שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אילן ספירא
    7 ימים • 11.10.2016
    "הלילה הראשון היה קשה. התנסות שאי־אפשר לתרגם למילים. הדרך היחידה להתמודד הייתה להרכיב משקפיים ורודים. התחברתי לכמה אסירים ושיחקנו הרבה שש־בש ושחמט. בכלא כולם שווים, גם זה שרצח וגם זה שלא שילם מע"מ"
    אחרי שריצה חמישה חודשי מאסר ויצא לחופשי - יומן הכלא של שלומי לחיאני
    שרי מקובר־בליקוב | צילומים: אילן ספירא

    חמישה חודשים עברו על ראש עיריית בת־ים לשעבר שלומי לחיאני בכלא חרמון. מסורגי תאו נשקף נוף קדומים, נחל צלמון פיכה במרחק נגיעה ובחצר פרחו ערוגות נחמדות בין שבילי האבן. לחיאני, ששהה במקום לצד עברייני מין, אלימות וצווארון לבן, כינה אותו בחיבה "באדן־באדן". "באדן־באדן זו עיירת נופש מאוד יפה בגרמניה", הוא מחייך במלוא שפמו, "וזו גם הייתה הדרך היחידה להתמודד עם המצב. פשוט הרכבתי משקפיים ורודים וצבעתי את כל מה שיכולתי בצבעים שמחים".

     

    27.12.15 | נכנס לכלא | צילום: גיל נחושתן
    27.12.15 | נכנס לכלא | צילום: גיל נחושתן

     

    נאמן להשקפתו זו, העביר לחיאני את תקופת המאסר בהאזנה נינוחה לקונצרט מדי בוקר, בתרגילי התעמלות מחטבים ובארוחות קלות. כשנחה עליו הרוח, גם חטא בשירה. "כתבתי המון שירים בכלא, כמעט מדי יום", הוא אומר. "ככה הייתי מוציא הכל החוצה ומתנקה".

     

    אפשר דוגמה?

     

    "הזיכרונות מבקרים בבית האסורים, עיתים בתמונות, עיתים בשירים. שיתוף פעולה של החיוכים מייצר חיכוכים. דמעת השקר תמיד שקופה והצער הכי נוגעת. ורק אני לא בוכה בלילות".

      

    באמת לא בכית?

    "פעם אחת ירדו לי דמעות כשראיתי אסיר זקן, יהודי בן 77, נשלח לבית חולים כשהוא אזוק בידיים וברגליים. גם בזמן הטיפול הוא שכב ככה, אזוק למיטה. הבן אדם כבר התחיל לצאת לחופשות, השתחרר אחרי שבוע, ולמרות זאת התעקשו איתו על אזיקים. זה סיפור שלא יעלה על הדעת. זה נוהל משפיל. יש רמת מסוכנות לבן אדם, ואם הוא לא בורח ביציאה לחופשות, למה שיברח מבית חולים?"

     

    לחיאני מתעב סיכומים, אבל אם כבר התכנסנו, בסך הכל היה סביר. בית כלא שיקומי לתקופות קצרות, רמת אבטחה קלה עד בינונית ופגישות חברתיות עם השכנים. "עבדתי באריזות סכו"ם והכרתי אנשים נחמדים", הוא מפרט. "לוקחים מזלג, סכין, פלפל ומלח ומכניסים לשקית ניילון. בין לבין מפטפטים קצת. צריך להבין שבית סוהר זו קהילה שכמו בכל מקום, מורכבת מאנשים טובים וצבעוניים יותר או פחות. ואני איש של אנשים, מת על אנשים. אז לא היה לי משעמם בכלא וגם לא הרגשתי לבד".

     

     

    לאחר מתן גזר הדין | צילום: שאול גולן
    לאחר מתן גזר הדין | צילום: שאול גולן

     

     

    אם היה כל כך טוב, איך זה שירדת 25 קילו? 

