שישי 20 ביולי 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    יחסי ציבור
    ממון • 10.10.2016
    וידויים של מוח מסוכן
    מה חשב לעצמו ברני מיידוף כשהונה את לקוחותיו וגנב מהם 65 מיליארד דולר? מה דחף את סמנכ"ל הכספים של אנרון לרמות ולייצר מאזנים שקריים שהביאו לקריסת החברה? • ספר שיוצא לאור היום בארה"ב, ובו ראיונות עם 50 עברייני צווארון לבן, מספק הצצה למוחותיהם האפלים של גדולי הנוכלים באמריקה • ציטוטים נבחרים
    צח שפיצן

    ערב אחד, לפני כעשר שנים, זיפזפ פרופ' יוג'ין סולטס, מבית הספר לעסקים באוניברסיטת הרווארד בארצות־הברית, בין תחנות הטלוויזיה בביתו. תוכנית בשם "אסירים", ששודרה ברשת MSNBC, משכה את תשומת ליבו. בתוכנית התראיינו אסירים מרחבי ארצות־הברית וסיפרו על חייהם לפני שביצעו את הפשעים ועל הנסיבות שהביאו אותם לבצעם. מדובר היה בפשעים קשים במיוחד, ובהם תקיפות אלימות ואפילו אונס ורצח.

     

    האסירים דיברו על קשיים כלכליים בבתים שבהם גדלו, על התמכרויות לסמים ועל חברות בכנופיות פשע, אבל המחשבות של סולטס נדדו לתחום המחקר שבו התמחה – עבירות צווארון לבן – והולידו רעיון חדש: לחקור את הסיבות שמביאות עברייני צווארון לבן לבצע את פשעיהם.

     

    בספר "מדוע הם עשו זאת? בתוך המוח של עברייני צווארון לבן", שייצא היום לאור בארצות־הברית, הוא מספר: "אף אחד מעברייני הצווארון הלבן שהכרתי לא חי חיים קשים כמו החיים של האסירים שהתראיינו בסדרה. למעשה, לפני שהם ביצעו את הפשע, רובם חיו חיי נוחות ופאר, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית. הדבר הזה סיקרן אותי, והחלטתי לשלוח מכתבים לכמה מנהלים בכירים לשעבר שישבו באותו זמן בכלא.

     

    "כתבתי מכתב קצר מאוד ובו כ־12 שאלות שעלו לי בראש: מה היה הלחץ הגדול ביותר שאותו הם חוו במהלך עבודתם? האם הדרך שבה תוגמלו השפיעה עליהם? מה הם מתכוונים לעשות כשישתחררו? וכו'. מצאתי את הכתובת שלהם באינטרנט, באתר הנוח להפליא של שירות בתי הסוהר האמריקאי, וביום שלמחרת שמתי את המכתבים בתיבת הדואר. חזרתי לעבוד על מחקרים אקדמיים אחרים שבהם עסקתי באותה תקופה, וכמעט שכחתי מהעניין".

     

    פרופ' יוג'ין סולטס
    פרופ' יוג'ין סולטס

     

     

    חודש לאחר שליחת המכתבים סולטס התחיל לקבל תשובות מהאסירים. אחד מהם הציע לדבר איתו בכלא, אחר הסכים לדבר בטלפון, ואחרים הסכימו להמשיך ולהתכתב בדואר. סולטס הכיר לא מעט תיאוריות המנסות לענות על השאלה מדוע עברייני צווארון לבן "עשו זאת". חלק טענו שמדובר במבנה אישיות, אחרים הציעו שזה נובע מביטחון־יתר או דווקא מלחץ. והיו כאלה שטענו שפשוט מדובר בחמדנות. "קראתי הרבה מאוד תיאוריות של פרקליטים, חוקרים ואפילו של עיתונאים, אבל הרבה מאוד מהתיאוריות האלה לא היו מלוות בדוגמאות קונקרטיות", הוא כותב.

     

    במשך כמה שנים הוא יצר קשר עם כחמישים מעברייני הצווארון הלבן הגדולים ביותר בארצות־הברית. חלק מהם, כמו ברנרד מיידוף, הפכו לסוג של סלבריטאים ועתידים לשבת בכלא כל ימי חייהם. אחרים, פחות מוכרים, הצליחו לבנות את חייהם מחדש. בשיחות איתם הוא ניסה להכיר אותם כאנשים – את אישיותם, היצרים שלהם, הטמפרמנט. בשלב מסוים השיחות הפכו אישיות מאוד. "המטרה שלי הייתה לנסות לשים את עצמי במקום שבו הם היו ולהבין את העולם דרך העיניים שלהם", הוא כותב. "זה לקח לפעמים חודשים ואפילו שנים לפני שהצלחתי לפתח איתם מערכת יחסים שאיפשרה להם לחלוק איתי את ראיית העולם שלהם, אבל לאורך הזמן רבים מהם הסירו את המסכות, וכך הצלחתי להבין מה דחף אותם לעשות את מה שעשו".

