לפני שעלה על המטוס לניו־יורק כדי להפוך לשגריר ישראל באו”ם נפגש דני דנון עם קודמיו בתפקיד. היו להם רכילויות וטיפים שונים לתת לו, אבל דבר אחד אמרו כולם: האו”ם מחולק לשני עולמות, והם שונים לגמרי: מה שרואים בטלוויזיה זה לא מה שקורה בחדרים השקטים, בפגישות החשאיות, בשיחות הטלפון הליליות. דנון גילה את זה כבר בשבועות הראשונים בתפקיד, אבל אפילו עכשיו, שנה אחרי, הוא עדיין חצי משועשע וחצי לא מאמין עד כמה עולם האו”ם הוא לא לגמרי שמום.
“הפער בין האו”ם הפומבי ללא־פומבי הוא כמעט בלתי נתפס”, אומר דנון בחיוך, “הכינו אותי לזה, אבל האסימונים לא נופלים עד שאתה יושב עם שגריר ממדינה ערבית לארוחת בוקר, ואתם מדברים על הכל, האישה והילדים והחיים בניו־יורק, וחצי שעה אחר כך אתה נכנס איתו למעלית באו”ם והוא לא מכיר אותך. אתה אוויר. אני לא יודע אם אני הפילגש שלו או הוא הפילגש שלי, אבל זו הרגשה מוזרה. אני עדיין לא רגיל לזה”.
בארוחת הבוקר החשאית אתם מדברים על כך שתיכף תיכנסו למעלית והוא יתעלם ממך?
“ודאי. הוא אומר לי ‘אתה יודע מה יקרה אם עכשיו מישהו מצלם אותנו יחד פה והתמונה מתפרסמת במדינה שלי? לך שום דבר לא יקרה, אבל לי אין לאן לחזור’. כמה שעות מאוחר יותר הוא יכול לעמוד במועצת הביטחון ולהגיד דברים איומים, אבל אז אני כבר יודע מראש מה הוא הולך להגיד ועד כמה הוא באמת רציני.
"אנשים פה שואלים לפעמים ‘מה שווים כל המגעים האלה מתחת לפני השטח אם בסוף הם מדברים נגדנו ומצביעים נגדנו?’. אני מסביר שמה שחשוב הוא שאני יודע מאיפה הוא בא ומה מניע אותו, אני מבין את יחסי הכוחות, והיחסים האלה משתנים לפעמים בלי שהעולם בכלל ישים לב. הוא יכול להגיד לי ‘המדינה הזו היא הבעיה הגדולה בליגה הערבית עכשיו, הם מובילים את המהלך הזה והזה’. או: ‘אני הולך לומר דבר כזה וכזה, אבל בפועל לא נתאבד על זה’. אני שואב מידע. זה לא משנה את ההצבעה שלו באותו יום, אבל אולי זה יעזור לנו לשנות את ההצבעה שלו בעתיד”.
ומה יוצא לו מפגישה מסוכנת כזו?
“הוא גם שומע דברים שהוא לא יודע וזה עוזר לו. מידע זה הנשק הכי חשוב היום”.
אבל אתה לא יכול לפגוש אותו בפומבי.
“לא. ראית שאפילו אבו מאזן לא יכול היה להגיע להלוויה של פרס בלי לחטוף על הראש. אחד השגרירים הערביים סיפר לי על אירוע שהוא מארגן לילדים, ויש לנו ילדים באותו גיל, אבל אני לא יכול להתייצב. גם אם סתם הולכים לפארק עם האופניים - זה בעייתי מבחינתו. יש שגרירים שאני יכול לעשות איתם דברים כיפיים ויש שגרירים שאני חייב לפגוש בסתר. גם בעולם הפומבי וגם בזה שמתחת לפני השטח עשינו השנה דברים חשובים, חסרי תקדים אפילו. למדתי הרבה. אני עייף, אבל מבסוט”.
