שבת 16 בדצמבר 2017
ידיעות אחרונות
צילום: דנה קופל
המוסף לחג • 13.10.2016
ואני בעיניהם ראיתי איזה אור
ארבעה ישראלים שליבם עדיין לא קהה אל מול קורבנות של רוע טהור במדינות אחרות בעולם, ופועלים יום וליל כדי לסייע למבקשי המקלט, מספרים לעלמה זהר על המחיר הכבד שהם משלמים ועל הדרך שמנחה אותם. הכנסת אורחים, גרסת המציאות
עלמה זהר | צילומים: דנה קופל

זרם מבקשי המקלט שהגיע ארצה דרך גבול מצרים בשנים 2007/8 התקבל בתחילה באהדה מסוימת.

 

 

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

קריין: גבי ינון, עריכה טכנית: אלעד לוי

 

 

ישראלים רבים, ואני ביניהם, הגיעו למקלטים המאולתרים באזור התחנה המרכזית בתל־אביב והביאו איתם תרומות של ביגוד ומזון. מתוכם היו אנשים שנשארו להתנדב באופן קבוע, קשרים אישיים נרקמו, נוצרה מחויבות.

 

במשך השנים, ככל שגברה המצוקה של תושבי דרום תל־אביב וככל שממשלת ישראל החריפה את מאבקה בתופעה, הציבור הישראלי הפנה להם גב. תרם לכך גם הקמפיין האגרסיבי נגד מבקשי המקלט שכלל התבטאויות קשות מצד שרים וחברי כנסת והדבקת הכינוי "מסתננים" שהפך לשימוש רווח.

 

בשטח נותר הגרעין הקשה של פעילים ומתנדבים שמוסיף לתמוך בקהילה - אם הם לא יהיו שם, איש לא ייתן סיוע משפטי, רפואי או אחר. לא תהיה שום כתובת. הפעילים מתמודדים עם מציאות עגומה ועם תגובות קשות של זעם ברחוב הישראלי. יש מי שרואה בהם עוכרי ישראל, ויש מי שרואה בהם את הפנים של ישראל היפה.

 

••••

 

 

"העצה היחידה שקיבלתי כשהתחלתי להתנדב עם הפליטים, הייתה לא לתת להם בשום אופן את מספר הטלפון שלי", אומרת סיגל קוק־אביבי ומתגלגלת מצחוק.

 

ונתת?

 

"ודאי שנתתי. כולם נותנים. האנשים האלה נכנסים לך ללב ואי־אפשר באמת לשים גבולות".

 

אביבי (56), אז אשת תוכנה, הגיעה בעקבות בתה תמוז. "ב־2011 הבת שלי עשתה שנת שירות באו"ם. במסגרת ההתנדבות שם היא נשלחה לראיין מבקשי מקלט אפריקאים ולגבות מהם עדויות, והייתה חוזרת הביתה עם סיפורים קשים מאוד. אחר כך, בגיל 18, התחילה גם ללמד עברית במרכז של הפליטים האריתריאים בתל־אביב. כשהיא טסה לחופשה של חודש בארצות־הברית היא הודיעה לי שאני המורה המחליפה. פשוט זרקה אותי למים.

 

 

עו"ד לאה מילר פורשטט וד"ר רמי גודוביץ
עו"ד לאה מילר פורשטט וד"ר רמי גודוביץ

 

"ב־2012 קיבלתי פנייה מאמנסטי, שחיפשו מורה לעברית עבור מרכז לנשים אריתריאיות בדרום תל־אביב. הגעתי לשם, וחשכו עיניי. זה היה בחורף, מקום עלוב ומוזנח, ריח של ביוב, הנשים ישבו רועדות מקור עם תינוקות קשורים על הגב. לא הייתה לנו שום שפה משותפת. רציתי לברוח, ואז ניגשה אליי ילדה בת חמש, לקחה את היד שלי ואמרה לי בעברית 'אני אעזור לך'. מאותו רגע היא הפכה ליד ימיני ולמתרגמת הצמודה שלי. מהרגע שהיא הושיטה לי יד היה ברור לי שאני לא אעזוב.

 

"את המרכז לנשים הקימה וניהלה זביב (Zabib), אישה אריתריאית זקופת קומה ומרשימה. היא נמלטה מאריתריאה לבדה אחרי שנרדפה בגלל דעותיה, ועברה דברים איומים בדרך. הדמות שלה הזכירה לי את סבתא שלי שהייתה פעילה ציונית וברחה ארצה מאוקראינה מסיבות של רדיפה פוליטית. בארץ הצטרפה לפלמ"ח, גידלה שלושה ילדים ומתחת לבית הסתירה סליק נשק ענק. הדמות הזו של אישה חזקה, אמיצה ולוחמת זה משהו שהולך איתי כל החיים. משם נוצר בינינו חיבור מאוד חזק".

 

איך הגיבה הסביבה הקרובה שלך לפעילות הזו?

 

"היו אנשים קרובים שתמכו בי מאוד, בראש ובראשונה אמא שלי, שעוזרת ואפילו לוקחת אליה לקיבוץ בחופשים ילדים מדרום העיר. אבל היו גם אנשים שלא קיבלו את זה ונפערה בינינו תהום. עם אחותי אני לא מדברת כבר ארבע שנים".

 

מתי הפכה ההתנדבות ממשהו שאת עושה בזמנך החופשי למשרה מלאה?

 

"מבחינתי נקודת המפנה הייתה צעדת החופש, בדצמבר 2012. קיבלתי טלפון שקבוצה גדולה של פליטים יצאה ממתקן חולות והם צועדים על הכביש צפונה. לקחנו את המכונית לפגוש אותם בבאר־שבע. היה שם קור אימים, אנשים שבתו רעב במשך יומיים ואחר כך צעדו ברגל יותר מ־20 ק"מ, סובלים מתשישות ומקור. מה שהדהים אותי היה הסדר המופתי שבו הם התנהלו והאופן הדמוקרטי שבו קיבלו כל החלטה. הרמנו טלפון לדב חנין והשגנו להם אישור לישון בתחנה המרכזית בבאר־שבע, ואנשים התחילו להגיע עם תרומות של מזון ושמיכות. אנשים שם גוועו ברעב, אבל אף אחד לא אכל עד שכולם ישבו וקיבלו את הצלחות שלהם. אז הבנתי שאני לא יודעת כלום, שאני יכולה ללמוד מהם.

 

"המשפחה התקשרה והתחננה שאחזור הביתה, אבל לי היה ברור שאני נשארת עד הסוף. הלכנו למחרת 25 קילומטר ברגל, הרגליים שלי שתתו דם. בירושלים הקמנו מאהל מחאה מול הכנסת, וכשהיס"מניקים הגיעו הפליטים התיישבו על הרצפה ואנחנו – הפעילים הישראלים – הקפנו אותם במעגל, מתוך מחשבה שכלפינו השוטרים יפעילו פחות אלימות. טעינו. אני זוכרת את עצמי פשוט עפה באוויר ונוחתת נחיתה כואבת מאוד על האספלט. תוך שתי דקות הכל נגמר, כולם הועלו לאוטובוסים ורק החפצים האישיים שלהם נשארו מתגוללים על הארץ. מאז ועד היום אני חוזרת כמעט כל שבת לחולות. לא שבתי לחיי הקודמים".

 

אין איזה רגע שאת אומרת לעצמך די, אני לא יכולה להמשיך.

 

"אני יודעת שאם אעצור אני אקרוס. המחיר הנפשי הוא עצום, אבל עדיין לא הלכתי לטיפול כדי לעבד את מה שעברתי, כי אחר כך אני לא יודעת אם אוכל להמשיך. אין לי דרך אחרת אלא לראות בזה ייעוד. אבל אני גם מקבלת מזה הרבה, לראשונה בחיי יש לי תחושה שאני חלק מקהילה, שהחיים שלי הם יותר מהגשמת השאיפות הפרטיות שלי".