     

    הספר של סולטס כולל סקירה היסטורית וניתוח של הגישות האקדמיות, אבל החלק המעניין ביותר הוא ציטוטים משיחות שקיים עם העבריינים, שמאפשרים ממש – כפי שמבטיחה כותרת הספר – "להיכנס אל תוך מוחם" ולהבין מדוע עשו מה שעשו. "אף אחד מהמנהלים שדיברתי איתם לא ראה את עצמו כרמאי", כותב סולטס באחת האבחנות המעניינות בספר. "חלק מהם הכירו בכך שהם ביצעו פשע, אבל הדמות שראו במראה הייתה דמות מצליחה, יוזמת, שאפתנית. הם לא ראו את עצמם ככאלה שמסוגלים לרמות.

     

    "הרבה פעמים העסקים שלהם התחילו כעסק לגיטימי ואז התגלתה בעיה. זה בדרך כלל היה מכשול קטן שהתחיל לגדול. בהרבה מאוד מקרים העבריין משכנע את עצמו שהבעיה תיפתר ממש עוד מעט. הוא הרבה פעמים מאוד אופטימי ולא מבין בדיוק מה הוא יצר" (הציטוטים שלהלן מהספר, שטרם תורגם לעברית, תורגמו על ידי באופן חופשי ולעיתים גם קוצרו).

     

    מיידוף ביציאה מבית המשפט בניו־יורק, 2009 | צילום: אי־פי־אי
    מיידוף ביציאה מבית המשפט בניו־יורק, 2009 | צילום: אי־פי־אי

     

     

    ברנרד מיידוף האם הוא פסיכופת?

     

    "בספטמבר 2014 חבר שלח לי ידיעה שסיפרה על כך שאנדרו, הבן של ברנרד מיידוף, מת מסרטן", מספר סולטס בפרק שלם המוקדש אך ורק לשיחות שקיים לאורך שנים עם רב־הנוכלים מיידוף, ברוקר מוביל שהורשע בהונאת לקוחותיו בהיקף של כ־65 מיליארד דולר. "התחלתי לקרוא את הכתבה, ומספר שניות לאחר מכן הטלפון במשרד שלי צילצל. על הקו היה מיידוף מהכלא. הוא שמע את החדשות על מות בנו ושאל אם אוכל לקרוא לו את הידיעה. הייתי בשוק מזה שאב מתקשר אלי כדי לשמוע על מות בנו. ניסיתי להקריא לו את הידיעה באופן הכי אמפטי שיכולתי... כשסיימתי, נגמרו לי המילים. לא ידעתי מה להגיד. שאלתי אותו איך הוא מרגיש. מיידוף ענה: 'אני בסדר, אני בסדר'. אחרי הפסקה קצרה הוא אמר לי שיש לו בקשה. חשבתי שאולי הוא רוצה שאשלח לו עותק של הכתבה, או שאעביר הודעה בשמו למישהו. אבל לא. הוא שאל אותי אם אני יכול לקרוא לו את שערי ריבית הליבור".

     

    השיחה הזאת עם מיידוף נחרטה בזיכרונו של סולטס יותר מכל שיחה אחרת. הוא כותב כי לא הרגיש שמיידוף מנסה להחליף נושא, או מגיב מתוך הלם. "במובנים מסוימים היה נראה כאילו מותו של בנו נגע לי יותר מאשר לו", הוא כותב. גם לאחר שבנו השני של מיידוף, מארק, התאבד ב־2010, חש סולטס אותה אטימות רגשית מצידו של מיידוף. בשיחות ביניהם נראה היה שמיידוף לא מבין כלל את האפשרות שמעשיו שלו השפיעו על בנו, וכל מה שהסכים לומר היה: "הבן שלי, מסיבה כלשהי שאני לא יודע, לא הצליח לעמוד בלחץ, אז הוא לקח את חייו בידיו".

     

    סולטס מסביר: "יש פסיכיאטרים שאומרים שלמיידוף יש תכונות של פסיכופת: הוא לא מרגיש חמלה ולא מסוגל לקחת אחריות. אני יכול להעיד שהוא מגיב רגשית בצורה שונה מרוב בני האדם. למרות שהייתה קרבה בינו לבין המשקיעים שלו, מבנה האישיות שלו איפשר לו להמשיך עם הרמאות בלי לחוש רחמים או אשמה. יש אצלו ניתוק רגשי מוחלט בין מה שהוא עשה לבין התוצאות האיומות. מיידוף נוהג לטעון שאף אחד לא נפגע מהמעשים שלו, אבל לפעמים נתתי לו דוגמאות ספציפיות של אנשים שנפגעו מאוד מהפעילות שלו, והוא נשאר אדיש".

