yed300250
הכי מטוקבקות
    רמי זרנגר
    ממון • 10.10.2016
    באמת שמצטער
    שישה אנשי עסקים עוצרים לרגע כדי לבקש סליחה: מבת שלא ידעה להביע את עצמה, מאחות שנתנה אהבה ולא קיבלה, מאמא שהחיים כופפו אותה, מאבא שנשאר לבד במערכה, ומילד אחד שחי בקרבנו, אבל בלי תקווה
    שושנה חן, ליטל דוברוביצקי, עופר פטרסבורג

    "למה דרשתי, למה התעקשתי"

    עו"ד שמוליק זיסמן מבקש סליחה ממלאכית הדממה הפרטית שלו, הדר

    לפני 19 שנה נולדה הדר. הצעירה מבין ילדיי. כשנולדה, היא הייתה דומה לשאר ילדיי במראה החיצוני. בחודשים הראשונים היא גם התפתחה בדומה להם. לקראת גיל שנה הבנו שקיים אצלה עיכוב התפתחותי, ובנוסף היא לא דיברה. כשפנינו לרופאים, הם לא התרגשו. הם הודו שאכן קיים עיכוב, אבל אמרו שהיא תדביק את הקצב ו"הכל יהיה בסדר".

     

    קצת לפני גיל שנתיים לקחתי אותה ואת הכלב שלנו, באדי, לטיול בטבע, בשטחי הדיונות שליד חוף הצוק. טיילנו קצת והתיישבנו לנוח. כמו בפיקניק. לאחר מספר דקות הבחנתי בעננים שחורים המגיעים ממערב, והיה ברור שעומד לרדת גשם. אמרתי לבתי: "הדרי, בואי נקום, נחזור למכונית, עומד לרדת גשם". ראיתי בעיניים שלה שהיא מבינה, אבל היא לא זזה. אמרתי לה שוב, אבל לא הייתה שום תזוזה. אמרתי, ביקשתי שוב - ולא הייתה כל תגובה. "רק תקומי", התחננתי, "תראי לי שאת מבינה ויכולה לקום". אבל הדרי לא נעה. 

     

    בינתיים, הגשם החל לרדת, ואני, בעקשנותי, החלטתי שתישאר להירטב. "היא חייבת ללמוד לקום בכוחות עצמה. מה כבר ביקשתי?" אמרתי לעצמי. אבל הגשם גבר, והיא המשיכה להביט בי רגועה ושלווה. במבט שלה היה גם סימן שאלה, כאילו אומר "אבא, מה אתה רוצה ממני? עשיתי לך משהו רע?". חיכיתי עוד כמה דקות ארוכות ונשברתי. כששנינו רטובים (וגם הכלב) לקחתי אותה על הידיים ונסעתי עם דמעות בעיניים. "אלוהים אדירים", אמרתי לעצמי, "מה קורה פה?"

     

    כמה חודשים לאחר מכן אובחנה הדר כלוקה בתסמונת רט ("מלאכיות הדממה"). כלומר, הדר מבינה הכל, אבל כלואה בתוך גופה. היא לא תדבר, לא תלך באופן עצמאי, לא תאכל, לא תשתה לבד ולא תוכל להפעיל מרצונה שום איבר בגופה למעט האישונים, אותן עיניים נבונות וטובות. אז, כמובן, גם הבנתי מדוע לא קמה גם כשירד גשם.

     

     

     

    מדי פעם אני נזכר בסיטואציה הזו, ובכל פעם אני מרגיש כאב חד מחדש. למה דרשתי? למה התעקשתי? ואיך לא חשבתי עד היום לבקש את סליחתה. 

     

    אז אני עושה זאת עכשיו: הדרי, היקרה שלי - סליחה.

