יישארו עימנו

המהפך השלטוני / 1977

"הביטוי 'מהפך' נקלט בצורה כזו, שמאז 1977 אם אחת צובעת את שערה לבלונד מיד אומרים שהיא עברה 'מהפך'", אומר חיים יבין, האיש והקאצ'פרייז. בחירות 77' היו רגע פוליטי דרמטי של קריסת ההגמוניה המפא"יניקית. מתברר שגם הסטטיסטיקאים בישראל חוו דרמה לא קטנה. "תמיד היינו מודיעים על תוצאות הבחירות לפי תוצאות האמת. קלפי אחרי קלפי, עד צאת הנשמה כל הלילה והיום. עברו ימים עד ההכרזה", נזכר יבין. "ואז מנהל החדשות דן שילון הראה לי קטע מהטלוויזיה הבריטית - יוצאים עם התוצאות הסופיות של הבחירות מיד עם סגירת הקלפיות. לפי מדגם. אמרתי לו 'השתגעת?! איך יאשרו כזה דבר?' הוא אמר - 'תראה שיאשרו'. במבצע חשאי פיזרנו 25 קופסאות מדגם ברחבי הארץ בעזרתו של הסטטיסטיקאי חנוך סמית. אמרתי לעצמי, 'שמע, זה תרגיל נורא נחמד. יצליח? הכל טוב. לא יצליח? נגיד שעשינו רק משחק'. היה מתח גדול מאוד ולפנות ערב התחילו התוצאות לזרום מהקופסאות לטלפניות באולפן. הסטטיסטיקאים עיבדו את התוצאות. חנוך יושב לידי ואומר לי בפנים רציניות - 'תשמע, הליכוד הולך לנצח בבחירות ובגין הולך להיות ראש הממשלה'. אני החוורתי כמו הקיר".

מאחורי הקיר ישב שילון. "נסעתי לאנגליה ללמוד בדיוק איך עושים את זה", הוא נזכר. "חודשיים לפני המועד, כשהקרנתי לאנשי מחלקת החדשות את השידור של הבריטים, כמעט כולם טענו שאסור לנו לעשות את זה כי הקהל בארץ לא יתנהג כמו הבריטים אלא ירמה במדגם. התייעצתי עם פסיכולוגים חברתיים והחלטתי ללכת על זה. שעה לפני שאנחנו מפרסמים קיבלנו את התוצאה, ראיתי את הסנסציה. נעלתי את האולפן ועליתי לארנון צוקרמן, מנהל הטלוויזיה, להראות לו את זה. הוא אמר 'אין שום סיכוי שזה אמת'. אמרתי לו, 'זו צריכה להיות החלטה שלך - האם אתה מורה לי לא לשדר את זה?' הוא אמר, 'אני ממליץ לך לא לשדר את זה, אבל אם תשדר ותיכשל אתן לך את כל הגיבוי שלי כמנהל הטלוויזיה'". בדרכי חזרה לאולפן נכנסתי לחדר שלי והדפסתי במכונת כתיבה ישנה מכתב התפטרות לצוקרמן למקרה שבבוקר יתברר שזו הייתה פדיחה. שמתי אותו בכיס, ירדתי לאולפן ושיניתי את כל מערך השידור - הוא היה אמור להתחיל במטה המערך ועכשיו התחיל במטה הליכוד. לא הבינו למה החלפתי".

בינתיים יבין חיפש את הדרך המתאימה לדווח לעם ישראל על החדשות המרעישות. "חנוך סמית אמר, 'בגין יהיה ראש ממשלה, זה לא ייאמן, יש פה מהפכה'", הוא משחזר. "לקחתי את עצמי בידיים, לא הכנתי שום דבר כתוב. חשבתי שלהשתמש במילה 'מהפכה' עם בגין זה קשה. הוא נתפס כפאשיסט, מחובר למהפכנות, לפוטש, וזה יכול להישמע לא טוב. ואז מתוך הגנזים במוח שלי המצאתי את המילה 'מהפך', וכך שידרנו. כמובן שלגבי המדגם מיד התנצלתי ואמרתי שאולי לא דייקנו, 'זה היה תרגיל', אבל בסופו של דבר זה קלע בול. פיספסנו רק במנדט אחד שנתנו יותר או פחות לד"ש. זו הייתה מהפכה גדולה מאוד".