     

     

     

    כשסולטס שאל את מיידוף ישירות על הסיבות למעשיו, דיבר גם מיידוף עצמו על סטייה באישיותו: "אני באמת לא יודע איך נתתי לעצמי לעשות את זה. אולי אני חולה. אני לא מצפה מהתלמידים שלך להבין. אפילו למשפחה שלי קשה להבין. זה לא כאילו שלא יכולתי להגיד לא. זה לא כאילו שנסחטתי לעשות משהו. אני מכיר את החוקים ואת הרגולציה יותר טוב מכל אחד אחר, משום שאני זה שניסחתי חלק מהם".

     

    סולטס טוען שהמקרה של מיידוף הוא שילוב טראגי של מבנה אישיות ונסיבות. מיידוף סיפר לו שאת דרכו בשוק ההון הוא התחיל בהפסד, שנבע דווקא מהתנהגות הוגנת כלפי משקיעיו: "השקעתי עבור לקוחות, וההשקעה לא הצליחה. החלטתי לקנות בחזרה מהלקוחות את המניות כדי שלא יפסידו. הפסדתי את רוב החסכונות שלי, אבל הרווחתי מוניטין טוב".

     

    לפי סולטס, שנים אחר כך אותו רצון לשמור על המוניטין היה אחת הסיבות שהובילו לפשע: כשההשקעות שביצע מיידוף עבור לקוחותיו נכשלו, הוא פחד לגלות להם על ההפסדים והחליט בעצם לרמות אותם. "יכולתי להודות בכישלון ולהחזיר את הכסף, אבל ידעתי שאם אעשה את זה לא אקבל סיכוי נוסף מהגופים שהשקיעו אצלי," סיפר לסולטס. "היה ברור לי שאאבד את המוניטין שלי. במבט לאחור, הדבר הכי חכם לעשות היה להודות בכישלון, אבל לא עשיתי את זה".

     

    כשהרמאות עוד הייתה בסדרי גודל קטנים, אפשר היה להחזיר את הגלגל לאחור, אלא שכמו אצל עבריינים אחרים שמתוארים בספר הרמאות הקטנה הלכה ותפחה עד למצב של אובדן שליטה. מיידוף, כמו העבריינים האחרים, בסוג של הונאה עצמית בלתי נשלטת, האמין שבסופו של דבר איכשהו העניינים יסתדרו והוא יוכל להחזיר את הכסף למשקיעים: "השליתי את עצמי לחשוב שמה שאני עושה זה בסדר. שזה לא ביג דיל. שמתישהו הדברים יסתדרו ואני אחזור להשקיע את הכסף של הלקוחות בשוק ההון. המשכתי לעשות את זה עוד ועוד ועוד, וככל שהזמן עבר זאת הפכה להיות בעיה גדולה יותר ויותר. המשכתי לקחת כסף והאמנתי שכשיתאפשר לי אשקיע אותו באסטרטגיה שאליה התחייבתי כדי לכסות על ההפסדים. זה כמו קומדיה של טעויות. כדי לכסות על ההפסדים החלטתי לקחת כסף מקרנות גידור, אבל הקרנות אסרו עלי להחזיר את הכסף למשקיעים. הדבר המדהים הוא שהקרנות המשיכו להשקיע אצלי עוד ועוד כספים. הכסף פשוט המשיך להישפך מהאנשים האלה. בטפשותי לא הצלחתי להבין שככל שאני מקבל יותר כסף, ככה יהיה לי יותר קשה להחזיר אותו... חיכיתי שתנאי השוק ישתנו, ומובן שזה לא קרה. זה הפך לפיאסקו מוחלט".

     

     

     

    בשלב מסוים מיידוף הבין שהוא לעולם לא יצליח להחזיר את הכסף ללקוחותיו. הדבר המדהים הוא, שבין מועד ההבנה הזאת לבין מועד תפיסתו על ידי הרשויות עברו כ־14 שנה: "בסביבות 1994 או 1995 הפסקתי לגמרי להשקיע בהשקעות מסוכנות, והשקעתי את הכסף רק באגרות חוב של ממשלת ארצות־הברית. אני לא יודע למה חיכיתי. פשוט לא היה לי האומץ להפסיק את זה. עד היום זה מפתיע אותי איך העסק הצליח להחזיק מעמד עד אמצע שנות האלפיים. תוך כדי שאני מרמה את המשקיעים הצלחתי לקנות משרדים גדולים יותר לשלוחה שלי בלונדון, אפילו שקלתי ב־2005 לקנות את בית הדואר הישן בלקסינגטון אווניו בניו־יורק. עד כדי כך לא הייתי מחובר למציאות".