כנגד כל מנבאי השחורות
החודש סוגר דני דנון שנה ראשונה כשגריר ישראל באו”ם. מינוי שהתקבל בהרמת גבה קולקטיבית ובצרור בדיחות, אבל גם בהכרה כי מעמדו של דנון כל כך התחזק עד שבנימין נתניהו החליט שהכי טוב יהיה לשלוח אותו לגלות. נכון, הגלות הנחשקת בעולם, ובכל זאת גלות. רחוק ממרכז הליכוד, רחוק ממזנון הכנסת, רחוק מהאפשרות למצב את עצמו כדבר הבא.
דנון ידע שרוב האנשים מצפים שהוא ייכשל, ולא מעט גם מקווים לכך. הקונצנזוס הפרשני, גם בארץ וגם בארה”ב, היה כי מדובר בקטסטרופה שרק מחכה להתרחש. דנון, אמרו אז, הוא לא רק איש קיצוני, חובב התנחלויות שמתנגד לפתרון שתי מדינות, יש לו גם פה גדול ובלתי נשלט, שלא לדבר על מבטא לא אנגלוסקסי, ועוד כהנה וכהנה לחישות עם ניחוח שאי־אפשר להגדירו אחרת מאשר גזעני.
שנה אחרי, דנון יושב בלשכתו בקונסוליה הישראלית בניו־יורק, עשר דקות מבניין האו”ם, ומתאמץ מאוד לא לומר "הוכחתי לכולם". הוא לא יכול להגיד את זה, הוא פוליטיקאי שיודע שמחר בבוקר הכל יכול להתהפך, אבל העובדות הן שכן - הוא הוכיח. אולי לא לכולם, אולי אפילו לא לרובם, אבל למספיק אנשים. "ג’ואיש וויק", עיתון נקרא ונחשב בקרב אליטות הקהילה היהודית בניו־יורק, שהפעיל סירנות אזהרה כשדנון הגיע, פירסם בחודש שעבר מאמר מערכת בו כתב: "אנחנו צריכים להודות שיחד עם ספקנים רבים אחרים הבענו חשש ממינויו של דנון, חשבנו כי דעותיו וסגנונו הבוטה הופכים אותו לדיפלומט בעייתי, אבל הוא לקח את המשימה עם אנרגיה, יצירתיות וגישה פתוחה".
“מבחינתי, הקבלות מדברות בעד עצמן”, שולף דנון קלישאה ממדורי הספורט, “פרצנו גבולות ועשינו דברים שמעולם לא נעשו על ידי ישראלים באו”ם. כשהתמניתי, היה ויכוח שלם אם העובדה שאני פוליטיקאי זה דבר טוב או לא, אבל האו”ם הוא גוף פוליטי ואני יודע לשחק את המשחק הזה”.
אתה יודע לשחק אותו בארץ, פה זה העולם הגדול.
“פוליטיקה זו פוליטיקה. הגעתי לכאן עם התפיסה שיש לכולנו בארץ לפיה העולם כולו נגדנו ואני בא להילחם מול טחנות רוח, אבל למדתי שכן, אפשר לנצח פה לפעמים וזה נותן לי הרבה סיפוק. זה נראה כמו ניצחונות קטנים, אבל אנחנו מרגישים את הגלים שהם מייצרים. זה לא שהאו”ם השתנה, הוא עדיין אנטישמי ואובססיבי נגד ישראל, ובשנה הבאה שוב יהיה מבול של החלטות נגדנו, אבל עכשיו אני יכול להגיד לצוות שלי ש'הנה, במקום לבכות כל הזמן אפשר להילחם ולנצח’”.
למשל?
“למשל הבחירה שלי ליו”ר ועדת המשפט, אחת משש הוועדות של האו”ם. זה ניצחון ענק. פעם ראשונה מאז שישראל הצטרפה לאו״ם שהשגריר שלה עומד בראש ועדה קבועה”.
מי היה מאמין.
