אומרים על אלי רייזמן שהיא נולדה אשה בוגרת. מרוכזת, ממושמעת, לא נותנת לעצמה הנחות מגיל אפס. כשהגיעה לאולימפיאדת ריו היא נכנסה לכזו רמת פוקוס, שלפעמים לא שמעה אפילו כשמדברים אליה. לא במקרה לקח לה כמה ימים להבין שהכוכבים הגדולים של נבחרת ההתעמלות האמריקאית בריו הם בכלל ההורים שלה, לין וריק, שישבו ביציע ופחות או יותר ביצעו איתה את כל התרגילים.

“אמרו לי שאני חייבת לראות את הצילומים, שזה מה שכולם מדברים עליו”, אמרה רייזמן בשבוע שעבר, “ראיתי ולא הבנתי מה הם עושים שם, אולי הם חושבים שהם גם מתעמלים. ההורים שלי תמכו בי מתחילת הדרך והם יודעים כמה קשה אני עובדת, והם תמיד עצבניים באירועים כאלה. את צריכה לראות אותם כשהם בתחרויות של אחותי קלואי”.

מה עושה קלואי?

“היא רוכבת על סוסים. פעם היינו בתחרות שלה והיא נפלה מהסוס. לא קרה לה כלום, אבל ההורים יצאו מדעתם. אין ספק שאנחנו לא עוזרות לבריאות שלהם. במהלך האולימפיאדה מישהו באינטרנט החליט לאסוף תרומות כדי לשלוח אותם ליום ספא, שזה היה מאוד מתוק, אבל אני כבר טיפלתי בזה. מאוד שמחתי שהאולימפיאדה נגמרה כדי שהם יוכלו להירגע קצת”.

הנשיא ברק אובמה עם המתעמלות

• • •

כמעט חודשיים עברו מאז הסתיימה אולימפיאדת ריו, ואלי רייזמן עדיין לא הספיקה לעצור אפילו לרגע, לקחת נשימה וסתם להביט במדליות באהבה. יחד עם ארבע חברותיה לנבחרת ההתעמלות הטובה בהיסטוריה, רייזמן נמצאת כבר כמה שבועות בסיבוב ניצחון מחוף לחוף, שכולל הופעות ראווה ב-36 ערים. בשבוע שעבר הן עצרו גם בבית הלבן, שם ניסו ללמד את ברק אובמה איך לעשות שפגט ורק במזל זה לא נגמר עם קרע בשריר החזק בעולם.

“אני מותשת”, היא אומרת, “אבל עדיין מרחפת. כל מה שקרה לנו מאז שחזרנו לכאן, כל האהבה והחוויות, אני אומרת תודה כל יום. עוד לא היה לי יום אחד לעצמי, ועם זאת יש הרגשה של ‘הלוואי שזה לא ייגמר’. זו מציאות שלא נקלטת, במיוחד מה שעשינו שם כקבוצה”.

על פודיום המנצחים

בענף כל כך אישי, נראה שהייתן קבוצה של ממש.

“אנחנו החברות הכי טובות. כשכולן בחרו בי להיות הקפטן, זה היה רגע כל כך מיוחד, כי זה הרבה יותר מרק התעמלות, זה אומר משהו על מה החברות שלך חושבות עלייך כבן אדם. להוביל את הנבחרת האמריקאית הכי מצליחה בהיסטוריה, זה משהו שעדיין מעביר בי צמרמורות”.

אחת הסיבות בגללן אנשים אהבו כל כך את הנבחרת הזו היא הגיוון האתני והדמוגרפי. זה משהו שהרגשתן?

“כן, כמובן. דיברנו המון על כמה חשוב שנבחרת ארה”ב נראית ככה, והרגשתי כבוד גדול לייצג את הקהילה היהודית. פגשתי ספורטאים ישראלים בכפר האולימפי ובאמת נהניתי לחלוק איתם את החווייה”.

מדליקה את לפיד המכביה | צילום: אורן אהרוני

לאולימפיאדת ריו הגיעה רייזמן בת ה-22 שונה מרייזמן בת ה-18 שהדהימה את העולם באולימפיאדת לונדון 2012, כשהיתה למתעמלת האמריקאית הראשונה בהיסטוריה שזוכה במדליית זהב בתרגיל הקרקע (לצלילי "הבה נגילה"). ההישג הציב אותה על המדרגה העליונה של ספורטאים אמריקאים אולימפיים. למרות המעמד המכובד, היא כיבדה בנוכחותה לא הרבה אחר כך גם תחרות צנועה יותר ‑ המכביה בישראל.

