yed300250
הכי מטוקבקות
    נועה ירון | צילום: דנה קופל
    מגזין חג • 09.10.2016
    חשבון נפש
    אחרי 16 שנה בבית שמש, בהם הרגישו "חרדים סוג ב'", עברו נועה ירון־דיין ומשפחתה לתל אביב. עכשיו היא מדברת לראשונה על התהליך הארוך והמורכב שעברה, ההבנה שמשהו צריך להשתנות והמעבר לעיר הגדולהכדי לחזק את התשובה ממקום של בחירה ולא של כפייה
    סמדר שיר | צילומים: דנה קופל

    כשנועה ירון, כוכבת רדיו וטלוויזיה, נישאה ליובל דיין, סטודנט לקולנוע שעבד איתה בערוץ הילדים, הוריה החילוניים אמרו לה: "יופי, נגמרו לך כל הצרות. מעתה ואילך בכל פעם שתהיה לך בעיה תלכי לרב והוא יגיד לך מה לעשות". זה קרה לפני עשרים שנה, ועכשיו הזיכרון מעלה על שפתיה חיוך מריר.

     

    קראו את הפרק הראשון מתוך ספרה של נועה ירון-דיין, "שירה גאולה"

     

    "כבר אז חלקתי על האמירה הזאת", היא מספרת, "צעקתי והתווכחתי וטענתי שזה לא נכון. כיום אני אומרת: הלוואי שחלק מזה היה נכון. הלוואי שאיזושהי בעיה היתה נפתרת. אני מתמודדת כמו אחרים עם כל השאלות של זוגיות והזדקנות בתוך הזוגיות וחוסר האונים מול בית של מתבגרים, כנופייה שלמה שקוראת לי 'החרדית', ולפעמים אני אומרת 'אמאל'ה, איך אעמוד מולם?' - כולם יותר גבוהים ממני ומדברים יותר חזק ממני וכולם בטוחים שהם המציאו את העולם".

     

    השבועות האחרונים היו קשים במיוחד עבורה, גם בגלל הרינונים. שמועות שעברו מפה לאוזן הביאו למדורי הרכילות דיווחים שונים ומשונים. אמרו שבעלה עזב את הבית, שהיא נטשה את חסידות ברסלב, שהמסע המתוקשר שלה לחיקו של בורא עולם נכשל והיו אף כאלה שמצאו ב"שירה גאולה", רב המכר השני שלה (אחרי "מקימי"), רמזים מקדימים.

     

    חיתוך הדיבור של ירון־דיין (44, אם לשבעה) מהיר כבעבר, והחיוך שלה קורן מבעבר מתחת לכיסוי ראש צבעוני. אילו יכלה, היא מגלה, היתה תולה על שמלתה השחורה שלט המכריז "סכנה, כאן בונים!" מפני שבעיני עצמה היא נמצאת בעיצומו של תהליך.

     

     
    צילום: דנה קופל
    צילום: דנה קופל

     

     

    אז כן, אין עשן בלי אש. באמצע הקיץ היא באמת עזבה את בית־שמש, שבה התגוררה במשך 16 שנים ("פריפריה אהובתי"). דמי השכירות לבית בן שלוש קומות העניקו לה מפתח לדירה בת חמישה חדרים בפאתי יד אליהו בתל־אביב, מרחק נגיעה משכונת התקווה ומכפר שלם. אבל זה הזמן להבהיר שלא היה זה צעד של יחיד. כל ילדיה (להוציא בתה הבכורה, הנשואה) עקרו עימה, מפני שהמהפך הזה נועד בעיקר למענם ("גיליתי שנכשלתי במהלך שלי לגדל ילדים חרדיים שמקבלים ממני מסרים ברורים ללא ספקות ותהיות"), ובעלה קופץ הביתה בצהריים ומספר שבזכות המעבר הוא הרוויח את הילדים. בשנותיהם בבית־שמש הוא נהג לצאת מהבית מוקדם בבוקר לעבר מרכז "התהוות" שהוא מפעיל בתל־אביב, וכיוון שהתל־אביבים לא מתניעים לפני עשר בלילה, חזר הביתה רק בשתיים־שלוש לפנות בוקר. עכשיו הוא יכול לקפוץ לאלנבי פינת אחד העם, לקפוץ הביתה, ושוב לצאת למרכז שבו הוא מלמד את תורת ברסלב בין מוזיקה לאלכוהול. הכל נגיש.

