"הוא היה סופר סבא"

זה היה באוגוסט השנה, הייתי באמצע הברנינג מן", נזכר בחיוך כנען קירשנבאום (50) איך אביו המנוח חזר אליו ברגע הכי פחות צפוי. "השעה הייתה שלוש וחצי בלילה, אני באמצע המדבר, לבוש כמו שלבושים שם, עם חצאית ולק בציפורניים, כולי באווירת הפסטיבל. אבל כמובן שאני לא מתנתק עד הסוף ועדיין מסתובב עם הנייד, כי בכל זאת אני הבן של מוטי וכמו שהוא לימד אותנו, תמיד צריך להיות מחוברים. פתאום אני מקבל שיחה. 'מדברים מלשכת הנשיא, אפשר להעביר לך אותו?' כמובן שהסכמתי ורובי עולה על הקו ומתנצל שהוא לא יכול להגיע לערב המחווה לזכר אבא ומתחיל לדבר איתי עליו. אני בתוך כל הקרחנה הזו ופתאום זה. אבא באמת לא עוזב אותי. אפילו שברחתי לירח בערך הוא תמיד יהיה נוכח".

מוטי קירשנבאום

שנה עברה מאז מותו של חתן פרס ישראל מוטי קירשנבאום בביתו שבמכמורת מדום לב בגיל 76. שמו שזור באינספור חלקים של ההיסטוריה הישראלית. נדמה שכולנו לקחנו משהו ממנו, התחברנו לאחד מהכובעים שהוא לבש. יש שזוכרים את סרטי הטבע האפריקאיים שלו. יש שהיו רגילים לראות אותו מדי יום על המסך ב"לונדון וקירשנבאום". יש שעדיין מצטטים מונולוגים סאטיריים מ"ניקוי ראש". יש שמתגעגעים לפרשנות הספורט שלו. ויש כאלה שצריכים להתמודד עם לכתו של אבא וסבא מעורב ואהוב, התמודדות שלפעמים צריך לחלוק גם עם שאר המדינה.

"יש את האבל הפרטי ויש את האבל הציבורי", אומר כנען. "אין ספק שהאבל הפרטי הוא יותר קשה אבל האבל הציבורי מאוד נוכח. בכל מקום. אני הולך למשל להוציא משהו מהדואר, הפקידה מסתכלת ורואה קירשנבאום ואומרת לי 'אוי איך אהבתי את אבא שלך'. אי־אפשר להתחבא מזה ואי־אפשר להתנגד לזה. זה החיסרון שלו שנוכח, גם באבל הפרטי וגם בזה הציבורי. אני מקבל המון תגובות מהסביבה. ואני יודע שגם אם זה לא מה שהוא היה רוצה, זה מה שהוא היה רוצה".

נכדיו של מוטי, ילדיו של בנו הבכור כנען, עלמא בת ה־13.5 ולירי בן ה־10, מחייכים כשאני מסבירה להם שבאתי לדבר איתם על סבא. ניכר שהנושא אמנם רגיש אבל מעלה אצלם זיכרונות מאושרים. התמונה שהם מציירים של הסבא שרובנו היינו רגילים לראות מאחורי המסך היא כזו של אדם אוהב ומעורב, כזה שאיגד סביבו שבט שלם בצורה כמעט מעוררת קנאה. שני ילדי החופש השזופים, שאני פוגשת בביתם שבקיסריה, ורבלים מאוד, כיאה לצאצאיו של מר תקשורת.

"אני מתעמלת בהתעמלות מכשירים ויש לי אימונים כל יום שלוש שעות. זה מאוד קשה כי אין לי זמן כמעט לכלום חוץ מזה", פותחת את השיחה עלמא. "זה חלק מאוד גדול בחיים שלי ואני גם מתעמלת עם נבחרת ישראל. זה היה משהו שסבא מאוד תמך בו ואהב שאני עושה. כל יום אחרי האימון היינו מתקשרים קבוע לסבא ומדברים איתו תוך כדי הנסיעה מספרים לו איך היה האימון. הוא היה גם בא לראות את התחרויות שלי".

"אבא מאוד אהב ספורט, בצורה כמעט אובססיבית", מסביר כנען. "העובדה שפתאום יש לו בבית מתעמלת הייתה מבחינתו וואו עצום והוא מאוד עודד את זה. היה לו משפט קבוע שהוא כל הזמן היה אומר לעלמא: שאם היא תגיע ליפן להתחרות באולימפיאדה הבאה, הוא ייקח את כל המשפחה כולל כל הבני דודים לצפות בתחרויות ולעודד אותה שם".