הקלטת הלוהטת של נתניהו / 1993

הקלטת הלוהטת

בשנת 1993, במהלך מסע הבחירות לראשות הליכוד, הגיע חבר כנסת צעיר לאולפן 'מבט' וזרק פצצה. בנימין נתניהו שהתמודד מול דוד לוי, משה קצב ובני בגין טען כי גורמים בליכוד מנסים לסחוט אותו באיומים בעקבות רומן שניהל. "היה דבר כזה, הוא הסתיים לפני כמה חודשים", הודה באולפן. נתניהו טען שיום קודם צילצל אלמוני לאשתו ואיים שאם לא יפרוש מהמרוץ תפורסם קלטת סקס שלו עם המאהבת. בשידור הוא לא טען מי עומד מאחורי הטלפון, אבל לכולם היה ברור שהאשמה מכוונת אל דוד לוי, המתמודד הבכיר בקרב על הכס. זה היה רגע טלוויזיוני סנסציוני, אמריקאי מאוד, לא משהו שבישראל השמרנית הכירו לפני כן. מבקריו של נתניהו יטענו במשך שנים לאחר מכן שהריצה שלו להתוודות באולפן הטלוויזיה מעידה על הקושי שלו לעמוד במצבי לחץ, אבל מתברר שנתניהו היה מחושב מאוד.

"קיבלתי טלפון מוקדם בבוקר מביבי שאמר לי, 'רפיק, תשמור לי עשר דקות במהדורה'", נזכר רפיק חלבי, אז עורך 'מבט'. "אני אומר לו, 'זה הרבה מאוד מבחינתי, אני חייב לדעת מה אתה רוצה'. ביבי אומר לי, 'אתה לא תפסיד. תקבל סיפור ענק, כל המדינה תדבר עליו'. בעשר בבוקר נפגשים במלון המלכים בירושלים. הוא יושב יחד עם דני נווה שהיה עוזר שלו, אומר לי 'זה סיפור של פגיעה בדמוקרטיה'. אני אומר לו, 'ביבי, די כבר, ספר לי', הוא אומר, 'יותר מאוחר, אני פוחד שזה ייצא'. הטנגו הזה נמשך זמן מה ובסוף הוא אומר לי, 'אני מבטיח לך, זה סיפור שלא תצטער עליו בחיים שלך'".

הוא היה לחוץ?

"לא בלחץ, מחויך כזה. בשש בערב הוא קובע איתי מחוץ לבניין הטלוויזיה. אני עולה לרכב שלו והוא מספר לי את הסיפור - 'דוד לוי הכין לי תרגיל', 'הקליטו אותי על איזו בגידה שלי, אבל הסיפור יותר גדול ואני אגיד אותו בשידור'".

שאלת איפה הקלטת?

"שאלתי. אמר לי, 'הכול יהיה בשידור'".

כעיתונאי, לא רצית לוודא שיש כזה דבר?

"לא. אם הוא עולה לשידור ומדבר על בגידה ו/או על אשתו, או על דוד לוי, כל מה שיספר מבחינתי זה על הכיפאק. סיפור מגעיל אבל מאוד יפה מבחינה תקשורתית. הבנתי מדני נוה במה מדובר, אמרתי לו, 'זה צהוב, אבל זה מאוד יפה'. בשעה שש וחצי אני עושה ישיבת מערכת, אהוד יערי ויעקב אחימאיר שואלים אותי ואני מספר להם. אמרתי ליעקב, 'תשאל רק שאלה אחת: האם בגדת בשרה - כן או לא?' הוא אמר לי, 'אני יעקב אחימאיר, לא אשאל שאלה כזאת, זה צהוב מדי'. אמרתי לו, 'יעקב, אנחנו לא מתעסקים בצהוב או לא צהוב, זה סיפור חשוב. אמר לי, 'לא אשאל, תחליף אותי אם אתה רוצה'. קראתי לאורי כהן אהרונוב ואמרתי לו, 'התפקיד שלך זה ברגע שהוא מתחיל לדבר, רק לשאול אותו, 'האם בגדת בשרה - כן או לא?' אמר, 'אין בעיה'".