     

    היהודי הנודד

     

    גם היא כבר הספיקה למצוא יתרונות פרקטיים במעבר שהתבצע מעכשיו לעכשיו. "אני מרגישה שהבית הגדול בבית־שמש לא עשה לנו טוב כמשפחה. הילדים התפזרו בין הקומות והחדרים. כאן אין יותר מדי מקומות מחבוא. שם היו לנו שלושה מזגנים, ואילו כאן יש רק אחד, אז מי שקר לו חייב להתחשב באחרים, וכשמישהו רוצה לישון אז האחרים חייבים לשמור על שקט. זה סוג של התחדשות, להקשיב אחד לשני. פגשתי כאן הרבה הלכות חדשות, מפני שבבית־שמש הסופרמרקט כשר למהדרין ואת לא צריכה לעשר את האוכל שלך. כאן, כל מכולת היא אתגר. בבית־שמש היה לי מטבח ענקי, שיש בשרי ושיש חלבי. כאן יש מטבח קטנטן עם כיור אחד, והייתי חייבת ללמוד מחדש את הלכות ההפרדה ולצעוק 'זהירות! זה בשרי!' כשנדמה לי שמישהו עומד להתבלבל. אז אני שוטפת כלים בכיור אחד, כמו שהסבתות שלנו נהגו לעשות, ולמרבה הפלא כבר אין כלים בכיור. התנאים הפכו אותי לאדם יותר מסודר. בבית גדול קל יותר להזניח. בדירה, הבלגן הכי קטן יוצר בלגן בנשמה".

     

    צילום: דנה קופל
    צילום: דנה קופל

     

    בשל היתרונות האלה החלטתם להמיר את הסביבה החרדית בשכונה חילונית?

     

    ירון־דיין מדליקה סיגריה. גם זה חידוש. "עד עכשיו עישנתי בחוץ, בסתר, בין השירותים למטף לכיבוי שריפות", היא מגחכת, "אבל כשעברנו לכאן הזכרתי לעצמי שזה גם הבית שלי". בשולי שמלתה הארוכה מתחכך ג'ינג'ר, כלב שהם אימצו דרך עמותת "אס.או.אס חיות" והתנהגותו המפוחדת מעידה על התעללות שחווה. "הוא הכלב של אודל בת ה־12", היא מתכופפת ומלטפת. "רציתי לקרוא לו שטריימל, אבל לא קיבלתי תמיכה".

     

    למה עזבתם?

     

    "המשפחה שלנו לא נורמטיבית ולא רגילה, וכמונו יש מאות ואלפים שחטפו סטירה רצינית מהחברה החרדית", היא מחפשת את המילים.

     

    מה לא נורמטיבי במשפחה שלך?

     

    "באנו להיוולד מחדש, על כל המשתמע מכך. יצאתי מהטלוויזיה ברגל ימין, עם זר מרהיב שקיבלתי מערוץ הילדים, נישקתי את המזוזה ואמרתי 'ברוך שפטרנו, ובבקשה, הקדוש ברוך הוא, זכה אותי לא לשוב לכאן לעולם'. התהפכתי ב־180 מעלות והרגשתי שאני עושה את האקזיט של חיי. החזרה בתשובה שלי החלה בגיל 22, ושנתיים לאחר מכן, כשהתחתנו, שנינו כבר היינו דוסים, עמוק־עמוק בפנים. החתונה הייתה מבחינתנו כמו מסיבת פרידה שבה לובשים את המדים החדשים – כיסוי ראש וחצאית. דמיינתי את יובל יושב על הסוס, מושיט לי את היד ואומר 'בואי, בורחים'. דהרנו החוצה והתרחקנו מתל־אביב, מהעבודה ומכל הרעש הנוראי שחיינו בו. ומאז אנחנו נודדים".