    "לא היה טוב, היה מורכב. בכל זאת הייתי בכלא. אבל אף אחד לא באמת לקח את החופש שלי. אולי לקחו את חופש התנועה, אבל לא את חופש הדיבור והמחשבה. ככה לפחות הרגשתי. אני בא ממקום מאוד אמוני ויודע שכל מה שקורה לאדם זה לטובה. אז ניצלתי את הזמן לדיאטה ולספורט, שיניתי את כל הערכים הפיזיים שלי, הסוכר ירד, הכולסטרול עף. באתי לכלא לטפל בגוף שלי. לנוח".

     

    קצת קשה לנוח כשמחליפים את כורסת ראש העיר בתא מסורג.

     

    "התחלתי לרצות את המאסר בתקופה מאוד עמוסה. להיות 12 שנה ראש עיר זו עבודה פיזית ונפשית קשה ומתישה. בכל השנים האלה לא היה לי ממש חופש אמיתי. אז נכון שכלא זה לא בדיוק חופשה בקריביים, אבל זה בכל זאת סוג של ניתוק".

     

    וההרגשה?

     

    "ההרגשה הייתה קשה. אמרתי לעצמי, או־קיי, עשיתי טעות, סבבה, אבל מה אני מחפש במקום הזה? מי מרוויח מזה שאני בכלא? בית סוהר נועד להרחיק מהחברה אנשים שמזיקים לה, שמסכנים אותה. ואני עשיתי טעות, נכון, אבל מפה עד למאסר?"

     

    בבית המשפט עם אשתו דורית. "דורית והילדים לא החמיצו ביקור אחד. ניסיתי להעביר להם תחושה שאני מחזיק מעמד" | צילום: יריב כץ
    בבית המשפט עם אשתו דורית. "דורית והילדים לא החמיצו ביקור אחד. ניסיתי להעביר להם תחושה שאני מחזיק מעמד" | צילום: יריב כץ

     

    הורשעת בשלוש עבירות של הפרת אמונים.

    "ביקשתי הלוואות כספיות מחברים שלי שגם היו עובדי עירייה. הראשון היה אפילו היועץ המשפטי שלה וגם חבר שלי, לכן לא חשבתי שאני עושה משהו רע. אם הייתי חושב שזה משהו רע הייתי מסתיר את זה. לא הסתרתי את ההלוואות והחזרתי כל שקל. מי לא לווה כסף מחברים?"

     

    אתה לא מתחרט על המעשים?

      

    "אין מחלוקת שעשיתי משהו לא בסדר. זה קרה לפני עשר שנים כשהייתי בתחילת דרכי הפוליטית. היום לא הייתי מתנהג כך כמובן, אבל אנחנו צריכים להיות חברה יותר חומלת, עם יכולת לקבל טעויות ולא לנסות למחוץ את הבן אדם בגלל שהוא נפל. אנשים שמקבלים עשרות אלפי החלטות בשנה עושים גם טעויות. אנחנו אנושיים ואם אדם נבחן על עשרות שנים ועל אלפי מעשים ונתפס בטעות, לא צריך לתלות אותו בכיכר העיר. צריך שיהיו כלפיו חמלה ויכולת לסלוח".

     

    ראשי עיר שנתפסים בשחיתות לא אמורים לקבל עונש?

     

    "כולם רוצים לחיות בחברה נקייה ושומרת חוק, אבל ההתלהבות הזו להרוג מלך פוגעת בנו גם בטווח הקצר וגם לטווח הארוך. צריך לבוא בצורה אחרת, לא ישר לשלוח לכלא. עונשי מאסר לאנשים שעוברים עבירה פעם ראשונה, ולא עבירה חמורה כמו אונס או רצח, צריכים להיות הרבה יותר מתונים. מה השופטים משיגים כשהם שולחים לבית הסוהר את קובי פרץ? כשהם חושבים לשלוח לכלא את אורי לופוליאנסקי?"

     

    הרתעה, למשל.