אמרתי לביבי, 'המהדורה בתשע, תגיע ברבע לתשע. הוא הגיע בשמונה וחצי, היה למטה, עשה סימולציה, שאל את עצמו את השאלות וענה לעצמו. ראיתי אותו אומר - 'זו שאלה לא לגיטימית. בוא נדבר על הפגיעה בדמוקרטיה, אלו שיטות של משטרים פאשיסטיים'. הוא תיכנן את ההופעה שלו".

מקצוען.

"מקצוען א־א. באותו רגע הוריתי להכין את דוד לוי שיהיה מוכן לתגובה מיד".

הוא לא אמר דוד לוי בשידור.

אמר 'אישיות פוליטית', 'עבריינים' ומיד ידעו. היה עו"ד שהגיב בשם דוד לוי. מתחיל השידור, אחרי שתי דקות כהן אהרונוב שואל אותו, 'בגדת או לא בגדת?' והוא עונה. ככה זה נמשך, הייתה ההצגה הכי טובה בעיר".

מה היה אחרי השידור?

"הוא שאל את החבר'ה שלו שם, 'איך הייתי?' ואז כל העולם ואחותו התעסק בנושא. עד עכשיו אנשים חושבים שראיתי קלטת. אף אחד לא ראה וגם אין קלטת".

דוד לוי הפסיד במרוץ הזה.

"אני מאמין לדוד לוי שלא הייתה קלטת והוא לא עשה לו כלום, ביבי תיכנן את המהלך הזה מהתחלה ועד הסוף".

האירוויזיון בירושלים / 1979

האירוויזיון בירושלים

שנה אחרי זכייתו הסנסציונית של יזהר כהן בפריז עם 'אבניבי' ואחרי אלפיים שנות גלות - האירוויזיון הגיע ב־1979 לירושלים, שיא ימיה המתוקים של הלגיטימציה הישראלית בקרב משפחת העמים - חמישה ימים בלבד אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים על מדשאות הבית הלבן. פעמוני ההיסטוריה כללו גם את ההחלטה לצלם ולשדר את ההפקה הזו בצבע, מהלך כמעט חד־פעמי בעיצומה של תקופת האנטי־מחיקון. ההתרגשות גאתה ומכירות הטלוויזיות הצבעוניות זינקו לקראת האירוע.

לתפקיד המנחה היה צורך באושיה אלגנטית עם קסם קוסמופוליטי וידע בצרפתית. ירדנה ארזי זכתה בג'וב החלומי.

"אני זוכרת את זה כחלום בלהות שהוריד לי עשר שנים מהחיים", היא מבהירה מיד כמה כיף כל זה היה עבורה. "כל פעם שמזכירים את זה הלב שלי צונח, שבוע אחרי אפשר היה לגרד אותי מהרצפה. לא רציתי. לא היה לי ניסיון על במה או בטלוויזיה אפילו בעברית, כלום, ומדובר באירוע בינלאומי מהדהד בשידור חי. ואמנם אמא שלי צרפתייה, אבל זה לא שאני יודעת להרצות בצרפתית. אלכס גלעדי קרא לי לפגישה ברוממה, אמרתי לו, 'אין מצב שאני עושה את זה' והוא צרח עליי - 'את תעשי את זה ואת תעשי את זה טוב'. הסתכלתי עליו כמו על משוגע. טלפרומפטר לא היה, לך תלמד בעל פה בצרפתית את כל הדבר הזה, כל הכבוד הלאומי מונח על הכתפיים. שלושה חודשים של סיוט".

הרגע הכי מותח?

"הייתה פרוצדורה של 'מה קורה אם יש תיקו' וזה עוד שלושה עמודים לשנן בצרפתית אבל ויתרתי, יש גבול. ביום של האירוויזיון הלכתי לכותל ושמתי פתק: 'אלוהים, תעשה שלא יהיה תיקו'. התבקשתי להחליף שמלה במחצית האירוע ואני - עם הרגשי נחיתות של ה'יפה ולא חכמה' - פחדתי כל כך שיגידו שאני דוגמנית. הייתי בהיסטריה, אבל איך שנדלקו האורות של השידור החי הכל היה בסדר. הרבה מזה הודות לדניאל פאר שהנחה לצידי והיה ג'נטלמן אמיתי".