     

    לאחר אבחונה של הדר הקמתי את "העמותה לתסמונת רט", הפועלת למציאת מרפא לילדות הלוקות בתסמונת קשה זו. תסמונת רט היא תסמונת גנטית ולא תורשתית. היא יכולה לפגוע בכל משפחה. התסמונת פוגעת בעיקר בילדות בשנה הראשונה לחייהן והופכת אותן מילדות "רגילות" לילדות עם 100 אחוזי נכות.

     

    במהלך השנים האחרונות התרחשה תפנית מדעית פורצת דרך. לאחר גילוי הגן הגורם לתסמונת הצליחו החוקרים לרפא חיות מעבדה ולהוכיח שהתסמונת הפיכה. בשנתיים האחרונות החלו ניסויים קליניים בבנות רט ברחבי העולם. כיום ניתן לאבחן את התסמונת בעזרת בדיקה גנטית עוד במהלך ההיריון. המדענים השיגו הישגים בלתי נתפסים המקרבים את "מלאכיות הדממה" ומשפחותיהן למציאת מרפא וממלאים אלפי לבבות בתקווה גדולה. גם את שלנו.

     

    שמוליק זיסמן

    שותף מייסד בפירמת עריכת הדין הגלובלית

     ZAG / S&W; לשעבר שחקן מכבי ת"א ונבחרת ישראל בכדורסל; יו"ר ומייסד העמותה לתסמונת רט "מלאכיות הדממה"

    גיל: 59

    מצב משפחתי: נשוי + 4

     

    "דואג שאחרים לא יגיעו לכלא, כמוני"

     

    צביקה רבין מנסה לכפר על מעשיו, ומבקש סליחה מאשתו ובנותיו

     

    צביקה רבין | צילום: אביגיל עוזי
    צביקה רבין | צילום: אביגיל עוזי

     

    בדיוק לפני שנה השתחררתי מכלא חרמון, אחרי ריצוי 14 חודשי מאסר על עבירה של שימוש במידע פנים. המועד היה סמלי: שבוע לפני ראש השנה, בתחילת ימי הסליחות. את האושר שבפתיחת שנה כאדם חופשי, מי שלא חווה מאסר לא יכול לתפוס.

    לפני הכל, בקשת סליחה מתחילה בלקיחת אחריות, חרטה על מעשים שלא היו צריכים להיעשות. את הסליחה שלי אני מבקש במעשים, וכפרתי תהיה בהצלחתם. אני רוצה למנוע מאנשים להגיע למקום שהגעתי אליו. כיום אני מרצה, מדריך, ומנסה לחנך. אני נותן ממני ומהניסיון שלי.

    נתינה היא מושג חדש בשבילי. עד שנכנסתי לכלא, הייתי עסוק בשלי, בכלל לא ראיתי מצוקה. בכלא היא מצאה אותי. אחד ביקש חולצה יפה להשתחרר איתה הביתה. אחרי זה מישהו נזקק לכסף כדי לשלם לעורך דין שיסדר לו חופשה מהכלא, בשביל לראות את משפחתו, אחרי חודשים של נתק. התחלתי ללמד אסירים איך להתנהל בחוץ כלכלית, מה עושים כשמשתחררים. הרמתי טלפון לאנשים בשוק ההון ושלחתי אותם, פיזית, לתת עזרה בחגים למשפחות נזקקות של אסירים. פתאום גיליתי שיש סביבי מצוקה אמיתית, עוני קשה שלא הכרתי. אנשים אבודים באמת, שלא יודעים איך לתקשר עם בני משפחתם וגורמים סבל קשה להם ולעצמם.

    הקלישאה נכונה: בכלא יש המון זמן לחשוב. וכך הבנתי מה תהיה הסליחה שלי. מאז שחרורי אני מרצה לבכירים בשוק ההון, איך לא לטעות, להסתבך ולהגיע לכלא. העונש שקיבלתי היה חסר תקדים בחומרתו, בניסיון לייצר הרתעה. זה לא הצליח: בשלוש השנים שחלפו מאז שניתן גזר הדין שלי, נעצרו עשרות בכירים בתחום בחשד לעבירות דומות.

    החלטתי לנסות לעזור ביצירת הרתעה אמיתית. אני מכיר את המערכת על בוריה, ובכל זאת נכשלתי, כי לא הבנתי אותה לעומק. אני רוצה למנוע מאנשי שוק ההון, מנהלים או דירקטורים, להגיע לאן שאני הגעתי. אני אומר להם: אני הייתי בכלא חרמון, וגם רבים מכם בדרך לשם בגלל התנהלות לקויה. הצורך בהדרכה שלי נובע מהתובנה שבכירים בחברות ציבוריות עוברים לעיתים על החוק מבלי משים, בשל היכרות חלקית או הבנה שגויה של החוק, כפי שאני שגיתי.

    במפגשים האלו אני מגלה שאנשים מרותקים לסיפור שלי. צמאים להבין איך אדם נורמטיבי, מישהו כמוהם, עם ניסיון עשיר של 30 שנה בשוק ההון, מצא את עצמו בכלא.

    אלה מעשיי וזו סליחתי. אבל יש עוד סליחה, גדולה ומשמעותית יותר, אותה אני מבקש מאשתי ובנותיי, שהשארתי לבד בבית ל־14 חודשים. שנה אחרי, והמשפחה כולה כבר מבינה שמהחוויה הזו צמחה לנו ברכה גדולה. אף שתחילתה הייתה בטראומה גדולה, היא הובילה לצמיחה ולאושר חדש. תחילת השנה מביאה גם עשייה חדשה משותפת, לאשתי ולי.

     

    צביקה רבין

    יועץ לקשרי משקיעים ומשברים בשוק ההון, מרצה לבכירים איך להימנע מעבירות בניירות ערך

    גיל: 50

    מצב משפחתי: בזוגיות + 5 בנות

     

    "גרמתי לך שנה של סבל מיותר"

     

    יעקב הלפרין מבקש סליחה מאביו רפאל ז"ל

     

    נולדתי למשפחה ברוכת ילדים, אך תמיד ידעתי שאני תופס מקום מיוחד בלב של אבא. נולדתי כשהיה בן 40, ב־30 לפטירת אביו, סבי, שהעריץ, ונקראתי יעקב חיים על שמו. חמש שנים הייתי כמו בן בכור יחיד, אני הראשון משבעת ילדיו מנישואיו השניים, והוא לקח אותי כפרויקט. השקיע הרבה יותר ממה שאב רגיל משקיע בבנו. בכיתה ה' הוציא אותי מבית ספר לשמונה חודשים, לקח אותי לכל פגישה, ואמר לי, "אני בית הספר שלך לחיים". בארבע חזרתי הביתה לסוללה של מורים פרטיים, עד הערב, כדי להשלים את לימודיי.

    הוא תמיד מתח עליי ביקורת אינסופית, דחף לפרפקציוניזם. שידר לי, כמו לעצמו, שכל מה שאני עושה אף פעם לא מושלם ותמיד צריך לשאוף ליותר. יום העבודה שלנו החל ב־8:30. אם הגעתי מירושלים ב־8:31, זו הייתה רעידת אדמה. אם הגיע מלאי מהנמל ולא ישבתי לספור את הסחורה פריט־פריט - כאוס. אם הוא נכנס לחנות והמשקפיים לא עמדו כמו חיילים על המדפים, או שצילצל לחנויות ולא ענו תוך שלושה צלצולים, זה היה ניהול כושל. אם צריכת הדלק של המנהלים קפצה, "אין לך אצבע על הדופק". ותמיד גם "אל תקבל מה שאומרים לך, סע לחנות לבדוק בעצמך".

     

     

    יעקב הלפרין | צילום: אביגיל עוזי
    יעקב הלפרין | צילום: אביגיל עוזי

    לפני כעשור כבר לא יכולתי לשאת את ההטפה, וגררתי את אחי הצעיר לפתוח רשת אחרת. אני זוכר שעליתי אליו, הוא היה בן 78, ומצאתי אותו בחדרו, רוכן על הגמרא, מוקף ספרים. זה היה אז מרכז עולמו ולה רצה להקדיש את שארית חייו, אחרי שנים שהקדיש לעסקים. השיחה נמשכה דקה. אמרתי לו, "אבא, החלטתי שלמען שלמות יחסינו, אהבתי אליך, וכדי שלא אפגע בכבודך, אני חייב להפסיק לנהל את אופטיקה הלפרין". הוא הביט בי, טרק את כרך הגמרא הגדול, היכה בכריכה, אמר: "זו גזירה מאת ה' ואני לא יכול לעמוד בפניה", ודמעה נשרה מעינו.

    התרגשתי, לעיתים נדירות ראיתי אותו בוכה, אבל התעקשתי והוא אמר: "אוקיי, נכנסים לעבודה", ביקש שאעשה לו חפיפה כי כבר לא היה מעורב בניהול. נכנסנו לרכב ובמשך כמה שבועות חרשנו את כל הסניפים, היו אז מעל 60. ישבתי איתו על רשימות ספקים, וכל אותו זמן ראיתי שהוא כואב את הפסד הזמן של לימוד התורה.

    אחרי שנה חזרתי לעסק. עשיתי חשבון נפש, ולא יכולתי לעמוד בייסוריו. ועד היום אני חש כאב על שעשיתי לו זאת, ועוד לקחתי עימי את אחי.

    ב־2011, בגיל 87, הוא נפטר. עד יומו האחרון לא ביקשתי ממנו סליחה. לא היו לי תעצומות הנפש לומר, "אבא, סלח לי על שגרמתי לך שנה של סבל מיותר. אבא, לא הבנתי שדבריך לא היו ביקורת אלא ליטוש. כיהלומן בצעירותך אמרת לי שיהלום הוא האבן הקשה ביותר, וניתן ללטש אותה רק עם יהלום אחר. יהלום צריך 92 ליטושים כדי להפגין את מלוא הברק. הליטוש אולי כואב, אבל אחר כך זה נוצץ. קבל כל ביקורת שלי כעוד ליטוש". אבל אני, קיבלתי כל ביקורת כסטירה.

     

    יעקב הלפרין

    מנכ"ל ומבעלי רשת אופטיקה הלפרין

    גיל: 51

    מצב משפחתי: נשוי + 6 ילדים + 6 נכדים

     

    "לא הייתי שם בשבילך"

     

    ג. יפית מבקשת סליחה מאחותה הבכורה, דליה משולם ז"ל

     

    ליה הייתה אחותי הבכורה וחצי־אמא, שגידלה אותי והעריצה אותי. היינו חמישה, אני הקטנה והמפונקת. גדלנו בבני־ברק להורים שהאריכו ימים בצלילות - אמא חיה בביתי עד גיל 98 - והשקיעו בנו את כל הנשמה. בילדות דליה הקיפה אותי באהבה. כשהייתי בת 12 היא עזבה לטורונטו, קנדה, יחד עם בעלה ואחייניותיי, בנות שנה ושלוש, כנראה בשל קשיים כלכליים. היה לה קשה להיות רחוקה ובשנותיה האחרונות גם התלוננה על מחלות.

    היא צמאה לכל שיחה איתי, ואמרה שהשיחות הללו עושות לה את היום. אלא שהשעות לא היו שעות. כדי לשוחח בזמן נוח לה נאלצתי להתקשר בחצות, ולא הייתה לי סבלנות לשמוע כל מה שעברה, לדון במחלות וכאבים.

    ב־2011, חמישה ימים לפני מותה, בגיל 73, סחבה אותי חברה לקוראת בקפה. זו אמרה לי שמישהו במשפחתי חולה מאוד, אבל היחידה שהתלוננה אז הייתה דליה, ואמרתי לקוראת בקפה שבאמת יש מישהי עם תלונות, אבל היא לא ממש חולה, אין לה בעיה ספציפית. היא התעקשה, התקשרתי ממנה לדליה, דיברנו שעה, ואז הבנתי לראשונה את חומרת מצבה. מאז ועד מותה דיברנו מדי יום, אבל זה לא היה מספיק.