    "תרתיעו דרך הכיס. הם עשו עבירות כלכליות, שיקבלו עונש כספי. מחקרים טוענים שאין שום ערך בהכנסת אנשים כאלה לבית סוהר. זה לא נותן שום דבר, חוץ מלספק את יצר ההמון להרוג מלך. לראות דם".

     

    כך אתה מרגיש?

     

    "אני לא יודע אם כאב זו המילה, אבל הייתי שמח אם היה אפשר לנהל את הפרשה שלי בפחות רוע וציניות. בלי מעצר מתוקשר עם עשרות מצלמות מול הילדים שלי, בלי ההדלפות מחדרי החקירה ובלי ההתעקשות של הפרקליטות לערער על גזר הדין אחרי שחתמתי איתה על הסדר טיעון, והניסיון שלה להתנגד לניכוי השליש שקיבלתי. אם התהליך היה יותר ענייני, היה לי יותר קל. אתה רוצה אותי לחקירה, תרים טלפון ואני אבוא. אתה חותם הסדר טיעון, תכבד אותו. בשקלול כל הדברים, הדרך הייתה לא ראויה. אבל אני עם הפנים קדימה. אני בן 51, עשיתי מיליון וחצי דברים בחיי, המאסר הוא רק חמישה חודשים מתוכם. היה לא טוב, לא נחמד. עכשיו נגמר. מאחוריי".

     

    נכנס לכלא. "האסירים קיבלו אותי בחום, וזה הקל עליי" | צילום:גיל נחושתן
    נכנס לכלא. "האסירים קיבלו אותי בחום, וזה הקל עליי" | צילום:גיל נחושתן

     

    כיף להרוג מלך

    במאי השנה יצא לחיאני מהכלא לאחר שוועדת השחרורים החליטה לנכות שליש מעונשו. שנתיים קודם לכן, במאי 2014, הורשע בשלוש עבירות של הפרת אמונים ללא רכיב מרמה, במסגרת עסקת טיעון שחתם עם הפרקליטות.

     

    תחילת הפרשה בשנים שקדמו לבחירתו לראשות העירייה, כשלחיאני, אז יזם נדל"ן צעיר, נקלע לחובות של עשרות מיליוני שקלים. על פי הודאתו, פעל לקבל הלוואות מבעלי עסקים שהיו זקוקים להשפעתו ובהמשך, כשנבחר לראשות העירייה, קיבל החלטות בעניינים הקשורים לבעלי העסקים הללו. כך למשל ביקש מעובדים שהיו כפופים לו להשיג הלוואות מבנקים על שמם ולהעביר אליו את הכסף כדי לפרוע את חובותיו.

     

    ב־2009 נעצר לחיאני לראשונה. "אמא שלי התקשרה ואמרה שיש שוטרים בבית של אחותי", הוא מספר. "הייתי בשוק. בעלה של אחותי קיבוצניק, מ"פ בגבעתי, מה לו ולמשטרה? יצאתי אליה מהר, אבל בחדר המדרגות שלי חיכו לי בלשים ושוטרים, יחד עם עשרות מצלמות ועיתונאים. אמרו, יש לנו צו מעצר נגדך, אנחנו עולים איתך הביתה כדי לחפש מסמכים. אמרתי להם, שלושת הילדים הקטנים שלי בבית, הם יוצאים בעוד כמה דקות לבית ספר, תחכו רגע בחוץ כדי לא להבהיל אותם. אבל השוטרים לא הסכימו. מאוחר יותר הדליפו לתקשורת את כל החשדות נגדי. זו הייתה השיטה: משחירים אותך בהצהרות בומבסטיות והורסים את השם הטוב שלך ברגע, כדי שמאוחר יותר תסכים להודות גם בדברים שלא עשית".

     

    כלא חרמון. "אני אוהב כתום, אז הרגשתי בסדר עם מדי הכלא" | צילום: עמית מגל
    כלא חרמון. "אני אוהב כתום, אז הרגשתי בסדר עם מדי הכלא" | צילום: עמית מגל

     

    אבל בעצמך הודית בחלק מהחשדות בעסקת טיעון.  

    "ההאשמות בשוחד נמחקו. פעלתי במצב של ניגוד עניינים, אני לוקח אחריות על זה. אבל החשדות שהטיחו בי בתחילה היו הרבה יותר חמורים ומופרכים".

     

    בשלב הטיעונים לעונש התייצבו בבית המשפט אישי ציבור רבים שהעידו לטובת לחיאני, בהם שרת הבריאות לשעבר יעל גרמן, שרת החינוך לשעבר יולי תמיר וראש השב"כ לשעבר כרמי גילון. כל זה לא עזר לו. בבית משפט השלום נגזרו עליו שישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, שישה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 250 אלף שקל. בית המשפט אף הטיל על לחיאני קלון לשבע שנים. בהכרעת הדין קבע השופט כי "מדובר בניצול בוטה וחמור של כוח המשרה לטובת ניצול אינטרסים אישיים", אך הוסיף כי התחשב בנטילת האחריות של לחיאני על מעשיו, בתרומתו המשמעותית לחברה שלא במסגרת תפקידו, בפגיעה בזכויותיו הבסיסיות עת נעצר מול מצלמות הטלוויזיה ובעובדה שהורחק מהזירה הציבורית. השופט אף מתח ביקורת חריפה על התנהלות המשטרה בעת המעצר. "מתקשה אני להבין מדוע התנהלה המשטרה כך", כתב בנימוקי העונש. "הכשל שלה הוא כשל משמעותי. זכויותיו הבסיסיות של לחיאני נפגעו ללא הצדקה".

     

    כיוון שעל לחיאני לא הוטל מאסר בפועל, עירערה הפרקליטות על קלות העונש ובאפריל 2015 הפך בית המשפט המחוזי את החלטת בית משפט השלום ושלח את ראש העיר לשעבר לשמונה חודשי מאסר. "קשה להעלות על הדעת נסיבות קשות יותר של הפרת אמונים מאלה שבאו לידי ביטוי בשלושת האישומים שבכתב האישום הנוכחי", כתבו הנשיאה דבורה ברלינר והשופטים ג'ורג' קרא ואסתר נחליאלי־חיאט. "המשיב התעלם מכל היבט של תקינות, מוסר ציבורי ושמירה על טוהר המידות, אפילו למראית עין. ל'נִרְאוּת' במקרה זה יש משמעות וחשיבות. כל המעורבים בכל שלושת האישומים, והדעת נותנת שגם מעגלים רחבים הרבה יותר, ראו כיצד נוהג ראש העירייה בראש חוצות מבלי להניד עפעף. מה שמתיר לעצמו ראש העיר — וכי למה יהיה אסור על כל המצויים בקרבתו? המלחמה בשחיתות מסוג שכזה אינה יכולה לעצור או להתפשר והיא מחייבת ענישה בעלת מסר חד־משמעי. האמירה הנורמטיבית בתיק זה מחייבת מאסר מאחורי סורג ובריח".

     

     

    בחוף של בת־ים. "היום אני חי בנחת, הולך לים, מטייל, מבלה עם המשפחה. אי־אפשר לנסוע חיים שלמים על 120 "
    בחוף של בת־ים. "היום אני חי בנחת, הולך לים, מטייל, מבלה עם המשפחה. אי־אפשר לנסוע חיים שלמים על 120 "

     

    לחיאני עירער לבג"ץ ונדחה. "הרגשתי שלא עוזבים אותי, שלא מוכנים לשחרר", הוא אומר היום. "השתלטה בפרקליטות איזו תחושה של תאוות ביצוע. הרבה יותר כיף להרוג מלך מאשר להרוג בן אדם רגיל. אבל אני כבר לא חיפשתי מאבקים. שבע שנים נמשכו ההליכים והמשפטים. הייתי עייף. רק רציתי לגמור עם הסיפור וללכת הביתה".

     

    לא הרגשתי מושפל

    היום הראשון בכלא היה הקשה ביותר. בשבע בבוקר התייצב לחיאני מול השערים עם תיק טרולי קטן כשהוא מלווה ברב ובחברת ילדות. "אנשים יעצו לי לא להגיע לכלא עם אשתי כי זה יהיה קשה מדי לשנינו", הוא מבאר, "אז נפרדנו בבית. התחלתי את הקליטה עם בחור בשם עימאד, דרוזי מקסים שמאוד ניסה להקל עליי, ואחר כך עברתי לקצין האפסנאות ולרופא הכלא, ד"ר פארס, דרוזי תכול עיניים שנתן לי מתכון שירדתי איתו 25 קילו. קבלת הפנים של כולם הייתה לבבית עד כמה שאפשר והפסיכולוגיה שלי הייתה שאני מגיע לכלא כמו למילואים: פותח עיניים, סוגר אותן וכבר אני בבית. זה קצת עזר".

     

    היה קשה ללבוש את המדים?

     

    "אני אוהב כתום, אז הרגשתי בסדר. הכירו לי את השכנים לחדר. זה שרוול ארוך עם חמישה חדרים. האסירים קיבלו אותי בחום וזה הקל עליי. הלילה הראשון היה קצת קשה. זו הייתה התנסות שאי־אפשר לתרגם למילים, אולי רק לשיר או לכתיבה. אבל זרמתי. עזר לי שהכל נראה פחות כמו כלא ויותר כמו קיבוץ. מאה דונם של פריחה ירוקה, שני אנשים בחדר ואפשר לצאת למקלחת מתי שרוצים".

     

    איך עברו עליך הימים?

     

    "עשיתי הרבה ספורט. בבוקר שמעתי מוזיקה בדיסקמן וכתבתי, אחר כך עבודה במפעל עד הצהריים, ארוחה ומנוחת צהריים, טלוויזיה, סרטים, סדרות, קריאת ספרים, טלפונים — הייתי נגיש בטלפון כמעט 24 שעות, וזהו, הולכים לישון. סדר יום מאוד נינוח, אבל התאים לי להוריד הילוך, לשבת, לחשוב, לדבר עם אנשים".

     

    והאוכל? לא מכבר התפרסמו תלונות של אסירים רעבים שטענו שהמזון קצוב ולעיתים לא מספיק.

     

    "בואי נגיד שאכלתי אוכל יותר טוב. אבל בסך הכל היה בסדר, במיוחד כי רציתי לרזות".

     

    אנשים התייחסו להיותך ראש עיר לשעבר?

     

    "לא. בכלא כולם שווים, גם זה שרצח, וגם זה שלא שילם מע"מ או עשה תאונה ודרס מישהו. יש טיפוסים צבעוניים יותר ופחות, ואני התחברתי לכמה אסירים שהתאימו לי ושיחקנו הרבה שש־בש ושחמט. לכל אחד יש את המעגל החברתי שלו בכלא, ממש כמו בחוץ. אף אחד לא התנשא או הציק וגם אני הסתכלתי על כולם בגובה העיניים. בכלא את אף אחד לא מעניין המשקל, הכסף, התואר, המעמד. זה היה לי נוח".

     

    רגעי משבר?

     

    "היה המון כאב על שהתגלגלתי למקום כזה, המון מועקה ודאגה, בעיקר לאישה ולילדים. לעצמי פחות דאגתי. אני בן אדם שמסתדר גם במקומות קשים".

     

    ובכל זאת, תחושת ההשפלה והעלבון בוודאי לא קלה.

     

    "לא הרגשתי מושפל. אם אבא שלי היה רואה אותי בכלא, זה היה הרבה יותר קשה, אבל הוא נפטר לפני שהתחלתי את המאסר. היה לנו סוהר אחראי, גם דרוזי, שלמרות הדרגה הגבוהה התייחס אלינו בצורה מאוד מכבדת. זה היה מרשים. הרגיז אותי שכמעט כל אנשי הסגל בכלא היו בני מיעוטים, אבל התפקידים הבכירים היו רק של יהודים. זה לא נעים. זה נותן תחושה לא טובה. אתה יכול לצפות ש־40 אחוז יהיו בני מיעוטים, גם 50 או 60, אבל 80 אחוז בני מיעוטים ואף אחד מתוכם לא בחמשת התפקידים הבכירים? זה צורם".

     

    והאסירים עצמם?

     

    "יש שם שני אנשים שיושבים 30 ומשהו שנים על רצח שלטענתם לא ביצעו. מציעים להם להודות ולהשתחרר, אבל הם לא מוכנים להודות ולכן לא הולכים הביתה. זה משהו שהשכל לא מסוגל לתפוס. כאילו, תודה — תלך. לא מספיק? אבל הם מתעקשים. והיה אסיר אחר שבכל פעם שעשו קידוש הוא היה מברך את אמא ואבא שלו וכיבוד ההורים שלו היה ממש ברמה שראויה להילמד. היו לי הרבה שיחות עם האנשים שם. פעם בא איזה זמר מירושלים, שנשלח לכלא בגלל שהעלים מס והיה ממש בדיכאון, שפוף ועצוב. אז חיבקנו אותו ועודדנו ועשינו לו נוהל קבלה. בואי נגיד שהערב נגמר בזה שדפקו לנו בדלת ואמרו שאנחנו עושים רעש".

     

    נוהל קבלה?

     

    "החלטנו שכל דייר חדש זוכה לקבלת פנים נחמדה שכוללת חיבוק ותמר".

     

    מתי בכל זאת היו רגעים קשים?

     

    "כשחשבתי על המשפחה. דאגתי לאמא שלי, שדמעה שלה יכולה לנפץ אותי לרסיסים, חשבתי על אשתי והילדים. ידעתי שהם דואגים לי ולא יודעים אם אני בסדר. הם ביקרו אותי בקביעות, לא החמיצו אפילו ביקור אחד, ואני ניסיתי להעביר להם את התחושה שאני מחזיק מעמד. הביקור הראשון שלהם היה סיוט. בכל זאת שינוי סטטוס, במקום להיפגש בסוף היום במרפסת מול הים, אתה פוגש אותם בכלא חרמון מול הדשא הירוק. אבל גם את זה ניסינו להפוך לבדיחה. כשאשתי דורית בכתה, אמרנו שיש לה אלרגיה בעיניים. וכל הזמן חיבקתי, נגעתי, העברתי כוח".

     

    לא רק המשפחה הגיעה לבקר. גם החברים. לחיאני קיבל חלק מהם ב"משרד", חדר מיוחד לביקורי אח"מים. "פעם בא לבקר חבר הכנסת וחתן פרס ישראל אלי אלאלוף", הוא מספר. "שמחתי מאוד לראות אותו, אבל הוא התחיל לבכות. אמרתי לו, מה יש לך? והוא אמר, 'אתה בשבילי כמו ראש הממשלה, קשה לי לראות אותך פה'. הבכי שלו נורא שבר אותי".

     

    איך קורה ששורה כל כך ארוכה של ראשי ערים בישראל מואשמים בשחיתות?

     

    "יש עניין בחברה שלנו להרוג אנשי שררה. ואין שום בעיה לעשות את זה לכל אדם. תחפרי על כל אחד 20 שנה אחורנית, תמיד תמצאי משהו. ואם לא תמצאי משהו מוצק, תמיד תמצאי משהו חשוד שאחר כך יתברר כלא נכון, אבל הנזק כבר נעשה. לאבי אלקבץ, ראש עיריית עפולה לשעבר, נסגר תיק החקירה. לרוני מהצרי, ראש עיריית אשקלון לשעבר, סגרו את תיק החקירה. דרור אהרון מגן־יבנה זוכה. גם לחיים אביטן מחדרה נסגר התיק, ולמוטי ששון מחולון ולרון חולדאי מתל־אביב. את מבינה? נורא קל לזרוק בוץ".