 

להמשיך את המחאה

 

עבור הצייר יגאל שתיים, הפעילות הייתה המשך ישיר למחאה החברתית של קיץ 2011. "נוצר איזה מומנטום שדוחף אנשים לפעולה", הוא אומר. "הסטודיו שלי היה אז בתחנה המרכזית בתל־אביב והכרתי את האפריקאים שהסתובבו שם, אבל לא חשבתי לפעול עד שחוקק החוק של מתקן חולות, זה הוציא אותי מדעתי".

 

יגאל שתיים | צילום: דנה קופל
יגאל שתיים | צילום: דנה קופל

 

מדוע?

 

"כי אני בא מהיסטוריה של פליטות, גם המשפחתית וגם אישית. עברתי ילדות של עוני במשפחה עם הרבה ילדים, אני יודע מה זה מחסור. ישבתי עם אורלי (פלדהיים, שותפתו) ושברנו את הראש מה אנחנו יכולים לעשות. בסוף החלטנו ללכת לאנשים שהיו זרוקים בגשם ובקור בגינת לוינסקי ולתת להם את הדבר הכי בסיסי – אוכל, בגדים, שמיכות. פתחתי קבוצת פייסבוק, 'מרק לוינסקי', ומאותו רגע הגיע זרם מדהים של תרומות. אנשים בישלו והגיעו לגינה עם סירים, מעילים, מזרנים. החזקנו שם מעמד שנה וחצי, עד שאחרון האנשים עזב את הגינה".

 

מה גרם לאנשים להגיע?

 

"זו אנושיות בסיסית, וזה גם יהודי, אנחנו עם של פליטים".

 

רוב הישראלים חושבים שמקומם של האפריקאים לא כאן.

 

"אני נתקל בתגובות נוראיות. ממלאים את עמוד הפייסבוק שלי בנאצות, אבל אני לא מפחד ומשיב לכולם. מדי פעם אני מצליח גם ליצור דיאלוג. בבסיס אני מאמין בבני אדם, אני יודע שאנשים מתנהגים כך מבורות ומפחד. ההסתה הפרועה נגד הפליטים מחלחלת מלמעלה ושוטפת לאנשים את המוח".

 

מאיפה הכוח להמשיך?

 

"אם הייתי לבד כבר מזמן הייתי נשבר, אבל אני מוקף אנשים נפלאים שרוצים לעזור. כיום הסטודיו שלי משמש מחסן לתרומות שמספק בגדים וצעצועים לגני ילדים, אין יום שאני מגיע ולא מוצא שקיות ליד הדלת. מפלס האופטימיות הוא כמפלס השקיות, כרגע יש לי טון ציוד בסטודיו. טון של אופטימיות".

 

מה אתה משיב למי שאומר "עניי עירך קודמים".

 

"אני עוזר לכולם. מעולם לא שאלתי נזקק מי הוא או מה הוא לפני שהגשתי לו עזרה. ל'מרק לוינסקי' היו מגיעים הרבה מאוד הומלסים, נרקומנים ונזקקים – כולם קיבלו ארוחה חמה".

 

עניין של פרופורציות

 

גם ד"ר רמי גודוביץ' (47) חושב שהישראלים אינם רעים לאפריקאים כמו שנדמה. "לישראלים יש פה גדול", הוא אומר, "אבל הם הרבה יותר נחמדים ממה שהם חושבים. בסופו של דבר, בתור פליט בישראל אתה הרבה יותר חלק מהחברה מאשר לו היית חי בשכונה של מהגרים באירופה. אני חי בדרום תל־אביב ומסתובב הרבה עם הקהילה, והייתי עד להתקפות גזעניות מאוד קשות, קללות ואלימות. ילדים שהשליכו צואת כלבים על נשים אפריקאיות בגינה. יש כאן סלחנות לדברים מזעזעים שקורים. אבל ביחס לעולם מה שקורה כאן עוד סביר. אל תשכחי שאלה אנשים שעברו את הטבח בדרום־סודן, את רדיפות המשטר במצרים, את מחנות העינויים בסיני. הם ראו אכזריות קשה מזו.