     

    ג. יפית | צילום: יובל חן
    ג. יפית | צילום: יובל חן

     

    רק כשנפטרה הבנתי שהיא הייתה מלאת אהבה, ואני נשאתי את כאב הכעסים. כשהם עזבו, אני, בת 12, לא הבנתי למה, לא תהיתי אם יש סיבות. עד היום איני יודעת מה הן היו. כעסתי שלוקחים לי את המשפחה, את דליה שהייתה חלק כה חשוב מחיי, והבנות שהיו לי כאחיות. מאז עזבה, לא דרכה רגלי בטורונטו, כה גדול היה הכעס. היא הגיעה לארץ לפחות פעם בשנה, או שנפגשנו במפלי הניאגרה הקרובים לעיר. אפילו לשמחות לא הסכמתי להגיע.

    לו ידעתי שנותרו חמישה ימים לחייה, הייתי מביאה אותה לארץ, ומשגעת את בני משפחתה, שיחזרו אל המקום שאהבה. המשפחה היא מרכז עולמי. אני בת, אישה, אמא וסבתא נהדרת. וכאן לא הייתי.

    בשם דליה ובשמי אני אומרת לכל מי שיש לו אמא, אח, אחות: חבקו אותם. תגידו להם שאתם אוהבים אותם. אף אחד לא חי לנצח. המעשים כן. כל מי שחשוב לכם, חברים טובים, תהיו איתם כמה שיותר. אל תשאירו דברים לא סגורים, וכך לא תצטרכו לבקש סליחה, כמוני.

     

    יפית גרינברג (ג. יפית)

    יו"ר G קבוצת תקשורת

    ומבעלי סטימצקי

    גיל: ביקשה לא לציין

    מצב משפחתי: נשואה +

    בן + 3 נכדים

     

    "לחלשים אסור אפילו לחלום"

     

    אורני פטרושקה מבקש סליחה מילד שכבר לא יהיה טייס

     

     

    אורני פטרושקה | צילום: צביקה טישלר
    אורני פטרושקה | צילום: צביקה טישלר

    לפני כמה שנים נשאתי דברים בכינוס בנושא שילוב עובדים ערבים בהיי־טק. לקראת סוף דבריי פנה אליי אדם ערבי מהקהל באתגר הבא: "תציע לי מה לענות לבני בן השמונה, כשהוא מודיע לי שהוא מתכוון להיות טייס לכשיגדל".

    המילים נעתקו מפי. כמי שהיה טייס קרב בחיל האוויר, ואחר כך למד הנדסה ופנה לקריירה יזמית בעולם ההיי־טק, תמיד הרגשתי חירות מוחלטת לנסות להגשים את חלומותיי. השאלה של אותו אב גרמה לי להבין, עד כמה נמוכה התקרה מעל ראשם של אלה הנמנים עם הקבוצות המוחלשות בחברה הישראלית. אפילו החלומות שלהם מצונזרים.

    התובנה הזו גרמה לי להבין את הפערים בחברה. הבנתי שכמו רבים מיזמי ההיי־טק המצליחים, קיבלתי חינוך ועברתי מסלול הכשרה שכלל רכישת השכלה ושירות צבאי משמעותי, שעיצב את אישיותי והעניק לי ידע וערכים של עבודת צוות, משמעת ודבקות במטרה. ויותר מכל, הכלכלה החופשית, שמעודדת יזמות, נתנה לי הזדמנות להצליח.

    כדי שכלכלה חופשית תתפקד היטב, רצוי שהמיסוי יהיה נמוך ושתקציב הממשלה יהיה מרוסן. משום כך מוגבלת יכולתה של הממשלה לפתור את כל הבעיות החברתיות. לכן, על אלו שהרוויחו, בזכות ההזדמנות שנתנה להם הכלכלה החופשית, לפעול להקטנת חסרונותיה - היעדר הסולידריות; הפערים המתרחבים עד כדי התפוררות וניתוק אשר פוגעים בכולנו.

