו בטלפון כשגלעד שליט שוחרר מהשבי. זה אף פעם לא באמת חשוב – לא אדוני, זה לא מעניין ששבוע לפני "צוק איתן", פגשת את חבר שלך איתן – אבל במדינה שבה האישי והלאומי מתערבבים יותר מהר משייק ירוק, יש לזה לפחות רציונל. בסוף בסוף, גם ברגעים הכי היסטוריים, אנשים אוהבים לדבר על עצמם. כולם ככה, כנראה. כולם, חוץ מעפר שכטר ודנה פרידר.

כשצה"ל יצא מלבנון, שכטר ופרידר היו בדיוק ב... ובכן, אין להם מושג. בכל זאת, 16 שנה, לך תזכור. שניהם משחקים יחד בסרט חדש, "הלהקה האחרונה בלבנון". קומדיה ישראלית שעולה בסוף השבוע בבתי הקולנוע אצלנו, על שלושה חברים בלהקה צבאית, שמגלים בבוקר שאחרי הנסיגה המהירה של צה"ל מאדמת לבנון, שנשכחו מאחור.

 

"אני לא זוכר את עצמי אז", שכטר מושך בכתפיים. "אני זוכר מהתקשורת את האנדרלמוסיה. את הבלגן, שהשארנו את הצד"לניקים בשטח. את הוויכוח הציבורי, האם זה נכון או לא לצאת ככה. ואת השמחה הכללית בקרב העם, שסוף־סוף זה קורה. שיוצאים מהבוץ הלבנוני".

פרידר: "נראה לי שמה שהעסיק אותי אז היה יותר מיכל ינאי וששטוס. יש לי פלשבקים של טלוויזיה וחדשות ודיבורים בבית. אל תשכח שהייתי עדיין ילדה נורא קטנה, הייתי בת 13, חגגתי בר מצווה, עליתי לתורה".

עפר: "היא בדיוק הורידה את שפם הבר מצווה שלה".

דנה: "הנה התחלנו, יא גמד".

 

הראיון המלא עם עופר ודנה - ביום שלישי במגזין יום כיפור ובאפליקציית "ידיעות אחרונות"

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים