אביעד רונן, מילים אחרונות
זיכרונות מחבר יקר, שמחלת הסרטן קטפה לפתע
ב־5.12.2005 כתב אביעד באחת מהמחברות האישיות שלו: "אני קצת הרבה מפחד. אני רוצה את עטרת כאן לידי. מדוע אני הולך למות? יש לי תחושה שמשהו לא טוב קורה לי בבטן. זה לא קשור להיפוכונדריה, זו סכנה ממשית".
אביעד רונן היה אז אדם בריא לחלוטין. בחור בן 29, בשיא אונו. אבל הוא הרגיש שמשהו רע מקנן בו. זמן קצר אחר כך הוא היה אצלי בהדלקת נר חנוכה. בשלב מסוים הוא הלך וחזר מהאמבטיה, וקרא גם לעטרת אשתו. הוא שם לב שכשהוא יורק, הוא מגיר קצת דם.
למחרת הלך לרופאה, אבל היא ניפנפה אותו. לא הסכימה לשלוח אותו לעשות ביופסיה. הוא ממילא נחשב אז להיפוכונדר, במה שהיום נראה יותר כאיזו ידיעה פנימית שהייתה לו לגבי זמנו הקצוב בעולם. הרופאה הסבירה לו בביטחון רב שהוא לא זקוק לביופסיה, כי אם לפסיכולוג. אבל אביעד הרגיש משהו. הוא לא היה שקט.
עברו עוד כמה שבועות וב־8.1.2006, לאחר שכל מיני תסמינים מדאיגים נוספים הופיעו, אביעד ניסה להרגיע את עצמו וכתב במחברתו: "מדוע אפשר להישאר רגוע? כי אני מתפקד בסדר: אין לי חום, אין לי תסמינים רעים, אני מרגיש טוב. אין הרעה משמעותית בחודש וחצי האחרון. הרופא אמר שאין מה לדאוג כל כך. בדיקות דם היו תקינות וצילום הריאות היה תקין. אין לי גנטיקה במשפחה של משהו היסטורי שקשור לסרטן ריאות. אני לא מעשן ולא נמצא בסביבת מעשנים. אין לי הרבה דם (הכוונה בעת שיעול) ואני משתעל מפעם לפעם. לכן יש מצב שזה באמת משהו צדדי".
אבל כחודש וחצי לאחר מכן, ב־28.2, הוא כתב את המילים המצמררות האלה: "אז זהו, שכן... יש סרטן ריאות. אין הרבה דם, לא מעשן ואין גנטיקה. גם בצילום ריאות לא ראו - ובכל זאת יש, וזה ודאי. חודש פברואר לא יישכח לעולם. אקרא לו חודש הגיהינום".
אביעד נלחם. לא התאים לו למות בגיל 30. הוא לא הדחיק את מה שאמרו לו הרופאים מן הרגע הראשון, שזמנו קצוב ואין מה לעשות. הוא הבין היטב את דבריהם, אבל פשוט לא היה מוכן לוותר. החיים היו יקרים לו מדי. האהבה לאשתו ולילדיו, הרצון להתפתח כאיש חינוך, ללמוד וללמד.
הייתי עימו הרבה גם בעת מאבקו במחלה, בימים שארכו מרגע הגילוי — עד מותו כחמישה חודשים סוערים וקורעי לב. באחד הימים הוא סיפר לאשתו כיצד התווכח עם הקב"ה - קרא ל"דין תורה" לצדיקים שביקר בציון שלהם, רבי נחמן מברסלב, הבעל שם טוב ואחרים. ניסה לשכנע אותם למה חשוב להשאיר אותו בחיים. פירט בפניהם כמה שליחות עוד מצפה לו. ביקש מהם להיות מליצי יושר, שיתחננו עליו ויסבירו כי הוא רוצה להיות אב לילדיו, מורה לתלמידיו.
בכתביו הִרבה אביעד לעסוק במשמעות הפנימית ביותר של החיים. אחת המסקנות שלו לגבי החיפוש אחר האושר הפכה לשמו של קובץ הכתבים "ניגע באור לרגעים". אי־אפשר להשיג איזה אושר אינסופי, אבל ניתן לגעת באור לרגעים. ואביעד נגע בו.