     

    ולא שהמציאות לא סיפקה למיידוף הזדמנות להגיד 'די, כאן אני עוצר', אילו באמת רצה. הוא מספר לסולטס: "ב־2006 קראו לי לחקירה ברשות ניירות הערך האמריקאית בעקבות טיפ שקיבלו לפיו העסקים שלי הם הונאה. הייתי בטוח שזהו, הכל נגמר. נתתי לחוקרים רשימה של חשבונות בנק שלי ואמרתי להם: 'תבדקו. כל הכסף נמצא שם'. הייתי בטוח שישר אחרי שתסתיים החקירה הם יתקשרו ויבדקו כמה כסף יש באמת בחשבונות, אבל כל מה שהם עשו זה להתקשר לבנק ורק לשאול האם זה נכון שבאמת יש שם חשבונות על שמי. אם היו בודקים, היו מגלים שבאחד החשבונות, שאמרתי להם שיש בו 2.5 מיליארד דולר, יש רק 24 מיליון דולר. למה הם לא עשו את זה? אני ממש לא יכול להבין".

     

    נראה שההונאה העצמית ואי־לקיחת האחריות, והמחשבה שאיכשהו הדבר יסתדר יום אחד מעצמו, נמשכו: "אתה יודע, זה מוזר", אומר מיידוף לסולטס בספר, "היו מקרים שקיוויתי שסוף העולם יגיע, משהו כמו שקרה ב־11.9 (פיגוע התאומים – צ"ש), כשהרבה מאוד מחשבים הושמדו ועותקים של נתונים נעלמו לגמרי. פינטזתי שיקרה עוד אירוע כזה וימחק לגמרי את הרמאות שלי".

     

    ב־2008 חקירת רשות ניירות הערך האמריקאית נסגרה, והרשות הודיעה שלא נמצאו שום ראיות להונאה, אולם המשבר הכלכלי של אותה שנה הוא שחשף את הרמאות של מיידוף, משום שרבים מהלקוחות ביקשו למשוך את כספם – ואז התגלה שלמעשה אין לו אפשרות להחזיר. במארס 2009 הוא נעצר וביוני אותה שנה הורשע על סמך הודאתו ונגזרו עליו 150 שנות מאסר.

     

    על פי סולטס, חלק מההגנות של מיידוף בנויות על כך שהוא ראה את כל העולם סביבו כלא ישר, ולכן סיפר לעצמו לאורך השנים שהוא נוהג בעצם כמו כולם: "עשיתי לעצמי רציונליזציה שמה שאני עושה זה בעצם בסדר. אתה יודע שזה לא הולך לפגוע באף אחד. תמצא לי מישהו שלא רשם אף פעם הוצאות אישיות כהוצאות עסקיות, או רימה את מס ההכנסה... אותם אנשים שבוכים ומייבבים שגנבתי להם את הכסף, הייתי אומר ש־80% מהם, שהם לכאורה אנשי עסקים לגיטימיים ומכובדים, היו מעורבים ברמאות בדרך כזאת או אחרת, ואם היו תופסים אותם, הם היו יושבים פה לידי בכלא".

     

    במשך חמש השנים שבהן שוחח עם מיידוף, אומר סולטס, הוא לא גילה אפילו פעם אחת שמץ של חרטה. יותר מזה: באופן לא ייאמן הוא הטיל את האחריות על הקורבנות שלו – המשקיעים שאת כספם גזל: "גם כשהיו משקיעים שחשדו, הם העדיפו להאמין להסברים שסיפקתי. הם ידעו שאם הרגולטורים יעצרו את הפעילות שלי, אז אני אולי אשלם כופר, אבל הכסף שלהם יירד לטמיון. מימיי לא פגשתי משקיע שהתעניין איך בדיוק הרווחים שלו נוצרו, כל עוד הוא לא ייכנס לצרות בעקבות הפעילות שלי. מה שעשיתי לא היה כמו לרוץ אל תוך בנק ולצעוק: 'תנו לי את הכסף'. כל מה שעשיתי היה להפוך אנשים עשירים לעשירים יותר. עשיתי מספר אנשים עשירים לעשירים פחות, אבל לא הפכתי אותם לעניים. כל הפרסומים האלה על לקוחות שטענו שרוקנתי את כל חסכונותיהם, שהרסתי אותם... אין קליינט אחד שלי שלא היה כבר אדם עשיר כשהגיע אליי".

