במקום מחילה – חלחלה

אני כיפוריסט גרוע מאוד. ביום האחד הזה בשנה, כאשר ליבו של אדם מתרחב כדי לסלוח לחברו על עוולות שאולי עולל, כשהוא מבקש מעיניו לראות את אחיו בחמלה, כשאין בו אלא רצון טוב למחול ולזכות במחילה – דווקא אז אני מסתובב כבולדוזר נוירוטי ברחובות ומתעצבן על כולם. זו לא אשמת הזולת, כמובן, אלא אשמתי: אני יוצא לרחוב דווקא כשכל המעצבנים משוטטים בו.

ראשית, הילדים שמקדימים לרדת לכביש עוד טרם כניסת החג. האם להוריהם לא אכפת שייפגעו ממכונית חולפת ושהם עצמם יבלו לילה כמלווים בחדר מיון עם מכונת פחיות מקולקלת? זה עניין כמעט מתמטי: אם החג נכנס סמוך לשש, והילד שלך בכביש בחמש וחצי, בכמה גדלים הסיכויים שלו להיפגע? כל כך קשה לחכות שהחג יתחיל, ואז עוד קצת?

ואיך יודעים שהחג מתחיל? אצלנו בשכונה זה פשוט מאוד: יש צפירה. כן, ממש כמו בימי הזיכרון ובימים שבהם נופלים על ראשינו טילים. מי העניק אישור לאותו מפעיל צופרים להפר את שלוות האזור כולו (בימי שישי הוא מנגן גם את "מלאכי השלום" במערכת)? לא ברור. אני תוהה לא פעם אם מדובר במערכת הצבאית, שהרי הצפירה מושמעת באותה טכנולוגיה, והיא גם מיתמרת משכנתנו בני־ברק, עיר שיש לה מדינה שיש לה צבא שבו תושבי הקרת לא אוהבים לשרת בדרך כלל.

כיוון שנכנס החג, מופיע אויב הציבור מספר 3: הנהג שממשיך לנסוע. חרדי(!) אחד כמעט רמס את בני במעבר החצייה הסמוך לביתנו דקותיים לאחר כניסת הצום. לא ברור לאן מיהר הצדיק, שהרי ממילא בנסיבות כאלה הוא "פסול", כפי שקבע ראובן מ"הפרלמנט", כשאחיו שאולי בלע חתיכת בצל שנתקעה לו בשן שתי דקות לאחר תחילת הצום.

כבכל שנה ערכנו מסע אופניים משפחתי לתל־אביב, ועד שהגענו לנתיבי איילון הספקתי להגיש עזרה לשלושה ילדים שהתרסקו על הכביש, שניים עם אופניים ואחת עם רולרבליידס. כולם, ללא יוצא מן הכלל, אחזו טלפונים ניידים בזמן הרכיבה ולא חבשו קסדה. אולי ההורים לא אשמים, כי הילדים מבטיחים ואז משקרים, אבל עדיין מרתיח לראות ילד בלי היגיון בריא. פשוט ברור שכשהוא יגדל, הוא יהפוך ל... איך קוראים לזה? אה, כן: ישראלי.

והיה האיש שעישן בהתרסה במרכז השדרה, וחבורת הנערים הצעקניים שחסמו את המדרכה עם אופניהם הזרוקים והעבירו מיד ליד שקית במבה מול הרעבים והשבים, או הז'אנר המשלים לנהגים המתאחרים: המקדימים, שנוהגים לפני מוצאי החג. חי נפשי שרציתי ביום הזה לראות את בני עמי ברכוּת ולמחול להם על עברם, אך לצערי ההווה נעמד לפניי והסתיר לי. ועכשיו סלחו לי, עליי להתכונן לעצב הגדול שאני מקפיד לחוש ביום שמחת תורה.