     

    צילום: דנה קופל
    צילום: דנה קופל

     

    "לא הצלחנו להתפרנס"

     

    הם נדדו בין בית מאיר לעמנואל עד שנולד נתן (16), ילדם השלישי. "החיים בטבע היו מקסימים, אבל כאמא לשניים הנפש שלי ביקשה חדר מדרגות וחדר פחים ולפגוש מדי בוקר אותם אנשים", היא מתארת. "גם בבית־שמש הסתובבנו המון. היא נראית כמו מקשה אחת, אבל יש בה המון גוונים ושכונות, ועזבנו אותה לשנה, לטובת מירון, כדי להתקרב לרבי שמעון בר יוחאי. זה היה ניסיון לברוח מהכל, להיות צדיקים ומוארים וסטריליים, אבל בכל פעם שאנחנו מנסים לעשות את זה משמיים אומרים לנו: 'לא, אתם צריכים להיות במקום שבו תוכלו להתערבב'. לא הצלחנו למצוא מוסדות חינוך לילדים, לא הצלחנו להתפרנס, במלחמת לבנון השנייה נפלו לנו קטיושות בחצר וחזרנו לבית־שמש, לאותה הדירה, בהבדל אחד – כבר לא היו בה רהיטים. אחר כך זזנו לדירה באחת השכונות המאוד סגורות של בית־שמש, כאילו אמרו לנו 'ניסיתם לברוח? עכשיו אתם במחלקה סגורה'. וכך חיינו 16 שנה, בתוך בועה חרדית, בתוך חממה נפלאה. יש תחושה של ביטחון ויש המון ילדים. עכשיו אני מנסה להסביר לילדים שלי שביד־אליהו לא צפוף וזה נחשב למעלה".

     

    המעבר, לדבריה, הוא תוצאה של החלטה מושכלת. "כבר שנים אני מדברת לכל מיני קהלים על אחדות ישראל ועל זה שכולנו באותה רפסודה. על זה שעם ישראל לא באמת מחולק לחרדים וחילוניים. זו חלוקה פוליטית שהמון בעלי אינטרסים גוזרים ממנה קופון ובונים את הקריירה שלהם על גבה. אין להם עניין שהסכסוך הזה ייפתר ושיהיו פעפוע וקבלה בין המגזרים, מפני שאם זה יקרה – מה הם יכתבו במצע שלהם? את כל זה אמרתי במשך שנים בעוד הילדים שלי גדלים בתוך קופסת העץ והפשתן, כאתרוגים חיים, במקום שבו קיימת שמירת שבת מוחלטת ושבכלל אין בו חילונים. עם הזמן פחות ופחות התאמנו לשם. במשך שנים ישבתי באסיפות הורים והרגשתי זרה מפני שאלה מקומות שבהם את לוחשת את עובדת היותך בעלת תשובה, וכשאת לא נשאלת את לא מגלה".

     

     
    צילום: דנה קופל
    צילום: דנה קופל

     

     

    מפני שלהיות בעלת תשובה חרדית פירושו להיות חרדית מדרגה ב'?

     

    "יותר נמוך מזה. לעולם לא נוכל להגדיר את עצמנו כ'משפחה חרדית'. ילדינו תמיד ייאלצו לומר 'אבא ואמא הם בעלי תשובה'. אנחנו לא משתייכים לשום מגזר, אנחנו הגשר בין העולמות. ביד אחת אוחזים ידיים של היפסטרים חילונים וביד השנייה אוחזים בילדים יראי שמיים ומקיימי מצוות. אנחנו, יובל ואני, אולי יכולים להתמודד עם זה, אבל הילדים שלנו זקוקים לגאוות יחידה. הם צריכים בסיס ותחנת עגינה. ושם, אף אחד מהם לא הרגיש שייך או מחובר".