“אני האמנתי. זיהיתי את האפשרות להתמודד על ראשות הוועדה ועשינו עבודה קשה ושקטה. פה בדיוק נכנס היתרון של פוליטיקאי שיודע את המשחק. אנשים אמרו לי ‘אתה יודע מה יקרה באו”ם אם שגריר ישראל ייבחר לתפקיד כזה’, אבל לא ויתרנו ומובן שהיה קמפיין נגדי חזק. איראן, למשל, שלחה מכתב לגוש המדינות הבלתי מזדהות שבו נכתב כי ישראל לא יכולה להיות ראש ועדה. מדובר בגוש של מאה מדינות, ויש תקנה שקובעת שאם אף מדינה לא מגיבה עד שעה מסוימת - המכתב הופך למייצג של הקבוצה כולה. כלומר, בפועל זה הורג את המועמדות שלי. התחלתי לפנות לאנשים, ולא מדובר בחברים שלנו, אלה לא אירופאים, פה אתה מבקש ממישהו להוציא מכתב ל-100 מדינות בלתי מזדהות ולהגיד ‘אני תומך בישראל’. זה חתיכת תשלום במזומן. בסוף סינגפור קפצה למים, וכשגם הודו הצטרפה והוציאה מכתב שמתנגד לאיראנים זה חיסל אותם. זו גם תוצאה של ההתקרבות האמיתית שמתרחשת בינינו לבין הודו, וגם של יחסים אישיים טובים מאוד עם השגריר ההודי כאן”.
ואז כשנבחרת?
“סיפוק עצום. ישבנו שלוש שעות וחיכינו לתוצאות במתח מטורף. בכנסת לא צריך לחכות, תמיד יש מי ששולח סמס, אנחנו יודעים את התוצאה לפני שהיא מוכרזת. פה את לא שומעת כלום. בסוף 109 מדינות הצביעו בשבילי בהצבעה חשאית. זה היה רגע מאוד מרגש. התקשרתי לאשתי והיא מיד הביאה את הילדים. בנאום הראשון שלי פה במליאה לא ממש ידעתי איפה אני. היום אני נכנס לחדר של 193 מדינות ואני יו”ר הדיון, אני זה שנותן לנציג האיראני זכות דיבור, מנהל סכסוכים שלא קשורים לישראל. ניפצנו תקרת זכוכית של ממש. אחרי כל העבודה הקשה וכל ההשמצות שהיו נגדי נתתי לעצמי רגע אחד של שמחה אמיתית, אבל זה בעיקר הראה לאנשים שיש דרכים לנצח כאן”.
הישג נוסף שדנון גאה בו הוא הכנס למאבק ב־BDS שהצליח לארגן באולם המליאה. הקהילה היהודית בארה”ב חלוקה לגבי הדרך להתמודד עם נושא החרם על ישראל, שבאמריקה מורגש כמעט אך ורק בקמפוסים ובשום מקום מחוץ להם.
“יש אנטישמיות ממסדית בתוך האו”ם”, אומר דנון. “כשהגעתי אמרו לי לא לעשות סיפור מה-BDS, שלא צריך להעצים אותם, אבל ברגע שעברה החלטה ליצור רשימה שחורה של האו”ם שתכלול את כל מי שעושה עסקים עם יהודה ושומרון, זו כבר לא סתם איזו בעיה בקמפוס. החלטנו להרים אירוע נגד ה-BDS פה בתוך הבניין. אמרו לנו ‘אוקיי, במאי 2017’. אמרתי להם ‘נעשה גם במאי 2017 וגם עכשיו’. הפעלנו קשרים, ניצלנו תקדימים וכל מיני סעיפי תקנון, וקיבלנו את אולם העצרת. הבאנו אלפיים איש, סטודנטים יצאו משם עם כוח לחזור לקמפוסים ולהיאבק. פתאום הבנו שאפשר להשתמש בפלטפורמה של האו”ם גם לטובת ישראל”.
אתה מרגיש אנטישמיות באופן אישי?
“כן. היה מקרה שבו שגריר ונצואלה, רפאל רמירז, אמר בישיבה של מועצת הביטחון שישראל מכינה את הפתרון הסופי לפלסטינים. פתרון סופי, לא פחות. אני לא נכחתי בישיבה, וחברות אחרות במועצה הקימו צעקה גדולה ודרשו שהוא יתנצל. הוא התקשר אליי בלילה ואמר ‘שלום, אני לא מדבר עם ישראלים, אבל אני רוצה להתנצל על מה שנאמר במועצת הביטחון’. אמרתי לו: ‘אני מעריך את זה שהתקשרת, אבל אתה צריך להתנצל בדיוק על אותה במה בה אמרת את הדברים האלה’. אחרי יום־יומיים הוא באמת התנצל פומבית, אבל אנחנו לא מדברים, גם לא שלום-שלום, ונצואלה היא מהאויבות הקשות שלנו כאן”.
מה לגבי מדינות ידידותיות שמצביעות נגדנו?
“חלק ממדינות אירופה לפעמים מצטרפות אוטומטית להחלטות הזויות. אני אומר לשגריר אירופי ‘תקרא את הטקסט, איך אתה מצביע בשביל זה?’, והוא מגמגם משהו. הרבה פעמים זה פשוט על אוטומט. יש באו”ם אנשים שקמים בבוקר והעבודה שלהם היא לעשות דה־לגיטימציה לישראל, אבל אני מאמין גדול בקשרים אישיים. לפעמים קל לשכוח שלכל שגריר פה יש קול אחד. נציג של איזה אי נידח הוא כמו סמנתה פאוור (שגרירת ארה"ב באו"ם - צ"ש)”.
איך מפתחים קשרים עם אנשים שאתה אומר שהם אוטומטית נגד ישראל?
“מראים להם ישראל אחרת. בקיץ הבאתי לארץ 11 שגרירים, היינו ביחד כל הזמן. בערב הראשון ירדנו לאכול בנמל תל-אביב וראינו מטוסים נוחתים בשדה דב. שגרירה אחת שאלה: ‘המטוסים זה כדי לשמור עלינו?’ הייתי צריך להסביר שאלה מטוסים אזרחיים רגילים. אחרי ארבעה ימים היא כבר הבינה מה זה תל־אביב ומה זה ירושלים. שני הדברים הכי חשובים שהבנתי כאן זה שלקשר האישי אין תחליף, ושבגלל שאנחנו בעמדת נחיתות מובנית צריך לחשוב מחוץ לקופסה”.
אחד ממקרי המחוץ־לקופסה התרחש ביום העצמאות, כשבמקום קבלת הפנים הרגילה הוחלט להוציא את החבר’ה מהאו”ם לברודוויי. “יש כאן המון אירועים שהולכים אליהם כי צריך, אבל בינינו הרוב לא ממש מעניין. אז ביום העצמאות שלנו החלטנו לעשות משהו אחר לגמרי, כי רצינו שיזכרו את זה. סגרנו אולם בברודוויי והזמנו את השגרירים לראות את ‘כנר על הגג’. היו שם אלף איש, והם זוכרים את זה עד היום. הייתי עכשיו בקבלת פנים של מדינה כלשהי, ואשת השגריר אמרה לי: ‘ההצגה ההיא היתה האירוע הכי טוב שהייתי בו’. יש לזה השפעה עצומה, בעיקר כי זה מראה להם צדדים אחרים של ישראל והיהדות”.
כל זה נחמד, אבל שינויים מהותיים ביחס של האו”ם לישראל לא יגיעו עד שיימצא פתרון לסכסוך עם הפלסטינים.
“אני לא בטוח”.
על סמך מה? ראש הממשלה אמר בנאום כאן שבעוד עשר שנים האו”ם יהיה לטובתנו. זה נשמע די הזוי.
“זה לא הזוי אם רואים את השינויים שמתרחשים מתחת לפני השטח. יש לנו יתרונות בהרבה תחומים, ומדינות מתפתחות מתחילות לגלות אותם. כשאנחנו מביאים שגרירים לארץ, בסופו של דבר מה שמעניין אותם הכי הרבה זה איך אנחנו מגדלים מנגו ואיך המצאנו את מתקן התפלת המים. המדינות האלה רוצות מים ומזון, וזה מהווה מבחינתנו פתח. לא סתם ערכנו כאן אירוע גדול מאוד עם מדינות מאפריקה שבמשך הרבה שנים לא רצו שום קשר איתנו”.
מה השתנה?
“מדינות אפריקה הצטרפו לחרם הערבי אחרי מלחמת יום כיפור, אבל עכשיו הן רואות אותנו מתקרבים למדינות ערב המתונות ומרגישות שהחבל משתחרר. אז כשראש הממשלה הגיע לאו”ם, אירגנו מפגש פתוח ומצולם עם 17 מנהיגים אפריקנים. זה לא מובן מאליו. כל מדינה כזו צריכה לתת אחר כך הסברים למדינות ערביות”.
זה עדיין לא משכנע מספיק. יש בעיה מרכזית, ובלי לפתור אותה לא יהיה שינוי אמיתי ביחס של האו”ם כלפינו.
“אני מסביר לכולם כאן שהנכונות שלנו למשא ומתן היא אמיתית. בכל פעם שמישהו שואל אותי ‘למה אתם לא נפגשים עם אבו מאזן?’, אני עונה: ‘תארגנו פגישה - ונגיע’. אבל אבו מאזן מעדיף שתהיה החלטה באו”ם בלי להיפגש איתנו, להשיג לעצמו הישג בלי לשלם מחיר ובלי להסביר לציבור שלו. היו דיבורים על פגישה במוסקבה, בקהיר, בצרפת, בניו־יורק, אבל האסטרטגיה שלו היא ללכת לאו”ם, ואני חושב שאנשים פה מתחילים להבין את זה”.
אז אתה לא חושש ממהלך שיקרה אחרי הבחירות בארה”ב?
“אני מקבל משכורת כדי לחשוש. אני קם בבוקר ומיד בודק מה מבשלים לנו. יש קולות מסביב, בהחלט. ישבתי עם שר חוץ של מדינה מערבית שאמר ‘ברור שלא יקרה כלום עד הבחירות, כי האמריקאים לא יילכו איתנו, אבל אחרי הבחירות ננסה להוביל מהלך’. זה יכול להיות גינוי נגד הבנייה ביהודה ושומרון ועד קביעת פרמטרים, כלומר קביעת תוצאות המשא ומתן בשבילנו, שזה כמובן לא יעבוד. משיחות שלי עם האמריקאים אין כרגע תוכניות כאלה, אבל השיח קיים”.
היו הרבה עליות ומורדות עם המזכ”ל היוצא, באן קי מון.
“זה נכון. היה משבר מאוד גדול כשהוא אמר שאפשר להבין את הטרור. אנשים אמרו שלא כדאי להתעמת איתו, אבל כשצריך - צריך. אחרי זה הסתדרנו. לקחתי אותו לארץ לביקור שלא התעסק במשברים ובסכסוכים. אנחנו לא מרוצים מכל מה שהוא עשה, אבל בתוך־תוכו הוא מכיר את העובדות ומבין מה זה להיות מדינה דמוקרטית יחידה באזור כזה”.
מה הציפיות שלך מהמזכ"ל הנכנס, ראש ממשלת פורטוגל לשעבר אנטוניו גוטרש?
"מה שחשוב זה שהוא יקבל החלטות על פי עקרונות של טוב ורע, ולא על פי אילוצים פוליטיים. זה יוביל באופן אוטומטי ליחס הוגן כלפי ישראל. גוטרש צועד בזירה הדיפלומטית הגלובלית כבר שנים רבות, ומבחינת ישראל זה עידן חדש ודף נקי מול מזכ״ל האו״ם".
איך היחסים שלך עם האמריקאים?
“מצוינים. עם כל הסערות שהיו, שיתוף הפעולה עם המשלחת באו”ם תמיד היה טוב”.
איפה אתה עומד במרוץ לנשיאות?
“אוי ואבוי, אני לא אומר כלום. אנחנו נהיה במצב טוב, לא חשוב מי ייבחר. אנחנו מכירים את האנשים ואת המועמדים, אבל בשיח האמריקני בוודאי שקורה משהו. יש לי חברים משתי המפלגות, ואני מקפיד להיזהר מאוד”.
"יצאתי מהבועה"
דנון, 45, נולד ברמת־גן זמן קצר לאחר שאביו, יוסף, נפצע באורח אנוש במלחמת ההתשה. הוא נותר בחיים בנס של ממש, והילד דני הכיר אותו רק במצב הזה, ואולי בגלל זה גם היה היחיד שידע לתקשר איתו. הוא קרא הרבה ספרי היסטוריה וקצת אחרי בר־המצווה כבר ידע היכן הוא עומד פוליטית. בעשרות השנים שחלפו מאז הוא לא ממש זז מדעותיו, אבל השנה באו”ם כן הכניסה לו הרבה מאוד דברים לפרספקטיבה.