     

    מרק דרייר "לשמור על תדמית המצליחן"

     

    מרק דרייר. התחזה לבכיר בתאגיד גדול תוך התגנבות למשרדיו | צילום: רויטרס
    מרק דרייר. התחזה לבכיר בתאגיד גדול תוך התגנבות למשרדיו | צילום: רויטרס

     

    מיידוף הוא כנראה הנוכל הגדול ביותר שאותו ראיין סולטס למחקר, הוא גנב הכי הרבה כסף מכולם, אבל הוא לא היצירתי ביותר. את התואר הזה קוטף בקלות עורך הדין הניו־יורקי לשעבר מרק דרייר.

     

    דרייר, טיפוס צבעוני שבתקופת הזוהר שלו השקיע בבתי יוקרה על חוף הים, בילה עם כוכבי פופ ושחקני פוטבול, קנה תמונות של אנדי וורהול וחיזר אחרי אינספור נשים צעירות ממנו בהרבה, נקלע – כמו מרבית עברייני הצווארון הלבן – לקשיים כלכליים. כדי להימלט מהצרות הוא הגה פתרון מחוכם ומלא חוצפה: הוא התקשר למנהלי קרנות גידור ואמר להם שהוא מנהל בכיר בתאגיד של איל הנדל"ן הניו־יורקי שלדון סולואו, דמות אמיתית. הוא הסביר להם שסולואו זקוק להלוואות כדי לממן פרויקטים, ויחזיר את הכספים ביד נדיבה. הוא קיבל מהם הלוואות, ובתמורה נתן להם שטרי חוב של סולואו שהתגלו כמזויפים.

     

    אבל איך מנהלי קרנות הגידור האמינו לו? כאן עשה דרייר תרגיל שגובל כמעט בטירוף. הוא ניצל את העובדה שסולואו היה בעבר לקוח שלו וקבע עם המשקיעים במשרדים של סולואו. הוא היה מגיע כמה דקות לפניהם ואומר לפקידת הקבלה – שהכירה אותו – שיש לו פגישה באחד מחדרי הישיבות. פקידת הקבלה הכניסה אותו, ושם הוא נפגש עם המנהלים כאילו הוא אחד הבכירים בתאגיד. זו הייתה הצגה מושלמת.

     

    בדרך זו הוא הצליח לגנוב ממשקיעיו 52 מיליון דולר. 40 מיליון דולר נוספים הוא גנב בשיטה מתוחכמת קצת פחות: הוא פשוט מעל בכספי נאמנות שהופקדו אצלו. בסופו של דבר הוא נלכד לאחר שניסה לבצע רמאות דומה בטורונטו, כשהוא מתחזה לאחד מעורכי הדין של קרן השקעות גדולה. לצורך זה הוא קבע פגישה עם עורך דין אחר של הקרן, ביקש ממנו כרטיס ביקור, ולאחר הפגישה ביקש שיוקצה לו חדר ישיבות צדדי בו ישהה עד לטיסה שלו. בחדר הזה הוא נפגש עם איש עסקים מקומי, הציג עצמו כעורך הדין של הקרן ונתן לו את כרטיס הביקור. אלא שאיש העסקים המקומי חשד, שאל את פקידת הקבלה האם זהו באמת עורך הדין של הקרן, ופה נגמר הסיפור.

     

    למה דרייר עשה מה שעשה? "כל החיים שלי התרגלתי להיות מוצלח. למדתי בקולג' ב־Yale ובבית הספר למשפטים בהרווארד. רציתי להפוך למישהו חשוב. בגיל 50 הקמתי פירמת עורכי דין מצליחה וגנבתי עורכי דין טובים מפירמות מתחרות. כדי לשלם להם לקחתי הלוואות, והייתי בטוח שיבואו לקוחות טובים ואצליח לכסות את ההלוואות, אבל זה לא קרה", סיפר לסולטס.

     

    בשלב הזה המונולוג של דרייר מזכיר מאוד את זה של מיידוף. דרייר נקלע לצרה כלכלית והייתה בפניו ברירה אם להכריז על כישלון או לרמות ולהמשיך לשחק כאילו הוא מצליח: "הייתי צריך להחזיר את ההלוואות ולנסות לכסות על ההוצאות ההולכות וגדלות של הפירמה, והבנתי שרק באמצעים בלתי חוקיים אצליח לחלץ את עצמי מהבוץ. אחרי שביצעתי את הרמאות הראשונה ומכרתי את החבילה הראשונה של איגרות החוב, הרגשתי הקלה. לא דאגתי מהמשמעות של המעשים שלי. חשבתי רק על זה שאוכל להמשיך להפעיל את הפירמה. הרגשתי סוג של התחלה חדשה ואפילו אופטימיות".