"השתדלתי להשרות עליה ביטחון כמיטב יכולתי, היא הייתה צעירה ולא מנוסה", נזכר פאר. "את ירדנה בחרו קודם ושמעתי שיש המון קופצים על תפקיד המנחה לצידה, אמרתי 'שיקפצו', זה לא לפי כוחותיי. צחי שמעוני שהיה ממונה על ההפקה בהיותו מנהל התוכניות היה צריך להחליט. במקרה הזדמנו זה לצד זה במסדרון ופתאום הוא אומר, 'אתה הלוא מדבר אנגלית?' אמרתי, כן, אני יודע אנגלית. 'ולהנחות אתה יכול?' שאל. אמרתי, בוודאי. 'ואת האירוויזיון אתה רוצה להנחות?' אמרתי, בוודאי. והוא ענה, 'אז ראה עצמך כמנחה'.

הביאו חייט מיוחד מרמאללה שלקח לי מידות ויומיים לפני השידור הביא לי חליפה חומה עם שרוולים שהגיעו עד למרפק. באותם ימים חששו מפיגוע בבנייני האומה, חצי מיליארד מסתכלים, זה זמן לעשות פיגוע. אז הימ"מ אימנו אותי שאם קורה משהו אני יוצא אל הבמה ומבקש את הקהל בקול הכי רגוע שלי, 'אנא היו שקטים, השידור יתחדש עוד מעט, צאו מן הדלתות האלה והאלה', עשינו חזרה לקראת זה. וזכינו. הכרזתי על 'הללויה' ונישקתי את גלי עטרי וכשסיימנו הייתה מסיבה גדולה בהילטון הסמוך. יצאתי מפתח יציאת האמנים ועמדו שם הרבה מאוד אנשים שפשוט הרימו אותי ונשאו אותי על כפיים להילטון. ואז שקלתי יותר מהיום".

גיל קופטש אצל יאיר לפיד / 1996

גיל קופטש אצל יאיר לפיד

המשבר הקואליציוני ב־1996 התחיל בגלל סטנדאפיסט ואפשר לראות בו מקרה בוחן מעניין לסוגיות של חופש ביטוי, פריכותו של הסטטוס־קוו, והתערבויות פוליטיות בטלוויזיה הישראלית. "הייתי הסטנדאפיסט ב'סוגרים שבוע', תוכנית הדגל של ערוץ 1 ביום שישי בערב", נזכר גיל קופטש. "זו הייתה מדורת השבט, הנחה את זה בחור צעיר בשם יאיר לפיד. שנה קודם נרצח יצחק רבין. הייתה כמעט מלחמת אזרחים בין דתיים לחילונים ובדיוק התחלתי ללמוד יהדות, אז החלטתי לעשות פינה שמדברת על פרשת השבוע מזווית אקטואלית קומית. כתבתי אותה עם שלומי מוסקוביץ, ודב אלבוים היה מומחה ההלכה הדתי שלנו. רצינו להראות שהיהדות מאוד נאורה, רק שעיוותו אותה לאורך הדרך".

היו כמה פרשנויות רדיקליות.

"נכון. למשל, עקידת יצחק, לשחוט את הבן שלך זה סמל האמונה? זה דאעש. אחרי הטבח במערת המכפלה הבאנו ציטוטים מהתורה שהמערה היא גם של ישמעאל, של הערבים. הפינה צברה תאוצה, אנשים אהבו אותה, דתיים פחדו ממנה. הבלגן פרץ אחרי שלוש פינות. הגיעה הצעת אי־אמון מש"ס ואגודת ישראל לממשלת נתניהו בכנסת ש'אם ימשיכו לשדר את הפינה של קופטש - תיפול הממשלה'".

רצו שהממשלה תצנזר את רשות השידור הנתונה למרותה.