“יצאתי מהבועה”, הוא אומר, “הבנתי שיש עוד עניינים בעולם, שאנחנו לא באמת המדינה היחידה. אתה רואה את ארה”ב מול רוסיה, אתה רואה את בריטניה ומאוריציוס רבות על איזה אי נידח - וזה סיפור ענק, ואתה מבין שאנחנו לא מרכז העולם. עולם הערכים שלי לא השתנה, אבל יש לי הבנה גדולה הרבה יותר של הזירה הבינלאומית. בארץ אתה חושב שהעולם כולו נגדנו, פה אתה מבין שזה ממש לא שחור ולבן”.
אתה גם מבין שאתה לא יכול להגיד מה שבא לך?
“לקח לי זמן, אני מודה. ידעתי שזה לא הכנסת, אבל לא ידעתי שפה ממש נצמדים לכל מילה בטקסט. אפילו בטקס שערכנו לזכרו של שמעון פרס, שרציתי לבוא אליו ולדבר מהלב, בסוף ישבתי בלילה, כתבתי את הדברים והקראתי מילה במילה, בדיוק כמו שעשו מזכ”ל האו”ם וסמנתה פאוור. ככה זה כאן, כל מילה מחושבת מראש”.
זה נשמע כמו עינוי נוראי לדני דנון.
“בהתחלה היה קשה, אני חושב שאתה יותר מעניין בלי טקסט, אבל אפילו בדיונים סגורים של מועצת הביטחון אנשים מקריאים מהדף. היתה רק פעם אחת שלא הצלחתי להתאפק. היינו בדיון בתקופת גל פיגועים, התחיל דין ודברים עם הנציג הפלסטיני, והיה פיגוע ממש במהלך הדיון. דרשתי ממנו לגנות את הפיגוע, והוא לא רצה. אמרתי לו: ‘תגנה טרור באופן כללי, הנה, אני מגנה טרור בכל מקום’, והוא לא הסכים. ממש צעקתי עליו: ‘תתבייש לך’. אמרו לי שאף פעם לא ראו כזה דיון סוער”.
בחודש שעבר צעד דנון במסדרונות האו”ם בצמוד לראש הממשלה בנימין נתניהו, ושניהם עשו ואמרו את מה שצריך, אבל איש מהם אינו שוכח את פיטוריו של דנון מתפקיד סגן שר הביטחון אחרי שהגדיר את מבצע צוק איתן כ"כישלון של ראש הממשלה שהתנהל ברפיסות". דנון הפך אז פופולרי מאוד בימין, כנראה שפופולרי מדי, ולמרות הפסקת אש שכללה מינוי קצר־מועד לתפקיד שר המדע והחלל, החליט נתניהו להעניק לו קידום שבא ממעט מאוד אהבה. אם דנון אכן הרגיש פגוע מההחלטה לשלוח אותו לכאן - הוא לא מראה זאת. יצא לו לא רע.
הרבה כיסאות התפנו בשנה שלא היית בארץ. מתחרט?
“לא. אני זוכר שכשהחלטתי לקבל את המינוי, חברים טובים אמרו לי ‘מה אתה עושה, אתה שר בממשלה, לא זזים מהשולחן, צריך להתקדם בשולחן, לא יוצאים ממנו’. שאלו אותי: ‘מה האסטרטגיה?’, והאמת היא שאין לי. ברור שאחרי שאסיים כאן אחזור לארץ ואהיה פעיל מאוד, ואני חושב שהניסיון שאני צובר פה יעזור לי שם. אני רואה שגרירים מסביב ויודע שכאשר הם יסיימו את הקדנציה הם יחזרו לארצות שלהם ויהיו שחקנים רציניים מאוד. אני שלם עם ההחלטה לבוא לכאן, אבל עדיין יש חברים שאומרים לי: ‘אם היית עכשיו פה, היית יכול עכשיו להיות x או y’”.