     

    שיתפת את הילדים בתחושת הזרות שלך?

     

    "אף פעם לא אמרתי בצורה מפורשת 'אני זרה', אבל זה היה משהו שחילחל לילדים דרך מי תהום או בנימים. ככל שהמוסד החינוכי יותר סגור ושמור, כך קשה יותר להתקבל אליו והוא פחות פתוח לקבלת האחר. בעל תשובה זה תיק. סבא וסבתא שלך הם חילונים שלפעמים האג'נדה שלך לא שגורה על שפתיהם ואתה תמיד מרגיש עבריין, בשוליים של הדבר. המהלך הקיצוני שעשיתי היה טוב בשבילי, אבל הוא לא היטיב עם הילדים. הם לא נקלטו. עובדה, לא הצלחתי להעביר להם את תחושת השייכות".

     

     
    לפני החזרה בתשובה | צילום: מאיר פרטוש
    לפני החזרה בתשובה | צילום: מאיר פרטוש

     

     

    מה קורה לחרדי נטול תחושת שייכות?

     

    "העולם החרדי הוא עולם מאוד תובעני, עם דרישות מאוד גבוהות, שמעניק לך בתמורה סוג של הגנה מפני פגעי העולם הזה. כיוון שהילדים שלי לא באמת הצליחו להיקלט, נשארנו רק עם הדרישות הגבוהות ועם המציאות התובענית, ולא הצלחנו להעניק להם את ההגנה שמקבלים אלה ששתולים בו עמוק, בשורשיות טבעית, בשלושה דורות של צ'ולנט וקיגל".

     

    זה עצוב.

     

    "למזלנו, רבי נחמן מברסלב אמר: יש מקום לכולם, בכל הצורות והצבעים, מהחרדים הירושלמיים דוברי היידיש והאנטי־ציוניים ועד לבעלי ראסטות ונזמים. כבר לפני שש שנים יובל ואני התחלנו להוציא את עצמנו מהמשוואה של החרדיות, מה שמכונה בברסלב 'תשובה על תשובה'. מה זה? כשאדם חוזר בתשובה זה יפה ומקסים ופוטוגני, אבל מגיע שלב שבו, על פי רבי נחמן, עליך לעשות תשובה על איך שחזרת בתשובה, על האכזריות הפנאטית שנקטת כלפי ההורים שלך, כלפי המקום שבו גדלת וגם כלפי עצמך. זה תהליך של התפייסות וחיפוש קו אמצע. אם לא תעשה זאת, תישאר עם הכפייה שהיא האסון הכי גדול, גם לחילונים וגם לדתיים. הכפייה הורסת ילדים, הורסת אנשים, הורסת אותך בתוך עצמך".

     

    איך עמדה התובנה הזאת במבחן הזוגיות?

     

    "יובל הרבה יותר קיצוני ממני. זה לא שהוא פחות חרדי ממני, הוא יותר אמיץ ממני. אני, כאמא, מרגישה כמו העוגן, כשאני זזה – הכל זז איתי. לפני שש שנים עברנו לשכונה אמריקאית ופתוחה בבית־שמש שיש בה 'כל מיני', מפני שלא רצינו מעבר קיצוני. המחשבה שלנו היתה לעשות שינוי איטי שיפתח לילדים שלנו את העולם ושאנחנו נוכל לשמש בו כאנשי ההסברה, מפני שאם לא נעשה זאת הם יראו בסתר וישמעו בסתר ויקבלו את המידע בצינורות הכי גרועים שיש".

     

    בבית שלכם יש אינטרנט?