נכון, היה לו סוג של פלרטוט קבוע עם המוות: חמש שנים לפני מחלתו כתב במחברתו האישית חלום מצמרר, שבו בשל מצבו מורים לו לקחת תרופה שתרדים אותו ותעביר אותו לעולם אחר, ומבטיחים לו שיחזור בגלגול נשמות, והוא מתלבט אם לעשות זאת, אם לאו; אבל החיים העסיקו אותו הרבה יותר. אביעד נגע באור כשהיה ממקימי התיכון באפרת (בני הגדול לומד שם היום), הוא נגע בו כשסיים בהצטיינות קורס קציני שריון, והוא נגע בו כשרקד בביתו בערב שבת באיזו שמחה חסרת גבולות.
הוא גם נגע באור בפעם האחרונה שהיה בביתי, קצת לפני שאושפז. בשלב מסוים, אחרי איזו בדיחה שאיני זוכר, החל להתגלגל מצחוק, אבל להתגלגל כפשוטו: הוא צחק והתגלגל פיזית על הרצפה בבית, ואור גדול התפשט בכולנו באותה העת.
יש מעט חברים שאני זוכר את הרגע המדויק שבו התחברנו. אצל אביעד אני זוכר מתי זה קרה, בדיוק את השנייה שבה הבנו שנינו שנהיה חברים. היה זה ביום השני בישיבת ההסדר, בתפילת שחרית. שנינו קלטנו סיטואציה משעשעת שקשורה בבחור שניגש לפתוח את ארון הקודש מבלי שנתבקש לעשות זאת, ושנינו קלטנו אחד את השני, כלומר הבנו שאנו מביטים כעת יחד באותו סמי־אירוע מהוויי בית הכנסת. חייכנו אחד לשני. במהלך השנים חשבתי לא מעט על הרגע הזה. היה שם איזה קליק. חלקנו יחד ללא מילים איזו סיטואציה משעשעת, והבנו שאם שנינו נהנים ממנה, כנראה ניהנה יחד מעוד דברים. אחרי התפילה דיברנו קצת וקבענו גם ללמוד יחד. כחמש שנים היינו יחד בישיבת ההסדר, שירתנו יחד בצבא, היינו גם באותו צוות בטנק ואספנו זיכרונות משותפים בלתי נשכחים מהימים ההם. התחתנו בהפרש של שבוע, הילדים שלנו נולדו באותם זמנים. נפשי נקשרה בנפשו. לבני השלישי קראתי עידו אביעד, על שמו.
אביעד היה בחור מתוק ומיוחד וחבר קרוב באמת שכתביו, אשר נכרכו כעת יחדיו בקובץ מיוחד לרגל ציון עשור ללכתו, הזכירו לי שוב מה החמצנו, איזה מנהיג הלך מאיתנו.
בימיו האחרונים אביעד סיפר כמה היה רוצה לטבול עוד פעם אחת במעיין. בערב שבת האחרון שבו היה בין החיים, כתב ממיטת חוליו שיר מקסים שהקדיש לאשתו. בעיניי היה זה שיר פרידה. מילות השיר מופיעות גם על קברו, יש בהן איזו שלווה רוחנית והכרה בכך שיש כאן יותר ממה שעינינו רואות: "אני צולל לעומק בתוך מעיין קסום, הגוף קופא אבל הנשמה צוחקת, מתענגת על מים חיים. כל גלייך ומשברייך עליי עברו. וכאן אין גל ואין משבר כי אם חיבור למים עליונים ומים תחתונים יחדיו".
באירוע שבו ציינו את הוצאת כתביו, דיבר עורך הקובץ, המשורר יונדב קפלון, בקסם רב על אביעד, שאותו פגש דרך הטקסטים; ואהרון רזאל, שהיה בא ושר לאביעד גם בבית החולים, ביצע את שירו האחרון בלחן מקורי וחודר. הרוח הייתה נעימה בירושלים, ישבנו בחצר בית הכנסת שבו אביעד נהג להתפלל בעמק רפאים, ואני הבטתי על ילדיו, שגדלו כל כך יפה. נעצבתי עבורו שהוא לא איתנו לראותם, וחשבתי על החיים האלה, עד כמה הכל כאן כהרף עין, וכמה חשוב שנכיר בזכות שיש לנו בכל יום על פני האדמה.
יהי זכרך ברוך, חבר אהוב.
לפנייה לכתב/ת 