"זה היה שידור ציבורי, אני לא רואה את פרנסי ערוץ 2 יוצאים למלחמה על משהו כזה. היה משבר קואליציוני ואז זימנו אותנו לוועדת הכנסת. שם הגנו עליי מוטי קירשנבאום ז"ל, אז מנהל ערוץ 1, יוסי שריד ז"ל וחבר כנסת צעיר בשם רובי ריבלין. שלמה בניזרי והח"כים של אגודה דיברו עליי כאילו אני צורר נאצי. הגיעו צוותי עיתונות מכל העולם, ולחרדים התברר שהם מיעוט, שרוב העם לטובתי ושהם עוררו משהו גדול מדי. אז האי־אמון התפייד. במקביל הוציאו עליי דין רודף, הוציאו פשקווילים של 'להרוג את קופטש', קיבלתי מכתבי איום ברצח, הלכתי עם שומר ראש במשך כמה חודשים. בהמשך לכל תוכנית הגיעו המון אנשים עם שלטים, 'קופטש לראשות הממשלה', פורסם בעיתון שהייתה אישה שהתגרשה מבעלה כי הוא לא נתן לה לצפות בפינה שלי".

מה לפיד הבין לדעתך מהאירוע הזה ?

"יאיר התפטר שבועיים אחרי זה. הטיעון הרשמי היה סכסוך עם הטכנאים. עבורי זה היה אקזיט רוחני. היום יש הרבה חוגים של פרשות שבוע שחילונים הולכים, ואם יש לנו מניה רוחנית קטנה בזה אנחנו מסודרים".

טומי לפיד והפריפריה ב'פופוליטיקה'

טומי לפיד והפריפריה

תוכנית ההיאבקות הפוליטית 'פופוליטיקה' היא אחת התוכניות הכי משפיעות שניפק הערוץ הראשון. היא הביאה לפריים טיים הישראלי את הצעקנות, הוולגריות, "אני לא הפרעתי לך, אתה אל תפריע לי", טיעונים באורך חמש שניות, פאנליסטים בוטים על חשבון ידענים ובקיצור - היא האמא של כל תוכניות הפאנל שאנחנו מכירים כיום. המוטציות שהיא השריצה, תוכניות כמו 'משעל חם', 'מועצת החכמים', 'המטה המרכזי', 'הקבינט', ו'הפרלמנט' - סיפקו כמה רגעים בלתי נשכחים וזו לא תמיד מחמאה. אחד מהם, מינורי - בטח כשנזכרים כמה צעקנית הייתה התוכנית - הפך סמל לניתוק ולקהות של האליטה הלבנה והישנה מהשכבות החלשות. באחת התוכניות דנו בתשלומי הורים בבתי ספר ואל האולפן הגיעה אם חד־הורית מירוחם עם שיער צבוע בגווני בלונד ואדום. היא לא שלחה את בנה לבית הספר כי לא עמדה בתשלומים. "יש חוק חינוך חובה במדינה הזאת!" זעקה בכעס. טומי לפיד, הסמן הימני בפאנל הגברי של 'פופוליטיקה', מנכ"ל רשות השידור בדימוס, קטע אותה בציניות: "גבירתי, בכסף שעולה התסרוקת שלך אפשר לחנך את הילד הזה שנה". הגברת זעמה, "זה לא עניינך, אתה לא תדבר אליי בצורה כזו", גבר שישב לצידה צעק לו "תתבייש לך", אבל לפיד לא הבין את גודל הקרע.

אהרל'ה גולדפינגר - היוצר, המפיק והעורך הראשי של התוכנית - היה בקונטרול וראה את הסטריאוטיפ של האישה החד־הורית מהפריפריה מתנפץ בפיו של טומי לפיד. "לטומי הייתה נטייה לסטריאוטיפים. היה רואה איש עם שפם וחושב שהוא נציגו של סטלין עלי אדמות וקומוניסט. עמיר פרץ היה מכוון מטרה שלו. הוא לא רצה לשמוע את כאבה של האישה הזו, הוא ראה אישה, עם תסרוקת מושקעת ועגילים, זועקת וראה בזה התחסדות. אני לא יודע אם הייתה בסוף התנצלות, אבל בתקשורת הגיבו לזה בלי סוף. הציבור אהב את טומי, אבל התקשורת הסתייגה מהבוטות שלו. כמה מידידיי הקרובים אמרו לי, 'כל עוד טומי שם - לא נופיע בתוכנית הזו".