     

    אבל בשנים האחרונות היו גם ראשי עיר רבים שהורשעו. עכשיו יש גם חשדות חמורים נגד ראש עיריית נתניה מרים פיירברג.

     

    "מרים היא אישה מדהימה וישרה עד קצות הציפורניים. אולי היא חתמה על משהו בטעות, אולי היא פעלה בתמימות בלי להתייעץ, אבל מכאן ועד מעצר אכזרי כל כך, לשבעה ימים, כאילו היא אחרונת הפושעים? זה לא נאה ולא יאה, וזו דוגמה לדינמיקה הנוראה של המשטרה שעושה שימוש בהכפשה ובהדלפות וצובעת בן אדם מכובד בצבעים שחורים. הרי עם כל הכותרות האלה מגיעים לשופט ששולח אותה למעצר. מעצר זה למי שיש בהתנהגותו מסוכנוּת לחברה. איזו מסוכנות יש באישה הישרה והנאמנה הזו שהקדישה את כל חייה לתנופה האדירה של העיר נתניה?"

     

    אתה מזדהה איתה?

     

    "אותי שיחררו ממעצר בתוך יום, אבל אותה השאירו במעצר בדיוק כשהייתי בהפלגה בים. צייצתי לטובתה בטוויטר. מאוד־מאוד כאב לי עליה. ממש דמעה ירדה לי מהעין. לא מגיע לה יחס כזה".

     

    גם אתה, כמוה, צורפת למצעד ראשי הערים הנחקרים בחשד לשחיתות. במקרה שלך זה נגמר במאסר בפועל.

     

    "כל אחד חי את חייו בעיני עצמו, הולך לישון עם מה שהוא עשה ובעיקר עם מה שהוא לא עשה. אבל אני כבר לא במגרש הציבורי. אני כבר במקום אחר".

     

    הרגשתי שאני מתנקה

    הניתוק מהמגרש הציבורי גמל בליבו של לחיאני ביום השחרור. זה היה בוקר נאה של חודש מאי. אשתו דורית אספה את היוצא לחופשי משערי הכלא, ושניהם נסעו אל הכנרת, לטבול ולהתחבק. "ממש הרגשתי שאני מתנקה פיזית ונפשית", מתרגש לחיאני. "אחר כך חזרנו הביתה ועשינו ארוחה גדולה עם הילדים והדודים, גם אמא שלי באה ואמרנו שזהו, שמים את הכלא מאחור וממשיכים בחיים".

     

    לכל אורך המשפט התייחס לחיאני בשלווה, לפעמים אף בהומור, לטלטלה האדירה במעמדו. האיש הגדול והמורכב הזה, שצבר בשנות עלייתו המטאורית בבת־ים מעריצים ואויבים כמעט במספר זהה, המעיט לשתף בתחושותיו האישיות לפני ובמיוחד בתום מאסרו. חמישה חודשים מאז יצא לחופשי, וכבר הספיק לצאת לקרוז בים הבלטי. במרפסת הפנטהאוז הגדולה שלו, מול רצועת הים והטיילת היפה של בת־ים, הוא מתמסר לשקט. הבריזה מרגיעה אותו. קולות העיר נוסכים עליו שלווה. "זו תקופה מאוד נחמדה", הוא מעיד על חייו החדשים. "אני חי בנחת, הולך הרבה לים, מטייל, מבלה עם המשפחה וקורא".

     

    ועבודה?

     

    "לא אהפוך לקרדיולוג בגיל שלי. באתי מתחום העסקים ואמשיך בזה. בחודשים האחרונים פיתחנו אפליקציה שנקראת 'זומי' שדרכה אנשים יכולים למכור ולקנות דירות בחינם".

     

    והעירייה?