     

    "במשך 13 שנה חיינו בלי טלוויזיה, מחשב, אינטרנט, עיתון, רדיו; ואני הייתי בלי מייק־אפ ובלי עקבים, רק עם שני בגדים שמאפשרים יציאה מהבית. כל השאר היו סמרטוטים עם כתמים של בננות ופליטות של תינוקות, אבל הייתי מאוד־מאוד בתוך הדבר. רגע, אל תרחמי עלי, אלה היו השנים היפות ביותר בחיי. חד וחלק. עשיתי משהו שאני לא מצטערת עליו".

     

    מה?

     

    "לקחתי לי את החירות לברוא את עצמי מחדש. כשאישה חילונית מביאה שישה ילדים, כמוך, זה מעיד על כך שיש לה עניין בילדים. אצלי זה היה יותר סוג של בחירה אידיאולוגית. הרגשתי שאני עושה את זה לא בגלל הנוחות האישית שלי, אלא כדי לחזק את הטוב בעולמנו ולגדל לומדי תורה. לכן אני לא מדברת על 'מהפך', אלא על תהליך ממושך. שש שנים של שיחות מעל שולחן השבת. לפני כחודשיים, כשחוזה השכירות הסתיים, אמרתי לעצמי: 'עד היום דיברת על אחדות, בואי נראה אותך קופצת מתוך הבועה הסטרילית, מתוך האתרוגייה, למקום מעורב".

     

    "במשפחת דיין אין אברכים"

     

    הילדים, כצפוי, לא קיבלו את זה בקלות. "מרים, בת ה־14, שאלה אותי: 'איך אפשר להתחזק במקום חילוני? נראה לך שאני אמשיך ללכת בתל־אביב עם גרביים?' ושמעתי את עצמי עונה לה: 'ממי, הגרביים שלך לא מעניינים אותי, אני מדברת על עוצמה פנימית שאבדה לי ולאבא שלך וגם לכם בתוך הנוחות של הבועה החרדית'. במוסד החינוכי מתחילים את היום בתפילה, ובשבת לפעמים יש תלמידים שלא מתפללים. אוי ואבוי לי אם התפילה היא הממסד. התפילה היא החיים שלי, היא הצינור שלי לבורא עולם, ואם הילדים שלי לא מתפללים מתוך עצמם אז נכשלתי בחינוך שלי. ואם התפילה לוקה בסוג של רפיון ומתבצעת כמו על טייס אוטומטי - זה כואב לי. נכון, עשינו כמיטב יכולתנו, אבל זה לא יעצור אותנו מלהמשיך לעשות כמיטב יכולתנו. נאחזתי בפסוק 'כי בתחבולות תעשה לך מלחמה'. הסברתי למרים שהמעבר נועד לכך שנצליח לייצר אצלנו שוב את הכוונה הפנימית. ביד־אליהו את יכולה ללכת עם או בלי גרביים, אין כאן שוטר, ואין גרזן על הצוואר. לשמחתי, מספר שבועות אחרי המעבר אני כבר רואה את הניצנים. גם אצלי".

     

    איך?

     

    "בבית־שמש אין אפשרות לצאת מהבית ללא מטפחת. כאן אני קמה בבוקר ויכולה כן או לא לקשור את המטפחת לפני שאני יוצאת לקניות בשוק התקווה. אני קושרת את המטפחת מפני שאני מאמינה בצניעות ובוחרת בה. לא עברתי כדי לחפש איך להוריד אותה. להפך, אני מחפשת איך להדק אותה ולעודד אצל הילדים שלי את המקום הבוחר של בעלי תשובה. אמרתי למרים: 'אם נצליח לייצר אצלנו עוצמה פנימית – קחי את הגרביים ושימי אותם בפח. אבל אם אין לך עוצמה פנימית אז תחזיקי חזק בגרביים כי זה כל מה שיש לך'. לשיחות האלה אני מגייסת את כל הסובלנות שיש בי, ואין בי הרבה".