יכול להיות שהרגע הזה סימל משהו רחב יותר לגבי הניתוק שהביא לנטישת הצופים את ערוץ 1?

"הציבור נהר מהר לערוץ 2 כי הוא קיבל שם לחם ושעשועים, פרסים ודברים שערוץ 1 לא השכיל להתמודד איתם. 'פופוליטיקה' נוצרה כתוכנית דיון שנתנה ביטוי למרחב הדעות - טומי לפיד מימין, אמנון דנקנר משמאל וישראל אייכלר כנציג החרדים. אגב, להופעה של אייכלר היינו צריכים לקבל אישור של אדמו"ר מחסידות ויז'ניץ. היום אנחנו רואים חרדים מופיעים בכל מקום, אז זו הייתה תופעה חריגה, וכל תוכנית הייתה אירוע פוליטי. לפעמים תוך כדי תוכנית הייתי מקבל טלפון ממנהל החדשות - 'הורדנו את התוכנית שאחרי כי הולך מצוין, תמשיכו לשדר'".

יצחק רבין מתפטר / 1977

רבין מתפטר

7 באפריל 1977 היה ערב שידורים של אחד למיליון. הוא החל עם שידור ישיר של גמר גביע אירופה. שבועות אחדים אחרי הניצחון המיתולוגי על צסק"א, זה של "אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה" ו"הו הא מה קרה?" מכבי תל־אביב הלכה עד הסוף, ניצחה את וארזה האיטלקית על חודה של נקודה ולקחה לראשונה את הגביע. סיקור חגיגות הניצחון התמקד באוהדים שקפצו למזרקה בכיכר מלכי ישראל. באותה שעה, יושב ראש הממשלה יצחק רבין ומחכה שצוותי הצילום ישובו מהכיכר, שיום אחד תיקרא על שמו, כדי לצלם אותו מתפטר בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו, לאה.

"אני אוהב ספורט, אבל הכדורסל פחות עניין אותי באותו ערב". נזכר דן שילון, אז מנהל החדשות. "יעקב אחימאיר חיכה עם רבין בתל־אביב עד שיסתיים המשחק של מכבי. אני הייתי בירושלים. רבין הציע שהוא יחכה עד אחרי המשחק כדי לא להשבית את השמחה. באותן שלוש שעות לא היה ברור באופן חד־משמעי שהוא הולך להתפטר. יעקב שמר את זה קרוב לחזה".

אחימאיר: "רבין הגיע לאולפן בתל־אביב עם אשתו וכמה מעוזריו. לא ניכר עליהם מצב רוח רע, לאה ז"ל אפילו התלוצצה. הרגשתי מתח, לא כל יום מראיינים ראש ממשלה שמודיע על התפטרותו בשידור חי לאומה. הוא השרה שקט ומכובדות. הוא לא אמר שום דבר לגבי הראיון, לא מה לשאול, לא מה הוא עומד לומר. הוא בא לקחת אחריות. לא התפתל, לא התחמק. היום זו נראית עבירה טיפשית טכנית, בייחוד כשראש ממשלה ונשיא לשעבר יושבים בבית סוהר".

"זה סוף עצוב", אמר רבין בראיון ולא ידע שיזכה לשוב לכס ראש הממשלה ושדברים איומים עוד יקרו. "הוא יצא מן האולפן", משחזר אחימאיר, "הדליק סיגריה, שוחחנו דקה או שתיים. הוא לא היה שפוף, אבל מאוד מאופק, כהרגלו. ידעתי שצפויה לו תקופה של בדידות בתוך מפלגתו ואמרתי לו, 'אדוני ראש הממשלה, עוד יש לך חברים'. נכנסתי למכונית, אני עומד לפני הרמזור ביציאה מהקריה, עדיין תחת הרושם של הפישר הקטן שמראיין ראש ממשלה שמתפטר. נעצרת מונית והנהג מוריד את החלון וצועק לי, 'אחימאיר, כמה יצא בסוף מכבי תל־אביב?'"