ואת רוצה להגיע לשם?

"ברור".

"היינו רואים עם סבא הרבה משחקי כדורגל", מוסיפה עלמא. "הוא מאוד אהב את קבוצת ליברפול. לפעמים היינו רואים את המשחקים כל הבני דודים יחד איתו גם תוך כדי ארוחות משפחתיות. הוא פתאום היה צועק על הטלוויזיה בזמן המשחק כל מיני הערות וכולנו היינו נבהלים".

"הוא תמיד היה חולה ספורט אובססיבי", משלים כנען. "אני גם זוכר כילד שהוא היה בא למשחקים של הפועל ירושלים וצועק על השופטים".

צילום: Jonathan Bloom

מתי הבנתם שסבא שלכם מוכר? שהוא לא כמו כל שאר הסבים?

"אני לא יודעת", עונה עלמא במבט מהורהר. "בשבילי הוא תמיד היה אותו דבר. זה אף פעם לא שינה לי. אבל היו קטעים שהתרגשתי והשווצתי בזה. נורא התגאתי בזה, הייתי מציגה את עצמי בתור זאת שסבא שלה זה מוטי קירשנבאום".

"אצלנו זה היה ברור מגיל צעיר. אנחנו גדלנו כילדים של מפורסם", אומר כנען. "אל תשכחי שזה לא היה כמו היום. היה ערוץ אחד והיו לו 80 אחוז רייטינג. כולם ראו את זה. אני זוכר בילדות שגרנו ליד האולפנים בירושלים וכשהיו חסרים ניצבים של ילדים ל'ניקוי ראש' אבא היה מביא אותנו (אותו ואת נעם, בנו השני של קירשנבאום – ג.ק) להשתתף בצילומים. שיחקנו בערך כל תפקיד אפשרי".

ואתה זוכר גם ריקושטים שליליים? בכל זאת אבא שלך לא היה ידוע בתור מישהו שהסתיר את דעותיו.

"תראי, אחרי מותו לא. וגם לפני לא ממש. אבא אמנם דיבר על דעותיו, ונחשב לשמאלן, אבל אני באמת חושב שהיום הוא היה נחשב לשמאל מתון. גם חייבים לזכור שמדובר בתקופה אחרת. זה לא שהיו טוקבקים וכל אחד יכל להגיד מה הוא חושב על כל נושא. אבל אני כן זוכר שסביב זה שהוא קיבל את פרס ישראל אבא שלו קצת חשש ממה שיהיה. שזה היה מאוד טעון".

איזה זיכרון אחרון יש לכם מסבא?

"אני זוכר שהיינו בארוחה משפחתית ואני זוכר שישבתי על הברכיים של סבא. זה היה ממש כמה ימים לפני שהוא נפטר", אומר לירי. "ואז עברתי לכיסא שלי ואכלנו את המרק שהוא הכין".

"לא היו לו הרבה דברים שהוא בישל, אבל היו לו כמה דברים שהוא אהב להכין ומאוד אהבנו", נזכרת עלמא. "הוא היה מכין לנו בעיקר מרק עוף, תפוחי אדמה ועוף. היה גם את הכרוב הכבוש. זה היה משהו שהוא היה תמיד קונה בשבילי כי רק אני והוא אהבנו את זה. היינו אוכלים את זה יחד כל ארוחה".

לא רק עוף בטח, סבא גם מפנק בכל מיני דברים שאמא ואבא לא תמיד מרשים.

"גלידוניות!" צועקים שני הילדים ביחד ועלמא מסבירה. "סבא תמיד היה קונה חבילה ענקית של גלידוניות שיהיה בכל מפגש משפחתי ומחלק לכל הבני דודים. תמיד אחרי הארוחה היינו מקבלים ממנו את זה. בכלל, לא היה חסר ממתקים אצלו בבית".

"תמיד כשהיינו הולכים איתו לסופר הוא היה קונה כל מה שהיינו מבקשים ממנו. הוא אף פעם לא היה אומר לא", מספר לירי בעיניים נוצצות מהתלהבות. "ואפילו כפול. הוא היה מכניס לעגלה כפול מכל דבר".

מה עוד אהבתם לעשות עם סבא?

"הוא היה ממש מצחיק אותנו. היינו צוחקים בלי סוף", אומרת עלמא עם חיוך. "תמיד כשהיינו באים היו לו בדיחות חדשות ללמד אותנו".

"נו, את שוכחת, הוא גם היה עושה את הטרזן הכי טוב בעולם", נזכר לירי.