     

    לאן נעלמה הסובלנות?

     

    "איך אמא יכולה להפגין סובלנות לאין־קץ מול ילד מתבגר שעושה לה דווקא? זה מעצבן. אנחנו אוהבים שהמנות מסודרות יפה על שולחן הבופה, שהילדים יהיו כרטיסי הביקור שלנו. עכשיו לקחתי את כל מה שהיה קיים, השלכתי אותו, ואני יודעת שאני גם הולכת לשלם מחירים. אתה לוקח סיכון כשאתה מאפשר לילד שלך לבחור".

     

    הבכורה היא שרהל'ה (20), שההכנות לנישואיה תועדו בסדרה "שש אמהות" בה השתתפה ירון־דיין. "היא גרה עם בעלה בנחלים, לומדת צילום ועובדת בחנות פרחים, בשכר מינימום, כדי לממן את הלימודים. גם בעלה לומד ועובד. במשפחת דיין אין אברכים". נחמן (18) ממתין לגיוס בנובמבר. "הוא ויתר על ישיבת הסדר כדי להיות חי"רניק, שהשם יעזור לי". נתן (16) לומד עכשיו בישיבה עם פנימייה ברעננה, במגמת מוזיקה. מרים (14) עברה מבית יעקב לאולפנה לאמנויות בגבעת וושינגטון. גם לאודל (12), שיצאה מ'בית יעקב', היא מחפשת מסגרת שמכילה צד אמנותי, "כדי שיהיה לה כלי להביע את עצמה ברגעים קשים". דוד־ישראל (10) והלל (6) נקלטו בתלמוד תורה בכפר שלם. "המסגרת החרדית של תל־אביב יותר פתוחה מאשר שם, קשה להתחרות בקיצוניות של בית־שמש".

     

    אחרי שבעה צאצאים החלטת לעצור?

     

    "איך אישה חרדית יכולה להגיד דבר כזה? מבחינתי, אני שמחה בחלקי ואהיה מאוד מופתעת אם הקדוש ברוך הוא יחליט אחרת. לא שלא ראיתי חברות שלי שיולדות עם בנותיהן, אבל אחרי שלושה ניתוחים קיסריים והרבה לידות אני די מפורקת. הגוף שלי תרם את חלקו למהפכה הרוחנית של עם ישראל. אבל לפעמים אני מסתכלת על שולחן השבת ואומרת ליובל: 'שבעה זה קצת, היינו צריכים לעבוד יותר קשה'. כיום אני אישה משוחררת. ברשימת הקניות שלי כבר אין חיתולים ותחליף חלב ומסרתי את העגלות ובגדי התינוקות, אבל להיות אישה משוחררת זה הרבה יותר מורכב. אם פעם היו לי כאבי גב תחתון מלהרים ולהניק ולחתל – כיום הכאבים הם בראש ובלב".

     

    לא שמרת כמה צעצועים לנכדים?

     

    "לא דחוף לי להיות סבתא. שרהל'ה התחתנה בגיל 18 מבחירה, כל חברותיה כבר אמהות, ואני האמא המשוגעת היחידה שאומרת לה: 'חכי, תלמדי, תטיילי, תאהבי את בעלך, תתפנקי, תמשיכי לקחת אוכל מהמקרר שלי'. מה בוער?"

     

    המצווה. פרו ורבו. את בחרת להפוך לבעלת תשובה. לא גרמת לה עוול כשילדת אותה לתוך העולם החרדי?