ארבע שנים אחרי לונדון, רייזמן הגיעה לריו כדי להגן על המדליה והיא היתה עושה את זה אלמלא המכשול הנמוך מאוד ‑ אך הכה גבוה ‑ שנקרא סימון ביילס. רייזמן ידעה שיהיה לה קשה מאוד, גם כי חצי שנה לפני האולימפיאדה היא סבלה מפציעה בקרסול, וגם כי ביילס, יודע כל אחד, היא כנראה המתעמלת המוכשרת בהיסטוריה. “כדי לנצח את סימון, הייתי צריכה לשדרג את היכולות שלי”, אמרה רייזמן, “וזה היה פשוט קשה מדי, בוודאי אחרי הפציעה. סימון גורמת להכל להיראות כל כך קל, ההתעמלות באה לה הרבה יותר בקלות מאשר לי. אני תמיד מסתכלת עליה כי היא כל כך חזקה ונפיצה. באמת אין מילים לתאר אותה. זה מדהים איך היא לא נותנת ללחץ להגיע אליה”.

אז רייזמן זכתה במדליית כסף בתחרויות הקרקע, עוד כסף בתחרות הקרב-רב, וכמובן זהב קבוצתי, והיא יודעת עד כמה מדהים גם ההישג הזה. “לזכות בשש מדליות בשתי אולימפיאדות זה מאוד מאוד קשה”, אמרה כשחזרה מריו, “מעט מאוד ספורטאים בעולם עשו דבר כזה, אז אני לא יכולה להיות גאה יותר. התעמלות זה ענף שדורש ממך להיות מאה אחוז כל הזמן, אבל זה בלתי אפשרי וזה לא אנושי, ויהיו טעויות ויהיו פציעות ויהיו אכזבות. זה בסדר להרגיש רע, אבל אי אפשר לתת לתסכול לנהל אותך. אני מודה שאלה דברים שלוקח זמן ללמוד, אבל זה תלוי מאוד גם בסביבה שלך. לי תמיד היתה סביבה תומכת ואוהבת”.

עוד דבר ששיפר לה את ההרגשה היתה העובדה כי היא וביילס פשוט חברות טובות. “אנחנו תמיד מקניטות אחת את השנייה”, סיפרה, “זה רק מראה כמה אנחנו קרובות. היא סופר היפרית ואני קצת יותר רגועה ורצינית. היא מצחיקה אותי כשאני לחוצה, ואני חושב שאני מרגיעה אותה קצת. אנחנו כל הזמן מצחקקות ומדברות על דברים מוזרים לגמרי, לפעמים המאמנים צריכים להגיד לנו להפסיק לצחוק. יש בינינו פשוט איזון טוב.

"יצאנו עכשיו לסיור מחוף לחוף, כולל שינה באוטובוסים, והחלטנו שסימון ואני לא צריכות להיות באותו אוטובוס כי היא לא תיתן לי לישון. היא לא תירדם לפני 4 בבוקר ואני לא יכולה לעמוד בזה. כולנו חברות טובות, אנחנו חייבות להיות כאלה, כי זו חוויה מלחיצה כל כך, אבל התמיכה שלנו אחת בשנייה עושה את כל ההבדל”.

מה עושים כשמישהי בקבוצה עוברת תקופה קשה, למשל כמו גבי דגלאס שבמהלך האולימפיאדה היתה מטרה להתקפות באינטרנט?

“עוזרים, כל הזמן. מי שהיתה צריכה יד ברגע מסויים, קיבלה אותה מהאחרות. יש בינינו קשר בלתי שביר”.

• • •

אלי רייזמן, 22, חלומה של כל אמא שרוצה שהבן שלה ימצא לו כלה יהודייה אמריקאית, נולדה בבית מבוסס במסצ’וסטס. אמא שלה היתה מתעמלת בתיכון ולא היו הרבה ספקות שבתה הבכורה לפחות תנסה להיות מתעמלת, בוודאי כשבגיל שנתיים היא ישבה מול הטלוויזיה וראתה תחרויות התעמלות באולימפיאדת אטלנטה. היא היתה אתלטית כל כך טובה, שהיה לה קשה להחליט איזה ספורט לבחור. “עשיתי המון ספורט, כמויות לא נורמליות”, סיפרה בראיון ל"קוסמופוליטן". “כדורגל, כדורסל, בייסבול, החלקה על קרח, כל זה בנוסף להתעמלות. אבל כשהייתי בת 8 הייתי חייבת לבחור, זה היה מטורף מדי. לא היה קשה להחליט, אהבתי התעמלות הכי הרבה, אבל היה לי חבל לוותר על הדברים האחרים. פתאום הבנתי שגם לזמן יש גבול”.

היא גדלה בבית תומך ואוהב, אבל יש מעט מאוד ענפי ספורט שהורסים ילדות נורמלית כמו התעמלות. “האימונים דורשים כל כך הרבה, וצריך ללמוד מהר מאוד איך לאזן אותם עם לימודים וחיי חברה. הרבה חברות שלי למדו בבית, אבל לי היה חשוב מאוד ללכת ממש לבית ספר”, סיפרה רייזמן, שבשנה האחרונה שלה בתיכון, שנת אולימפיאדת לונדון, החליטה להשלים את הלימודים עם שיעורים מקוונים. “זו הייתה החלטה קשה, החברים מאוד חסרו לי, אבל המאמנים שלי הבהירו שזה הכרחי אם אני רוצה להשאיר לעצמי סיכוי אמיתי לנסוע לאולימפיאדה. אז אפילו עוד לא חשבתי על זכייה בשום דבר”.