 

"אין כאן טובים ורעים. יש כאן עולם מבולבל ברגע של שינוי, שאף אחד מאיתנו עוד לא יודע לאן הוא הולך. אני יכול להבין את הפחד שגורם לאנשים להתנהג כך. אני לא אדם פוליטי אלא איש חינוך, וזה הבדל תהומי בתפיסת העולם. אני מאמין בשינוי דרך חינוך ולא דרך מאבק פוליטי, ולכן מבחינתי גם אם האדם שעומד מולי מחזיק בתפיסה הפוכה לגמרי משלי, אנחנו עדיין באותו צד. התהליך צריך להיות כזה שישפר את מצבם של הפליטים וישפר גם את מצבה של הקהילה שהם חיים בתוכה, אחרת זה לעולם לא יצליח, כל עוד תושבי דרום תל־אביב סובלים מהזנחה".

 

גודוביץ', ביחד עם עו"ד לאה פורשטט־מילר, הקים ומנהל את פרוייקט "Come True" המממן לימודים לילדי פליטים שגדלו בישראל וגורשו ממנה. עבור שניהם, גירוש הפליטים לדרום־סודן ב־2012 היה נקודת תפנית. "לבני אורי היה חבר טוב בבית הספר, ילד בשם וואי מדרום־סודן", מספרת מילר. "ילד מקסים ומתוק, שמהר מאוד הפך לבן בית אצלנו. שמעתי בחדשות על הכוונה להחזיר פליטים לדרום־סודן בעקבות הכרזת העצמאות שם, אבל איכשהו לא קישרתי את זה אליו. כשאורי הגיע הביתה יום אחד וסיפר שמגרשים את המשפחה של וואי, זה הכה אותי בתדהמה. התחלתי לנסות להבין איך אני יכולה לעזור להם, פניתי לכל הארגונים שעוסקים בנושא וכך הגעתי לרמי. הבנתי שאת הגירוש לא אוכל למנוע והחלטתי שהעזרה הכי טובה שאני יכולה להגיש להם היא לממן את הלימודים של וואי. מזה הכל התחיל".

 

כיום משתתפים בפרויקט כ־150 ילדים שחולצו מדרום־סודן ולומדים בבית ספר באוגנדה. הפרויקט כולו נשען על תרומות פרטיות של ישראלים ש"מאמצים" ילד ומממנים את לימודיו לאורך שנה או יותר. "זו משרה מלאה בהתנדבות", אומרת מילר. "זה גוזל המון זמן וגם לא מעט כסף שיוצא מהאוברדרפט הפרטי כדי לסגור כל מיני חורים, וזה בא על חשבון הזמן הפרטי, העבודה והמשפחה. אבל אנחנו עוסקים כאן בהצלת נפשות, וזה דבר שאין לו מחיר".

 

"המצב כיום בדרום־סודן קשה ביותר, בעקבות התלקחות מחודשת של מלחמת האזרחים", מוסיף גודוביץ'. "אנחנו מחלצים ילדים שנמצאים בסכנת חיים ממשית גם בגלל הלחימה המשתוללת וגם בגלל מחסור באוכל ובטיפול רפואי. יש רגעים שאני נאלץ להגיד לאנשים שאני לא יכול לעזור. אין לי כסף. העולם הוא מקום מאוד אכזרי, אבל העשייה נותנת לך תחושה של כוח, פחות חוסר אונים. אני נחשף לדברים קשים מאוד, אבל בוחר לפעול בתוך המציאות ולא להיות צופה מהצד".

 

הפתעתם אותי. חשבתי שאמצא כאן קבוצה מאוד מתוסכלת של אנשים שמתמודדים עם הרבה קושי ועוינות.

 

"מי ששורד לאורך זמן בפעילות הזו זה רק אנשים שמאמינים ביכולתם לשנות. אתה צריך להיות אופטימי חסר תקנה".

 


פרסום ראשון: 13.10.16 , 14:01