     

    "לא, עשיתי את מה שידעתי. אני לא אנטי־חרדית, יש לי כבוד לתלמידי חכמים ולגדולי הדור, אבל לא הצלחתי להשתייך לשם. הסתכלתי לשמיים וביקשתי ממנו 'בבקשה, תן לי פטור ממגזר כי אני באמת לא שייכת לשום מגזר'. אין לי רב ואין לי קהילה ויש לי המון מחשבות חופשיות שהבאתי מכל המגזרים ואני מאמינה בקדוש ברוך הוא ומאמינה בדרך התורה. עשרות אלפי בעלי תשובה מתמודדים עכשיו עם משבר זהה ומי שמטייח פוגע בעצמו, הוא הופך לסתם עוף מוזר. כיום אני מרגישה שאני מפלסת בציפורניים את מקומי בעולם כדי למצוא שבט שבו גם אני וגם הקדוש ברוך הוא נוכל להיות שמחים".

     

    האשראי נתקע ב־15 בחודש

     

    צעקת הדור השני של בעלי התשובה עומדת במרכז ספרה "שירה גאולה" (עם עובד), ואת הצלחתו היא רואה לא רק במספר המהדורות שהודפסו, אלא בעובדה שהוא הגיע לאנשי חינוך חרדיים וגם לבני הנוער החרדיים שרואים בו שופר. "הם מסתובבים כמו פליטים בתחנה המרכזית בטבריה, בתחנות הדלק שבשולי בני־ברק ובכיכר החתולות בירושלים לא מפני שהם מחפשים איך להפסיק להיות חרדים, אלא מפני שהם מחפשים את עצמם. הלוואי שהספר יעזור לאמא אחת לקבל ולאהוב את בנה כמו שהוא".

     

    בסביבתה החדשה, החילונית, היא מתמוגגת למראה ההתעוררות הגדולה. "אין חילוני שלא יגיד 'אני לומד ימימה', או 'הייתי בסדנת התבודדות במדבר', או 'החבר הכי טוב שלי מתקרב'. גם נהגי מוניות אומרים לי 'אל תראי אותי ככה, אני עושה קידוש ונותן מלא צדקה'. לפעמים מתחשק לי לשים את האג'נדה בצד, שתנוח קצת, או לדבר רק על ספרות ותיאטרון, אבל עצם הנוכחות שלי פועלת כמו מגנט שמוציא מהבטן את הדתיות".

     

    מדוע את מתפלאת? גם לך וליובל יש חלק לא קטן בהתעוררות הזו.

     

    "נראה שכן. כמעט כל ערב אני מרצה במקום אחר. בספריות אני מדברת על ספריי, ויש ערבי נשים מסוגים שונים. כשמזמינים אותי לערוך הפרשת חלה אני קצת מסתייגת, מפני שהמעמד האינטימי הזה, שאת עורכת במטבח שלך, במקדש שלך, הפך לסוג של קרקס שאני לא יכולה לספק אותו. עדיף שאשאיר אותו לנשים שמתמחות בו. לאחרונה התחלתי להרצות גם בפני קהל מעורב, נשים וגברים. זה לא אסור מבחינת ההלכה. זה לא שירה".

     

    לצורך פרנסה היא מוציאה קבוצות נשים לאומן, ארבע פעמים בשנה, וגם יובל נוסע ללמד, בנוסף לשיעורים שהוא מעביר במרכז "התהוות" ואשר בו, לדבריה, "התלמידים משלמים סכום סמלי על השיעור, והארנונה והחשמל עולים הרבה יותר".

     

    מה מצבכם הכלכלי?

     

    "אנחנו לא עשירים, ואפילו לא קרובים להיות עשירים. שנינו עצמאיים שחיים משוטף פלוס 60, ומשפחה גדולה עולה הרבה כסף, אבל בתוך עמי אני יושבת, כולם באוברדראפט וגם אנחנו. ב־15 בחודש כרטיס האשראי נתקע, אבל זה בסדר. אני לא מוטרדת מהעובדה שעדיין אין בבעלותנו דירה. אין לי חסכונות, אין לי פנסיה, ואני חולמת על הכנסה פאסיבית".

     

    מה זה?

     

    "תמלוגים. את 'שירה גאולה' כתבתי בלילות, עם משקפי הקריאה החדשים שלי, בסלולרי. אני חולמת לשכב במיטה שלי עם מקלדת קטנה ולכתוב, ושהכסף ייכנס לי לבנק".