על חיי חברה היא די ויתרה בימי התיכון. “מתאמנים שישה ימים בשבוע ולפעמים נוסעים לתחרויות בסוף השבוע, כך שבכלל אין מתי לצאת. יש רגעים שמרגישים לבד, אבל אם אתה בכל זאת ממשיך להקדיש ולהשקיע כל כך הרבה, אתה יודע שאתה אוהב את זה. חוץ מזה שאחרי האולימפיאדה יש מספיק זמן לעשות כיף”.

אחרי התיכון עמדה רייזמן בפני ההחלטה הגורלית ביותר בחייה: האם ללכת למכללה ולהיות מתעמלת חובבת, או לקחת הימור, לוותר על הקולג’ ולהפוך למקצוענית. בשביל ילדה יהודייה מבית טוב, זו היתה החלטה קורעת לב. “לקח לי חודשים להחליט בין ללכת לאוניברסיטת פלורידה או להפוך למקצוענית”, סיפרה בעבר, “בסופו של דבר הלכתי עם תחושת הבטן שלי והחלטתי לא להסתכל אחורה. שמעתי כל כך הרבה על אווירת התעמלות המכללות, שזו חוויה יוצרת דופן, אבל המעבר למקצוענות איפשר לי לעשות כל כך הרבה דברים שלא הייתי יכולה לעשות אחרת. הסתובבתי, ראיתי עולם, אפילו השתתפתי ב’רוקדים עם כוכבים’, אלה דברים שרוב הבנות בגילי לא יכולות לעשות”.

עוד דבר שהמעבר למקצוענות עשה בשבילה הוא הרבה כסף. היא קיבלה חוזי פרסום ותוגמלה היטב על כל הופעת ראווה. “זה היה מתגמל מאוד ברמה האישית וגם יכולתי לבחור לעבוד עם ספונסרים שהמותגים שלהם בריאים ומעבירים מסר טוב. זה מזל אדיר לעסוק בספורט שאת אוהבת ושגם יכול לפרנס אותך. זו תחושת סיפוק במיוחד כי המעבר למקצוענות עוד לפני שעברתי את המבחנים לאולימפיאדה היה סיכון גדול. אף אחד לא הבטיח לי שום דבר ויכולתי להישאר בלי זה וגם בלי האפשרות להתעמל באופן חובבני בקולג’. גם אם מצליחים במעבר למקצוענות, בענפים אולימפיים חלון ההזדמנויות מאוד קצר וצריך לנצח אותו”.

הדבר המעניין ביותר שרייזמן עושה מחוץ לג’ים, קשור לתחום השנוי ביותר במחלוקת סביב מתעמלות: משקל הגוף. “יש לי את אותם מאבקים בדימוי הגוף שיש לכל אשיה בעולם”, אמרה לפני האולימפיאדה, “יש ימים בהם אני מרגישה חסרת ביטחון לגמרי. הרי רואים אותי בבגד גוף צמוד כל הזמן. אני רזה, אבל זה לא שאני סופר רזה באופן טבעי. אני מתאמנת שבע שעות ביום וצריכה להשגיח על מה אני אוכלת, אבל אני חושבת שאני שונה מהדימוי הישן של מתעמלות ששקלו מעט באופן ממש לא בריא. אני מבינה שאני מודל לחיקוי להרבה מאוד נערות צעירות. פעם פרסמתי מאמר שהמסר שלו היה ‘חזק זה הרזה החדש’, והיו תגובות נעלבות מצד בנות רזות. למדתי שצריך להיזהר משני הצדדים. פעם אחרת ילדה סיפרה לי שהיא היתה אנורקטית בולימית ואני עזרתי לה לצאת מזה. זה היה מאוד מרגש. אני מבקרת בנות שעוברות טיפולים בהפרעות אכילה וזה כל כך מספק לראות שאת יכולה לעזור להן להבין שהן יפות בכל מבנה גוף”.

המשבר הגדול של רייזמן בא אחרי אולימפיאדת לונדון. כצפוי, הגיע הרגע שבו היא לא היתה מסוגלת יותר אפילו לראות קורה. “רציתי חופש, מנוחה, פשוט להיות בת 18”, היא אומרת, “אבל יחסית חזרתי לאולם די מהר. אני פשוט אוהבת את זה מדי. היה שלב שבו לא ידעתי אם אני יכולה לעשות עוד אולימפיאדה אחת, אבל הבטן אמרה לי שלא אסלח לעצמי אם אשב על הספה בבית ואראה את אולימפיאדת ריו בטלוויזיה”.

היה שווה לקחת את ההימור. מה עכשיו?

“לישון, לישון הרבה, להתאושש, לבלות עם המשפחה ולהתחיל להתאמן לאולימפיאדת טוקיו 2020”.

ומתי תבואי לישראל?

“ברגע שיהיה לי זמן, אני מבטיחה”.