    ההזדמנות שניתנה לנו, יזמי היי־טק ואנשים מובילים ממגזרים אחרים בכלכלה, מטילה עלינו אחריות, שצריכה להתבטא ביישום כישורי היזמות, יצירתיות וניהול, גם במשימות חברתיות. היא דורשת גם כסף פרטי, במיוחד במקומות בהם המודלים החברתיים שאנו רוצים להציע הם חדשניים. אנו רואים כיצד מגמה זו באה לידי ביטוי בנדבנות של יזמים מובילים בארה"ב.

    מן הסתם אותו ילד בן שמונה, שמעולם לא הכרתי, נמצא היום בסוף שנות העשרה, ובטח כבר מבין שכנראה לא יהיה טייס. אני רוצה לבקש את סליחתו על כך שלא איפשרנו לו את התנאים לנסות ולהגשים את חלומו.

    אבל המחשבה עליו מלווה אותי, וגרמה לי להעמיק את מעורבותי בפעילות ציבורית, ולנסות לרתום את הניסיון היזמי שלי למטרות חברתיות. החלטתי לעסוק בנושאים שאם יחול בהם שיפור משמעותי, תתאפשר קפיצת מדרגה לכל החברה הישראלית. הנושא הראשון הוא אזרחי ישראל הערבים. בכל מדדי הפערים - עשירים ועניים, מרכז ופריפריה, בנושאי כלכלה ובנושאי חינוך - מפגרת החברה הערבית בארץ אחר שאר המגזרים. הסיבה לנתק נעוצה בהיותם שייכים ללאום אחר ובהתגברות ההדרה, הפחד והגזענות. הנושא השני שבו אני עוסק, הוא הסכסוך הישראלי־פלסטיני: לטעמי, היעדר הסכם של שתי מדינות לשני עמים, מסכן יותר מכל את קיומה של ישראל ואת המשך המפעל הציוני.

    הנושא השלישי הוא הליקויים בתרבות הנתינה הכספית (פילנתרופיה) בישראל. כיוון שיש ציפייה מוגזמת מהממשלה לטפל בכל התחלואים החברתיים, איננו נותנים גיבוי מספיק לעמותות החברתיות, אשר ממלאות תפקיד חשוב בהדגמה כיצד ניתן לטפל בבעיות כאלה. בדרך כלל אנו מצפים שמישהו אחר ידאג למימונן, למשל יהדות הגולה.

    בואו ננסה לגרום לכך שבני השמונה בדורות הבאים, בחברה הערבית ובאוכלוסיות מוחלשות אחרות, יוכלו להיות כל מה שירצו.

     

    אורני פטרושקה

    מהנדס ויזם היי־טק, ממייסדי כרומטיס, יזם חברתי, יו"ר "יוזמות קרן אברהם", מראשי "עתיד כחול לבן", מייסד "עיגול לטובה"

    גיל: 58

    מצב משפחתי: נשוי + 3 בנות

     

    "כילד התביישתי בך"

     

    אבי כץ מבקש סליחה מאמו דבורה ז"ל

     

    אבי כץ | צילום: יריב כץ
    אבי כץ | צילום: יריב כץ

     