     

    "אבל אם זה לא מדמם — נועה לא כותבת", מעיר יובל, בעלה.

     

    "נכון", היא מחייכת. "כשהייתי בטלוויזיה, המסרים שלי עברו מהר וחלק, הם הידהדו בפריים־טיים, וברגע שנכנסתי פנימה חשבתי שסגרתי לצמיתות את כל האופציות להעברה זריזה, אבל דווקא הגבולות האלה דחפו אותי לכתוב. מכל היכולות הבימתיות בחרתי דווקא במשהו שמצריך לילות וחושך, כשאת מתבשלת ונטחנת מול המקלדת, ואני אוהבת את מה שקרה לי. הצניעות והפנימיות מאפשרות לי לכתוב ולהדהד הרבה יותר עמוק מאשר בעשרות שנים של פאנלים למיניהם".

     

    למה את תמיד לובשת שחור?

     

    "זה לא מדויק, יש לי גם כמה אפורים. ולהרצאה אני לובשת שמלה שחורה מהסוג שעולה כפול. למה? מפני שאני מעדיפה שהקהל יתרכז בפנים שלי. כל מה שמתחת לצוואר הוא מחוץ לתחום. וחוץ מזה, שחור מרזה. כל אישה, ודאי שאחרי שבע לידות, אומרת את זה".

     

    לפעמים את מפנקת את עצמך?

     

    "לא מספיק. חלק מההוויה של בת 44 זה להבין שלא תקבלי שום פרס על אומללות והקרבה עצמית, שבהגיעך לשמיים אחרי מאה ועשרים לא ימחאו לך כפיים ולא יכריזו 'הנה האישה שסבלה הכי הרבה'. המון שנים חייתי בהישרדות עד שלא היה לי זמן לנשום, ועכשיו אני מקווה שאמצא מרחב נשימה גם לעצמי".

     

    אחרי שני עשורים כחרדית, הפכת לאישה שחלמת להיות?

     

    "לא. האישה שאני רוצה להיות הרבה יותר רוחנית ממני והרבה יותר שמחה בחלקה, ואני מטפסת, שטופה בזיעה, לעבר האישה שהקדשתי את חיי למענה. הלוואי שאזכה להגיע אליה. כל החיים הם ניגון אחד ארוך, עם עליות וירידות, יש אנשים שלעולם לא יגיעו למדרגה הנכספת, ולכן רבי נחמן ניחם אותנו באמירה 'לכל היותר נמות תוך כדי קרב'. להישאר מאמינה זו מלחמה מתמדת".

     

    חידוש הקשרים עם חברים מלפני עשרים שנה גם מקרב אותך לטלוויזיה?

     

    "אין לנו טלוויזיה בבית, ולא רק מטעמים דתיים. גם חברותיי החילוניות מוציאות מבתיהן את הטלוויזיות שאוכלות לנו את הילדים. מאז בריאת העולם עוד לא היה דור שגודל על ידי מסכים, כשההורים הם לא פונקציה חינוכית ומי שנותן את הטון הם בלוגרים וכוכבי אינסטגרם. פייסבוק כבר הפך לכלי של זקנים. אני רואה במחשב תוכניות שמפנים אותי אליהן. צפייה סלקטיבית. אני אוהבת את עדי אשכנזי, היא קורעת בדרך שמחיה אותי, וגם את 'שטיסל' ראיתי ובכיתי מעונג, מהפריים הראשון ועד לאחרון".

     

    אם יציעו לך לחזור למסך?

     

    "כל הזמן מציעים לי, ועד עכשיו אמרתי 'לא' גורף. כיום אני מספיק זקנה בשביל לדעת שהחיים הם אלה שיגדירו את גבולות הגזרה".

     


    פרסום ראשון: 09.10.16 , 18:47
    yed660100