     

    עם כספי הרמאות הראשונה הוא הרחיב את משרדי עורכי הדין שלו כדי שיתאימו לסטנדרטים של משרדים גדולים בניו־יורק, ואז "התברר שהרמאות הראשונה לא הספיקה כדי לכסות על ההוצאות, אז עשיתי את זה שוב ושוב. הרגשתי צורך לשמור על תדמית המצליחן, וזה עלה כסף – מסעדות יוקרה, יאכטה, בית בהמפטונס".

     

    גם דרייר, כמו רבים מהרמאים שסולטס ראיין, גילה אופטימיות מוגזמת – לא מציאותית – והאמין שיוכל מתישהו להחזיר את החוב: "המשכתי להאמין שאיכשהו המשרד שלי יהפוך להיות משרד מכניס ויוכל לכסות את כל החוב... אפילו אנשים טובים יכולים לפעמים לאבד את הדרך", הוא אומר לסולטס.

     

    אניל קומר "אני רגיל להרוג בשביל הלקוחות שלי"

     

     

    אניל קומר. הורשע במסירת מידע פנים בעת שעבד בחברת הייעוץ מקינזי
    אניל קומר. הורשע במסירת מידע פנים בעת שעבד בחברת הייעוץ מקינזי

     

    כשמיידוף ודרייר קמים בבוקר בבית הכלא ומסתכלים במראה, הם אולי לא רואים בעצמם רמאים, אבל למתבונן הסביר מבחוץ הם ייראו כנוכלים קרי רוח, שפגעו במשקיעים רבים מתוך מניעים אנוכיים. בניגוד אליהם, סולטס ראיין גם סוג אחר של עבריינים, שכשאתה קורא את סיפורם אתה כמעט מתמלא ברחמים.

     

    כזה הוא אניל קומר, שותף בכיר לשעבר בפירמת הייעוץ האמריקאית המוערכת מקינזי. קומר הורשע ב־2010 במסירת מידע פנים של יצרנית השבבים amd לחברו, שהיה הבעלים של קרן הון סיכון. עבור מקינזי זו הייתה מכה קשה, משום שיועציה עובדים עבור לקוחות גדולים ברחבי העולם והשמירה על סודיות המידע היא אחד הערכים הבסיסיים שלה.

     

    הצרות של קומר התחילו כשפגש ב־2000 ידיד ישן, ראג' ראג'רטנאם, שאותו הכיר כששניהם הגיעו לארה"ב בתחילת שנות ה־80 כמהגרים ללימודים באוניברסיטת וורטון היוקרתית. כשנפגשו עכשיו, ראג'רטנאם כבר עמד בראש קרן הון סיכון גדולה. הוא ניסה לשכור את שירותי הייעוץ של מקינזי לקרן שלו, אך ההתקשרות לא צלחה, ואז הציע לקומר, שעבד כאמור במקינזי, לייעץ במקביל גם לקרן שלו. כשלעצמו זה לא דבר בעייתי.

     

    "ראג' שאל אותי שאלות על תחום ההייטק ואמר לי כל הזמן כמה הוא מעריך את התובנות שלי. הוא היה אומר לי: 'יש לך באמת הבנה נהדרת של כל התעשייה', או: 'זה מדהים איך אתה רואה דברים שאחרים פשוט לא רואים'", סיפר קומר לסולטס. "הוא הציע לשלם לי חצי מיליון דולר לשנה, וכל מה שרצה זה שאתן לו פעם בכמה חודשים סקירה כללית של השוק. הסכמתי, לא בגלל הכסף. הרווחתי מצוין במקינזי. פשוט היה כאן מישהו שהעריך את הראש שלי, שהעריך את העצות שנתתי. אמרתי לו שאשמח לדבר איתו גם בלי שישלם, אבל הוא ממש התעקש לתת לי את הכסף. הוא אמר שאם לא אקבל כסף לא אזכור להתקשר.

     

    "ראג' הפך לחבר שלי. השיחות שלנו הפכו ליותר אישיות. אבל ראיתי שהוא לא כל כך מרוצה מהסקירות הכלליות שנתתי לו. הוא כל הזמן שאל אותי על חברת amd, וכשדיברתי עליה הוא היה מתלונן שאני מדבר באופן מעורפל. זה היה בגלל שהם היו קליינטים שלי במקינזי, ואסור היה לי לדבר על לקוחות ספציפיים שלי. הרגשתי שהוא לא מרוצה ממני, וזאת לא תחושה שהייתי רגיל אליה. בדרך כלל לקוחות במקינזי היו אומרים לי שעליתי בהרבה על הציפיות שלהם. אני רגיל להרוג בשביל הלקוחות שלי".