אתה מעורב במה שקורה בפוליטיקה בארץ?
“לפני 23 שנה הייתי בשליחות בפלורידה, ומדי פעם הייתי שולח פקס עם עדכונים על הפעילות שלי וככה הרגשתי מעורב. היום זה טוויטר ופייסבוק, אני עוקב ויודע, אבל ביומיום אני לא שם ולא משפיע, למרות שאני מתגעגע לכנסת”.
"גם האויבים חוטפים קצת גולים"
המשימה הבאה של דנון היא להביא לאו”ם מזנון כשר. זו אולי לא תוכנית החלוקה, אבל דנון, כבר ברור, הוא חסיד גדול של ניצחונות קטנים. “צחקו עלי בפעם הראשונה שחבשתי כיפה במועצת הביטחון. סיימתי נאום עם ציטוט מתהילים, אז שמתי כיפה”, הוא מחייך, “הדלקנו פה נרות חנוכה, ערכנו ליל סדר באו”ם, הגיעו ארבעים שגרירים, ישבו שלוש שעות וקראו את ההגדה. לא האמנתי. השנה ביום כיפור, בפעם הראשונה, לא יהיו ישיבות באו”ם. בשנה שעברה עצרת האו”ם היתה בחגים, אובמה נאם ביום כיפור ולא היינו באולם, והייתי צריך להסביר לסמנתה פאוור מדוע לא באנו וזה לא היה נעים. עכשיו זה כבר לא יקרה יותר”.
זה עבר בהצבעה?
“לא, זה בחיים לא היה עובר בהצבעה, העברנו את זה דרך המנגנונים של האו”ם. יש המון דרכים, צריך רק למצוא אותן. עכשיו ננסה לארגן פה מזנון כשר”.
זה בוודאי לא יעבור בהצבעה.
“ברור, אנחנו לא מנסים, אבל יש מזנון חלאל, אז למה שלא יהיה כשר? אני לא רוצה לשים פה משגיחי כשרות, אבל פינה של כמה סנדוויצ’ים כשרים זה הגיוני. זה הכל דרך המנגנון, תן וקח, ועדי עובדים, הכי פוליטיקה. ברור שאלה הישגים קטנים, אבל הם מצטברים להרגשה שמשהו אמיתי קורה. אני יודע שזה מתסכל את האויבים שלנו, שהאו”ם היה המגרש הביתי שלהם באופן מוחלט ועכשיו הוא כבר לא. עכשיו הם גם חוטפים גולים מדי פעם”.
דנון נמצא בניו־יורק עם אשתו, טלי, ושלושת ילדיהם - אביעד (15), הילה (11) ושירה (9). הוא מרוצה מההתאקלמות שלהם, למרות שלא יהיה לו קשה לשכנע אותם לחזור הביתה בסיום הקדנציה. “כשהגעתי לכאן הבטיחו לי שהילדים ידברו אנגלית עד פסח, אז זה לקח קצת יותר זמן, אבל עכשיו התחלנו את השנה השנייה והרבה יותר קל להם. הם היו בקיץ בארץ עם אשתי, ואם היא לא היתה שם איתם הם לא היו עולים על המטוס חזרה. הם התאקלמו פה, אבל הבית שלהם בישראל”.
אתה נהנה בכלל מניו־יורק?
“נהניתי הרבה יותר כשהגעתי לכאן לביקורים. בסופו של דבר זה יומיום רגיל, אתה שולח את הילדים לבית ספר והולך לעבודה. באנו ממושב בארץ וחסר לנו הירוק, אז בסופי שבוע אנחנו בסנטרל פארק, דברים פשוטים בסך הכל. העיר נגמרת מבחינתי ברחוב של האו”ם, כל מה שקורה מתחת לרחוב 42 זה כמו חו”ל”.
היה לך פה יום רע במיוחד?
“יש ימים כאלה שאתה יושב שמונה שעות בדיון של מועצת הביטחון, ומדינה אחרי מדינה קורעות אותנו לגזרים. אני נושך שפתיים חזק, חוזר הביתה ומבקש מאשתי לא לשאול אותי איך היה בעבודה”.