ושילון מסכם: "כל חיי המקצועיים הקפדתי שפוליטיקאים לא יבואו לביתי ואני לא לביתם. למחרת ההתפטרות הרגשתי צורך להגיד לו מילה חמה. מה גם שהוא כבר מנוטרל, ברווז צולע. הרמתי טלפון וביקשתי לדבר איתו. אמרתי לו, 'אדוני ראש הממשלה, אשתי ואני היינו רוצים לבוא אליך הביתה הערב'. היה שקט וכעבור כמה שניות הוא אמר, 'בסדר'. מצאנו את עצמנו יושבים אצל לאה ויצחק במשך ארבע שעות, אחד הערבים המשמעותיים בחיי. בסביבות אחת בלילה עמדנו לצאת ואמרתי לו, 'אתה עדיין ראש הממשלה, נכון'? הוא ענה 'בוודאי'. אמרתי לו, 'בדרך כלל לראש ממשלה מצלצלים יום ולילה, שמת לב שאף אחד לא צילצל אלייך הערב?"

זוהר ארגוב אצל מני פאר / 1987

זוהר ארגוב אצל מני פאר

כוכבים שופכים את הקישקע שלהם בטוק־שואו - זה אמריקה. הדיל מוכר ומוסכם: כוכב שהתרסק - טבע בסמים, זיונים, שקרים או הכל ביחד - יתוודה על חטאיו, ילקה את עצמו, יתייסר ויביע חרטה. בתמורה, התקשורת, בשם האומה והאל, ימחלו לו והוא יוכל לנסות לשוב - ממורק מצפון - אל מקומו בשדרות התהילה. בישראל הקרתנית לא הכירו דברים כאלה. עד הראיון המיתולוגי של מני פאר עם זוהר ארגוב ב־1987.

פאר, מלך תוכניות האירוח של ערוץ 1, הביא לציבור הישראלי, מדי שבוע, בתוכניות 'ממני', 'שעה טובה' ו'סיבה למסיבה', ראיונות אישיים שהזריקו מנות ראשונות של סיפורים צהובים אל השידור הציבורי כבד הראש. הציבור אהב את זה, אבל הראיון עם ארגוב הכניס את המדינה להלם. יום שישי בערב, כל המדינה רואה את זוהר ארגוב, מלך מכהן ונרקומן בגמילה, לטענתו, מתאר במשך למעלה מ־13 דקות ובצורה גרפית למדי פכים מהחיים בביבים של ההתמכרות לסמים קשים: "בקראק, כשאתה לוקח שלוש שאיפות ראשונות אתה מרגיש טוב, על יד אלוהים" וגם "אמא שלי יושבת פה, אני הגעתי למצב שאת השרשרת שלה ביקשתי בשביל לקנות מנה". מני שואל: "אתה לא מתגעגע לכיף הזה?" זוהר עונה: "איזה כיף? כוס אוחתק כיף", מגלגל שרוול ומראה שהיד שלו נקייה מדקירות מחט טריות. הציטוט הזכור ביותר היה זה שבו הוא מתאר את העינוי של הקריז: "הרגשתי שבגוף שלי יש תולעים, התחלתי לחפור בעצמי עם מחט", סיפר והדגים את התנועה.

"הכרתי את זוהר כשהפקתי את 'כאסח', סרט על זמרי הקסטות", מספר יוסי משולם, עורך ומפיק של אותה תוכנית. "הגיע לידיעתי שזוהר ומשפחה ירושלמית שהוא גר אצלה, טוענים שהוא השתקם והתחיל לדבר בצורה שפויה. מני ואני דיברנו איתו. הוא אמר ששיקם את עצמו. מני לא היה מאשר ראיון כזה אם היינו חושבים שהוא משקר. ערב השידור הוא היה בסדר. כדי שלא יהיו בעיות שיכנו אותו במלון בתל־אביב והוא בא בבוקר לאולפני הרצליה. הכל היה ישיר מולו, לא היו לו יחצנים או מנהלים. בתקופה ההיא אולי רק לשלמה ארצי היו יחצנים".

ידעתם מה הולך להיות בראיון?