מה זה טרזן?

"זה כזה", הילד נעמד, דופק עם שתי הידיים על החזה ומשחרר צעקת אוווו ארוכה.

"זה נכון. הוא היה הכי טוב בזה. תמיד כשמישהו מבני הדודים התינוקות היו בוכים, הוא היה עושה את זה ואז הם היו מתחילים לצחוק", מחזקת את דבריו עלמא.

ולא רק חיקוי של טרזן היה בבית משפחת קירשנבאום, אלא לפעמים גם ספארי אמיתי. כחלק מסדרת הסרטים הדוקומנטריים שצילם קירשנבאום, זכו נכדיו לקבל הצצה אל מאחורי הקלעים של עולם חיות הפרא שאהב כל כך להנציח. קירשנבאום היה הופך את הסטים לחוויה משפחתית אליה לקח את כל הנכדים.

איך היה לבלות זמן עם סבא באפריקה?

"הייתי ממש קטנה", נזכרת עלמא. "והדבר שאני הכי זוכרת מהטיולים האלה זה שהיה קשה לי לראות את כל הטריפות של החיות הקטנות, שזה היה גורם לי לבכות".

"אני זוכר שנסענו ביחד בג'יפ", אומר לירי עם זיק של שובבות בעיניים, "ואני ניסיתי לטפס עליו ולצאת החוצה. ואז סבא תפס אותי והחזיר אותי חזרה למושב שלידו".

זיכרונות מהבת מצווה

בעוד אנחנו מדברים מתכונן כנען ללכת לערב סאטירה בסינמטק בתל־אביב, ערב שבו כמובן יתפוס קירשנבאום האב מקום של כבוד. השנה האחרונה רצופה באירועים מסוג אלה. אחד מהם הוא "במצב הנוכחי", ערב מחווה שייערך ב־17.10 בהיכל התרבות של ראשון־לציון, במסגרת פסטיבל המוזיקה של ראשון־לציון, המציין השנה 29 שנים עם שורת אירועים ברחבי העיר. אחד המעניינים שבהם הוא המחווה לקירשנבאום, שבו ישולבו קטעים נדירים משלל עשייתו האמנותית והסאטירית, ותשתתף בו נבחרת מכובדת של אמנים: אלי יצפאן, גורי אלפי, דביר בנדק, טוביה צפיר, טלי אורן, יוסי מרשק, יניב ביטון, מודי בר־און, רונה קינן ושני כהן.

המשפחה מוקירה את ההנצחות הפומביות, אבל כאשר אלו נגמרות, הם חוזרים הביתה להתמודד עם האובדן. "כל השנה הזו עברנו מלא הנצחות ואירועים. ברובם אנחנו אורחים, כמו למשל באירוע שהיה לאחרונה בצוותא, מעין שבת תרבות לכבודו. כולם רוצים להנציח אותו", מספר כנען. "אין ספק שהשנה האחרונה הייתה מאוד קשה. מהרבה בחינות. אין את התמיכה, אין את הלשמוע את הקול שלו בסוף היום. היינו מאוד־מאוד קרובים. אחרי המוות שלו פתאום התברר לי כמה בדיוק היינו קרובים. תמיד מבינים את הדברים האלו אחרי. יצא לנו גם להיות המון ביחד פיזית. אנחנו גם גרים קרוב וגם עבדנו ביחד על סרטי הטבע. בשנה שהוא נפטר היינו שלוש פעמים באפריקה לצלם סרטים. כל הזמן היו פוגשים אותנו שם אנשים ואומרים לנו 'איך אתם ככה?' אבא ובן עובדים ביחד, זה מאוד נדיר בגילים מבוגרים. זה כאילו אין ביניכם שום פער".

הקשר ביניכם תמיד היה ככה? או שהוא התחזק לאורך השנים?

"הקשר תמיד היה קרוב מאוד אבל עם השנים הוא קיבל זווית אחרת לגמרי. מאז שאמא נפטרה, שזה גם בדיוק עשר שנים מהיום, הקשר קיבל תפנית. הוא הרבה יותר לקח את המשפחה על עצמו ואת המשימה של הדבק והחיבור. וגם דברים שקשורים בעבודה היו הרבה יותר חשובים לו. הוא לא היה מוכן לקחת על עצמו כל דבר, הוא הגיע לשלב שהוא יכל להרשות לעצמו לברור, אז הוא עשה הרבה את סרטי הטבע שלו וכמו שהילדים סיפרו, היו נסיעות שהוא היה לוקח אליהן את כל המשפחה גם. בכלל כסבא הוא היה מאוד אחר. כאבא זה היה לפעמים קודם כל האולפנים ואז המשפחה, האולפנים היו הרבה פעמים הבית הראשון שלו. כסבא זה היה אחרת, הוא היה סופר בהכל. סופר מעורב, סופר נוכח. הוא היה זה שהחזיק את השבט. זה עוד אחד מהדברים שאני מבין עכשיו אחרי לכתו. לפני זה יכולתי לסמוך על זה שהוא יהיה שם, שהוא יהיה זה שיאחד את כולנו".