    מא שלי, דבורה כ"ץ ז"ל, נולדה בעיירה דז'יקוב בגליציה שבפולין למשפחה מבוססת מאוד של סוחרי עצים. בגיל שמונה ילדותה נקטעה. הנאצים פלשו לפולין והמשפחה נמלטה לרוסיה. את המלחמה עברה בסיביר, חשופה למוות, קור ורעב. משפחתה ניצלה, אך היא הופרדה מהם, וב־1947 עלתה לארץ במסלול ההעפלה הקשה של אקסודוס. כאן התאחדה עם משפחתה, שהגיעה אחריה, ונישאה לאבי, עימו ידעה חיים טובים. נולדו להם חמישה ילדים. גרנו בבני־ברק, אבי היה קבלן צבע ושיפוצים ברף העליון של ההכנסות, וחיינו התנהלו בהתאם. בבית היו עוזרת ומטפלת צמודות. אמא לא עבדה והוא נשא אותה על כפיים, עד שגידול התגלה בראשו. אחרי שנתיים של מחלה ושני ניתוחי ראש, כולל אחד בארה"ב, המשפחה התרוששה. בגיל 38 החיים שוב קרסו על אמא. היא נותרה אלמנה חסרת כל, עם ילדים מגיל שנתיים עד 15. לי עוד לא מלאו שש, והייתי ילד שובב, לא היה קל איתי.

    וכך גם נראתה. פנים חרושי־יגון, כתפיים כפופות, פאה שידעה ימים טובים יותר, לבוש לא אופנתי. למדתי ב"רזילי", בית ספר עממי חרדי לבנים, שבו למדו בני המשפחות העשירות והחשובות בעיר. אמא של אף אחד מחבריי לא נראתה כמו אמי. אני זוכר שיום אחד הגיעה בהפתעה לבית הספר, הייתי בכיתה ו' או ז', והתביישתי בה. אמרתי לה, "אמא, למה הגעת?" היא ראתה את הרתיעה ואמרה לי, "אני לא מאמינה שאתה מתבייש בי". אז לא הבנתי את משמעות הפצע שגרמתי לה.

    לפני 25 שנה היא נפטרה, בגיל 60. היום אני בן 54. מאז אותו יום בבית הספר חלפו יותר מ־40 שנה, אבל צלקת העלבון והכאב שלה לא חלפה. כשבתי הבכורה נישאה, הוצאתי חוברת שחולקה למוזמנים, וכללה בין השאר את סיפורי הסבים. על אמא שלי כתבתי, "שלי ושלכם שלה הוא". ממנה קיבלתי את התאווה ללמוד, לקרוא, לעזור. אני זוכר אותה מורה ביידיש לאחיה, איש עסקים מצליח, לומר לי שכל העושר וההצלחה בעולם לא שווים, אם אחרים מסתכלים עליך כעל עם הארץ.

    הנה סיפור קטן: היה זוג ללא ילדים. הבעל נפטר, ולפני שהלכה האישה לעולמה, היא ביקשה מאמא, שטיפלה גם בהקמת המצבה, לדאוג שיציירו עליה ציפורים, כי הן יהיו היחידות שיפקדו את קברה. אמא, שכבר הייתה חולה, ביקשה אז להיקבר לא ליד אבא בבני־ברק, אלא ליד קבר אותה אישה בפתח־תקווה, והשביעה אותנו שכל פעם שנעלה לומר קדיש על קברה, נאמר גם על קבר שכנתה.

    היא הייתה אישה חשובה. חברותיה הקרובות היו הרבניות הכי ידועות בעולם הליטאי, בהן הרבנית תמר שטיינמן זצ"ל, הרבנית שרה ישראלזון שתבלח"א, בתו של הרב אלישיב, ואני ראיתי רק את הופעתה ובגדיה. הייתי נותן שנות חיים מחיי, כדי לקחת בחזרה את אותו משפט.

    אמא לא הספיקה לראות את הצלחתי. לו רק יכולתי לקחת אותה לסיבוב בין עסקיי, בדיוק כמו שנראתה אז. להציגה בפני כל מנהל של סניף קופיקס, לעלות איתה לבמה בהרצאות שלי, ולהגיד לכולם, "תכירו, זו אמא. שלי ושלכם שלה הוא".

     

    אבי כץ

    נשיא קרן הגשמה, מייסד, בעלים ויו"ר רשת קופיקס

    גיל: 54

    מצב משפחתי: נשוי + 5 ילדים + 2 נכדים

     

     

     


    פרסום ראשון: 10.10.16 , 17:57
    yed660100