     

    ראג'רטנאם ניצל בדיוק את הנקודה הזאת אצל קומר כדי להוציא ממנו מידע פנים על amd, ולאט־לאט קומר החל לספק את הסחורה: "סיפרתי לו על עסקה גדולה שעומדת להתרחש ובאיזה מחיר בדיוק. הרגשתי סוף־סוף שהוא מרוצה. כשהעסקה נחתמה הוא התקשר ואמר לי: 'תודה רבה. אנחנו כולם פה מוחאים כפיים' (מחיאות הכפיים האלה היו שוות לא פחות מ־23 מיליון דולר עבור ראג'רטנאם, שעשה שימוש לטובתו במידע הפנים שמסר לו קומר).

     

    לפי סולטס, ראג'רטנאם עשה לקומר מניפולציה פסיכולוגית תוך שהוא "עובד" על הצורך העז שלו לרצות את לקוחותיו ולקבל מהם מחמאות, מה שהביא בסופו של דבר לפיטוריו ממקינזי ולהרשעתו. הוא הפך לעד מטעם התביעה ונידון לשנתיים מאסר על תנאי. ראג'רטנאם נידון ל־11 שנה ולקנס של 150 מיליון דולר. הוא אמור להשתחרר ב־4 ביולי 2021.

     

    אנדרו פסטו "אמרו לי שאני מציל את החברה"

     

    אנדרו פסטו. "אם הייתי בעל אישיות חזקה, הייתי צריך להגיד לא" | צילום: אי.פי.איי
    אנדרו פסטו. "אם הייתי בעל אישיות חזקה, הייתי צריך להגיד לא" | צילום: אי.פי.איי

     

    מיידוף ודרייר ביצעו את הפשעים שביצעו פחות או יותר בשביל עצמם. קומר עשה זאת עבור אדם שהעריך. פרקים שלמים בספרו של סולטס מוקדשים לאנשים שרימו עבור התאגיד שבו עבדו. אצל מרביתם חוזר אותו סיפור בווריאציות קצת שונות. בדרך כלל מדובר במנהלים בחברות ציבוריות שמדווחות לבורסה. החברה נקלעת לקשיים, אבל לא רוצה לדווח על כך למשקיעים, ואז נמצא איזשהו "פתרון קסם" שהוא למעשה זיוף של דוחות ונתונים. השימוש בפתרון הקסם הולך וגובר, עד שיום אחד הפער בין המידע שנמסר למשקיעים לבין המציאות כל כך גדול עד שאין ברירה אלא לחשוף את התרמית. המניה נופלת, הכותרות בעיתונים זועקות, והמנהלים מועמדים לדין ומורשעים.

     

    אחת הדוגמאות הבולטות היא אנדרו פסטו, לשעבר סמנכ"ל הכספים של ענקית האנרגיה אנרון. אנרון היא היום כמעט מילה נרדפת לשחיתות תאגידית, אבל בשנת 2000 היא עוד נחשבה לאחת החברות הגדולות בתחומה בעולם. היא העסיקה 21 אלף עובדים והצהירה על הכנסות של 111 מיליארד דולר בשנה. אלא שב־2001 החברה קרסה ברעש גדול והותירה חובות של יותר מ־60 מיליארד דולר. בחקירה שנערכה מאוחר יותר התגלה שהחברה דיווחה על מאזנים שקריים לאורך שנים רבות ויצרה תרמית מתוחכמת.

     

    מי שעמד מאחורי התרמית היה פסטו. בספר מסביר פסטו לסולטס איך זה קרה: "הייתה לנו בעיה פיננסית שלא רצינו שתבוא לידי ביטוי בדוחות, ומצאנו פתרון יצירתי של יצירת שותפות, שהיא לא תחת אנרון, אבל שבעצם לי הייתה שליטה בה. כלומר, נוצר מצב שאני בעצם מנהל משא ומתן מול עצמי. בכובע אחד אני סמנכ"ל באנרון, ובכובע שני אני בשותפות. הדירקטוריון מאוד אהב את הרעיון... התחלנו לעבוד על זה. זה היה לחץ מרגש. אתה עובד 24 שעות ביממה על משהו ויודע שאתה עושה משהו פורץ דרך. אף אחד לא ממש יידע איך זה ייראה. ברגע שזה הצליח אנשים מסביב חגגו.

     

    "הבעיה הייתה שמנכ"ל החברה, ג'פרי סקילינג, כל הזמן התעקש שנציג תוצאות טובות בדוחות, אז נאלצנו להשתמש בפתרון הזה שוב ושוב. לדוגמה, ב־1999 הוחלט למכור איזו תחנת כוח בברזיל, אבל לא הצלחנו למצוא קונה, אז שאלו אותי אם אני יכול לקנות את זה באמצעות השותפות שלי. אני לא הייתי צריך תחנת כוח ברזילאית, אבל אנרון לא רצתה לרשום את ההפסדים בגין ההשקעה, אז העברנו את תחנת הכוח לשותפות".