"אפילו את הבת מצווה שלי עשינו אצל סבא בבית", מוסיפה עלמא. "היו לי שתיים. אחת למשפחה ואחת לחברים. את זו של החברים עשינו אצל סבא בבית, ליד הבריכה. אני גם זוכרת שהוא בא באמצע של המסיבה והתחיל לרקוד עם כל החברות שלי".

זה נשמע כמו פאדיחה. זה הביך אותך?

"קצת", היא עונה בחיוך. "אבל לא באמת. גם אהבתי את זה".

"עלמא מה את מדברת", קופץ לירי לשיחה. "זה כבוד לרקוד עם מוטי קירשנבאום!"

"אני זוכר גם", מוסיף לירי, "שתמיד כשהיינו באים אליו, הוא היה פותח לנו את הדלת עם תחתונים, גופייה ונעלי בית. הוא אהב שהיינו לוקחים לו את נעלי הבית ואת הבגדים ומתלבשים בהם. הוא אהב את זה, זה תמיד היה מצחיק אותו".

ואז הגיע הטלפון

נכדיו של קירשנבאום הם כמו שני קטבים. לירי קופצני לכל אורך הראיון, דואג לשאול פעם בכמה זמן "אם כבר סיימנו" ואם הוא יכול להמשיך לשחק עם השכן. עלמא לעומתו רצינית, שוקלת כל מילה בכבדות. ניכר כי מותו הפתאומי של הסבא האהוב עדיין מכאיב.

צביקה טישלר

את זוכרת את היום שבו הוא נפטר?

"אני זוכרת שבדיוק התכוננו לצאת לקמפינג בצפון. ואני ממש זוכרת טוב את הפעם האחרונה שבילינו יחד. זה היה שבוע לפני נראה לי. היינו אצלו בבריכה כל הבני דודים וסבא ושיחקנו כולנו בכדור".

"בדיוק כשהתכוננו לצאת לטיול קיבלתי טלפון מהגיסה של אחי שגרו באותו רחוב איתו", מוסיף כנען. "היו לי 40 דקות של הנסיעה מעין הוד למכמורת כדי להכין את עצמי למה שעומד לקרות וגם זה לא עזר. אף אחד לא באמת חשב שזה יקרה. לא התכוננו לזה שהוא הולך למות, חודש לפני זה הוא עדיין היה באפריקה. הוא כל הזמן היה בעשייה. בדיעבד אני חושב שזה מה שהחזיק אותו, אם הוא לא היה עושה כל כך הרבה הוא היה נובל הרבה קודם".

ואיך מתמודדים עם הגעגוע בשנה הזו?

"זה קשה", מודה כנען. "וכל אחד מהם מתמודד עם זה אחרת. לירי הוא יותר מוחצן בנושא והוא מדבר על זה יותר ועלמא פחות. בגלל זה מאוד שמחתי שהיא הסכימה לעשות את הראיון הזה עכשיו".

"אני מנסה לא לחשוב על זה הרבה", מסכימה עלמא. "זה קשה לי. אני גם מנסה לא לראות הרבה את הסרטים שהוא עשה כי זה מזכיר לי אותו מאוד".

"אני הפוך", אומר לירי. "אני ראיתי את הסוף של הסרט האחרון שוב ושוב ושוב עד שממש כבר ידעתי אותו בעל פה. ממש יכולתי לדקלם את זה".

מבעד לגלי ההנצחה הלאומיים, המשפחה בוחרת להנציח את מוטי, מי שהיה מזוהה בצורה מוחלטת כמעט עם ישראליות, בטנזניה. "אנחנו מתכננים להציב איזושהי אנדרטה בשמורת סרנגטי שבטנזניה בקרוב", מסכם כנען. "זה מפלטן האחרון של החיות אבל זה היה גם מפלטו האחרון של אבא. בעיקר בגלל שאבא המבוגר בחר פחות להתעסק עם הסכסוך ועם אנשים ויותר להתעסק עם חיות".