"ממש לא. הוא דיבר בהיגיון, על העבר וההווה. אדם שמתאר באופן הכי צבעוני איזה פרנויה וסבל עובר מכור לסמים. האייטם הוקלט ביום חמישי ושודר בשישי בערב. זה היה ראיון מצוין, אבל האמת שבו התבררה אחרי זה כלא נכונה. כמה שבועות אחרי הוא שוב הסתבך ועצרו אותו והוא שוב השתמש, המשיך והסתבך בכל מה שקשור בסמים. אבל זה נשאר ראיון מצוין".

ביקור סאדאת בישראל / 1977

ביקור סאדאת בישראל

"לשמוע שסאדאת מגיע לארץ היה בלתי ייאמן", נזכר חיים יבין. "כאילו שהיית אומר היום 'אחמדינג'אד מגיע לישראל'. היה לו דם של 3,000 חללים ישראלים על הידיים, פתאום הוא מגיע לישראל?" שבוע קודם, נשיא מצרים של מלחמת יום כיפור אמר בפרלמנט המצרי, שלמען השלום הוא מוכן להגיע ולנאום בכנסת בירושלים. אף אחד לא האמין שזה יקרה, בטח לא במהרה. כמה ימים אחרי כן החלו להגיע סימנים. "ישבתי כל הלילה וכתבתי תוכנית מבצע איך הטלוויזיה הקטנה מירושלים תבצע שידור לכל העולם", נזכר אלכס גלעדי, אז מנהל מחלקת הספורט ואחראי על מבצעים מיוחדים. "בתשע בבוקר הגשתי את התוכנית לארנון צוקרמן, מנהל הטלוויזיה, והוא זרק אותי מהחדר. אמר לי, 'אתה משוגע, מה פתאום, איזה סאדאת יבוא?' שעתיים אחרי זה הוא קרא לי ואמר, 'תתחיל לעבוד, אבל בשקט, אני לא רוצה שיחשבו שגם אני משוגע. אני לא חושב שהוא יבוא אבל אנחנו צריכים להיות מוכנים'. התחלנו לעבוד וביום חמישי אחר הצהריים פתאום הגיעה הודעה - הוא מגיע במוצ"ש".

"אירגנו את כל מי שהיה יכול לעזור במשהו", מוסיף יבין, "הייתה לנו ניידת שידור אחת ועוד כמה קטנות. התרוצצנו חיוורים ומוכי הלם, הצוותים שלנו התפזרו בכל הנקודות שבהן הוא אמור לבקר. התכוננו בנתב"ג לקבל אותו בשידור חי. היה סיפור שמוטה גור הרמטכ"ל אמר לממשלה 'תיזהרו, יכול להיות שהוא מגיע עם יחידת קומנדו להרוג את כל שרי הממשלה'. ואז סאדאת יצא מהמטוס, ניגש למוטה ואמר לו 'נו מוטה, ואתה חשבת שאני בא הנה עם קומנדו'".

גלעדי: "בשלב מסוים סאדאת קרא לאהוד יערי ולי לקבל ממנו מתנה, קיבלנו צלוחית כסף עם החתימה שלו. מאז אהוד דיבר איתו המון, אני הייתי רק המפיק, אז לחצנו יד וזהו, אין לי טענות. שבועיים אחרי זה סאדאת הזמין את בגין לביקור עבודה באיסמעיליה ואני ואהוד החלטנו שאנחנו נוסעים לקהיר. מנהל הטלוויזיה לא נתן לנו אישור, המצרים לא נתנו ויזה, אבל טסנו, דרך וינה. נחתנו בקהיר, הצגתי את הדרכונים הישראלים שלנו בפני קצין ההגירה והתקבלתי בחיוך הכי רחב שקיבלתי מעודי. מיד הוא הזמין את קצין הביטחון שנתן לנו קפה בחדר צדדי, דיבר עם הארמון ואמר, 'בסדר גמור, אנחנו שמחים שאתם פה, אבל אין מלונות'. אהוד אמר לו 'נישן במסע'ת אל תחריר'. האיש לקח אותנו ברכב שלו, הציג את תעודת השב"כ שלו בשרתון בקהיר, ובחדר 2121 היינו שנינו, הנילוס למטה והטלוויזיה המצרית מולנו. אני נשארתי שם חודש, אהוד יערי לפי דעתי עוד שם".