     

    "בגלל הקלון אני לא יכול לחזור אליה ואני גם לא רוצה. אני מרגיש שאני במקום אחר. שמתי מאחוריי את מה שהיה ויצאתי לדרך חדשה. בשנה הקרובה בכלל אהיה רוב הזמן בחו"ל. אני מתכנן טיול ארוך בטייוואן, אחר כך באוסטרליה וגם בארה"ב. אני כותב הרבה, גם ספר, סוג של אוטוביוגרפיה. לא יקרה כלום אם בשבע השנים הבאות אחיה בצורה יותר מתונה, אשקיע בילדים, במשפחה. אני בוחן פרויקטים, אבל בנחת. וזה טוב לי. אני מרגיש שאני צריך מנוחה וזמן להתבוננות ולמחשבה. אני מקבל את השינוי באהבה. הוא בא לי טוב. אי־אפשר לנסוע חיים שלמים על 120. לפעמים זה בסדר להגיע לדרך עירונית ולנסוע 50. לא כל החיים הם כביש 6".

     

    אפשר להוציא את לחיאני מבת־ים, אי־אפשר להוציא את בת־ים מלחיאני. העיר זורמת בדמו, מתמזגת באישיותו, מככבת ברעיונותיו, נרקמת במארג יחסיו הקרובים עם התושבים. כאן נולד, למד, הוליד שלושה ילדים ועשה עסקים וממון. תושבים זוכרים את הדיסוננס שיצר, כשמצד אחד שעט ברחובות במרצדס הפתוחה שלו, אבל עזב הכל כדי לשבת איתם על המדרכה לקפה שחור חזק. 12 שנה כיהן כראש העיר, התגורר מול הטיילת באותו הרחוב שבו מתגוררים הוריו ומרבית אחיו ואחיותיו.

     

    כבר מאוחר בלילה, אבל הטיילת מנוקדת תושבים המפזזים בריקודי עם, החנויות מלאות, המדרכות תוססות והכל שוקק ומואר. לחיאני משקיף על הכל ממרומי הפנטהאוז בסיפוק של בעל בית. "פעם כלב לא היה מגיע לכאן, כולם פחדו", הוא אומר בשביעות רצון. "היום אנחנו לא מפסיקים לבנות ולהתרחב".

     

    לקראת החזרה ללימודים פורסם כי 81.5 אחוז מתלמידי בת־ים זכאים לבגרות מלאה. לחיאני, החתום על מהפכת החינוך העצומה שהתחוללה בעיר במהלך כהונתו, לא יודע את נפשו מהתרגשות. בשנותיו היפות בעירייה הפך את בת־ים הנחשלת לאבן שואבת למדגמים חינוכיים ותוכניות חינוך מתקדמות. "מודל בת־ים לחינוך אישי" שיזם, הביא לעלייה דרמטית בתוצאות בחינות הבגרות ולירידה של 75 אחוז במקרי האלימות בבתי הספר, וזיכה את לחיאני בפרס החינוך הארצי. "בת־ים היום היא בירת החינוך של ישראל", הוא אומר, "תוצאה של עבודה מדהימה שאנשים עשו. זה אושר גדול".

     

    מרים פיירברג. "מאוד כאב לי עליה" | צילום: יובל חן
    מרים פיירברג. "מאוד כאב לי עליה" | צילום: יובל חן

     

    כשתסתיים תקופת הקלון, תרצה לחזור לראשות העיר?

     

    "אני עם הקטע המוניציפלי גמרתי. עכשיו אני צריך אוויר. הפסקה. אני מתנזר מהעירייה. לא נכנסתי לבניין כבר שנתיים. לא קשור אליהם. לא בעניין. יש ראש עיר היום, יוסי בכר, שעושה עבודה מצוינת וכשהתושבים פונים אליי אני מעביר אותם אליו. אני אוהב את העיר ואת התושבים, אבל כרגע אין לי שום געגועים למקום או לתפקיד".

     

    ופוליטיקה ארצית?

     

    "אני איש של אנשים. התשוקה שלי היא לעשות להם טוב. למרות שכרגע זה רחוק, אני מניח שבעתיד אפגוש את הייעוד שלי".

     

    מה הייעוד שלך?

     

    "להיות איש ציבור". •

     

    sari.makover@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 11.10.16 , 02:02