     

    פסטו מספר על ההכרה הרבה שלה זכה בעקבות "הפתרון" שלו, הכרה שכנראה מיסמסה אצלו את התחושה שהוא עושה משהו קצת לא חוקי: "הצוות שלי ואני הרגשנו כמו כוכבי רוק של עולם הפיננסים. הצוות זכה להערכה מאוד גדולה. נחשבנו כמו אלה שפותרים את הבעיה של כל החברה. בכל פעם שאיזה יחידה עסקית הייתה מרגישה שהיא לא עומדת ביעד הכלכלי שלי, היא הייתה פונה אלינו שנעזור. היו אנשים שאמרו לי: 'מה שאתה עושה זה גאוני'".

     

    האם פסטו לא הבין שהוא בעצם מחפה על הפסדים מאוד גדולים של אנרון באמצעות רמאות? מתברר שלא. האופטימיות של הרמאים שיחקה תפקיד גם אצלו: "מצאנו כל כך הרבה עסקים חדשים, שאמרנו: טוב, בסופו של דבר העסקים החדשים יצמיחו לנו רווחים מאוד גדולים, כך שהעסקים הפחות טובים לא ישפיעו כל כך על המאזן. אם אתה שואל אותי היום, אז כשיש לך עסק בצרות אתה צריך לדווח על זה לציבור, אבל אנחנו לא עשינו את זה. ב־2000 כבר היו לנו 1,300 שותפויות כאלה. רק כדי לרשום את השמות שלהן נדרשו 156 עמודים בדוחות הרגולטוריים".

     

    למה הוא עשה את זה? "הכוונות שלי היו טובות", הוא אומר לסולטס, "ניסיתי לעשות מה שטוב לאנרון, אבל התוצאה הייתה מאוד לא טובה. אם הייתי בעל אישיות חזקה, הייתי צריך להגיד לא, אבל לא אמרתי. אמרתי לעצמי שאם הייתי אומר לא לממונים עלי, הם היו מוצאים מנהל כספים אחר, אבל זה לא תירוץ טוב. זה יהיה כמו להגיד 'זה בסדר לרצוח מישהו, כי אם לא – מישהו אחר יעשה זאת במקומי'".

     

    פסטו חתם על עסקת טיעון ונידון לשש שנות מאסר. הוא העיד נגד מנהליו, וג'פרי סקילינג נידון ל־14 שנים.

     

    לי זה לא היה קורה?

     

    אז למה עברייני הצווארון הלבן מבצעים את מעשיהם? לא בטוח שגם אחרי קריאת 330 עמודי הספר מתקבלת תשובה מוחלטת. כשקוראים את העדויות נראה שכל מקרה לפי נסיבותיו ולפי אישיותו של העבריין. מחקרים קודמים הציעו את מה שמכונה "משולש הרמאות" – צירוף של לחץ, הזדמנות ורציונליזציה שעושה העבריין למעשים שלו. סולטס מציע עוד סיבה: מנהלים נוהגים לסמוך על האינטואיציה שלהם, ולפעמים האינטואיציה הזאת שגויה, אבל הם כבר שבויים בהרגל לסמוך עליה. "מנהלים רבים סומכים על האינטואיציה שלהם", הוא כותב. "האינטואיציה מנחה אותם בחתימת עסקאות ובשכירת עובדים חדשים. הרבה פעמים מנהלים אומרים שהגיעו לאן שהגיעו בזכות האינטואיציה שלהם. אבל אינטואיציה יכולה להתגלות גם כיועץ גרוע מאוד בעולם העסקים המודרני".

     

    ולסיום, עוד נקודה למחשבה לקראת יום כיפור: "כולנו רוצים להאמין שאם היינו בנעליהם של אותם מנהלים היינו פועלים אחרת", כותב סולטס, "אבל האמת היא שזה לא נכון. אין לנו מושג איך היינו מתנהגים אם היינו במקומם. אנחנו צריכים לדמיין מה קורה כשאנחנו מוקפים בנורמות שבהן היו הם מוקפים, אנחנו צריכים לדמיין מה היה קורה אם היינו חווים אותן חוויות שהם חוו בערב לפני שקיבלו את ההחלטה השגויה. עלינו להכיר בכך שיש בהחלט סיכוי שגם אנחנו היינו נוהגים כמותם. זה בהחלט בסדר שנקווה ונאמין שהיינו מתנהגים אחרת, אבל אנחנו באמת לא יודעים".

     


    פרסום ראשון: 10.10.16 , 17:57