חמישי 17 בינואר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יהונתן בלום
    מגזין חג • 13.10.2016
    סוכת שלום
    רגע לפי שהן מובילות אלפי נשים לעצרת מול בית ראש הממשלה, פגשה תמי ארד את מלי, ענת, הודא, רחאב, אריאלה ויהלומה מתנועת "נשים עושות שלום" כדי להבין: למה תושבת התנחלות, אם שכולה, פלסטינאית, אשת חינוך בכפר ערבי, ניצולת פיגוע ומטפלת בנפגעי טראומה משוכנעות שהן יכולות להשיג את מה ששני העמים לא מצליחים למעלה ממאה שנה: שלום אמיתי. חולמות? מנותקות? "אנחנו השפויות", הן מצהירות, "אלו שאומרות: די. בואו נחיה חיים של תקווה"
    תמי ארד | צילום: יונתן בלום

    תארו לכם תמונה: ביבי ואבו מאזן מסוגרים לשיחות שלום בסוויטה של מלון יוקרה בעיר אירופית כלשהי, ולאחר שעות ארוכות הדיונים נקלעים למבוי סתום. המשלחות מתקפלות, והשניים מחליטים לעזוב את המלון איש־איש לדרכו. עד כאן הסיפור נשמע מוכר. אלא שבשלב הזה נכונה להם הפתעה. לובי המלון פקוק ומנוקד בנשים, היושבות על רצפת השיש, ירך אל ירך, וחוסמות את היציאה. עשרות, אם לא מאות, הנשים — ישראליות ופלשתיניות — משלבות ידיים וקוראות "enough is enough" וגם "we want peace". מחוץ למלון מאות נשים אוחזות ידיים ומקיפות את המבנה במעגלים נוספים ובפיהן תפילות. וכך אין יוצא ואין בא. המלון במצור, והנשים דורשות מהמנהיגים לחזור לחדר הדיונים ולהגיע להסכם.

     

    התסריט נשמע דמיוני, אך למעשה התרחש במציאות אחרת: ב־2002 קמה בליבריה תנועת נשים, שנולדה מתוך הכאב והייאוש שגרמה מלחמת האזרחים במדינה. נשים נוצריות ומוסלמיות חברו יחד, קראו למחאה לא אלימה ולהפסקת שפיכות הדמים. באפריל 2003 החריפו הנשים את מחאתן: אלפים בבגדים לבנים ובשיער אסוף התקבצו בשוק הדגים, תוך קריאה "נשות ליבריה רוצות שלום עכשיו!". בהשראת המחזה היווני 'ליזיסטרטה' הן גם יזמו שביתת יחסי מין, תוך שהן דורשות מבעליהן לחדול מהמאבק האלים. מעט אחר כך ניאות צ'רלס טיילור, הרודן ששלט בליבריה, לפגוש את הנשים והשתכנע לקיים שיחות שלום עם מנהיגי המורדים.

     

    שיחות השלום, שהחלו בבירה אקרה, התפוצצו לאחר זמן קצר. אלא שאז נכונה לצדדים הפתעה: מנהיגת הנשים הליבריות, ליימה גבואי, יזמה שרשרת אנושית שמנעה ממשתתפי שיחות השלום לעזוב. המחאה הובילה ללחץ בינלאומי שהוביל להסכם שלום מהיר.

     

    אותה ליימה גבואי, כלת פרס נובל לשלום ב־2011, מלווה בימים אלה את מסען של "נשים עושות שלום", תנועת נשים א־פוליטית שמבקשת לחולל אצלנו את הנס של גבואי בליבריה.

     

     
    צילום: יהונתן בלום
    צילום: יהונתן בלום

     

     

    התנועה, שקמה בקיץ 2014 בעקבות מבצע "צוק איתן", מגייסת נשים מכל הקצוות – ישראליות ופלסטיניות, יהודיות ומוסלמיות, חילוניות ודתיות — במטרה לקדם את חזון השלום. במוצאי ראש השנה פתחו נשות התנועה ב"צעדת התקווה", באירוע בראש הנקרה שהוקדש לזכרו של שמעון פרס ז"ל, ובמסגרתו העבירה נציגת תנועת "ארבע אמהות" את הלפיד ל"נשים עושות שלום". הצעדה מתוכננת להגיע לשיאה בעוד שלושה ימים, ה־19 בחודש, בעצרת מול בית ראש הממשלה בירושלים.

     

    אם תשאלו את יהלומה זכות מאופקים, חברת "נשים עושות שלום", תרחיש דומה לזה הליברי לא יקרה אצלנו, ולא משום שהישראליות והפלסטיניות לא יצליחו להגיע להסכמה בנוגע לשיטת ליזיסטרטה.

     

    "לתת למנהיגים את הכוח זה משהו ישן", מבהירה יהלומה, "נשות ליבריה רצו אחרי המנהיגים, ואני אומרת שבמדינת ישראל הכוח בידי העם. כשהעם ידבר אחרת, המנהיגים יילכו איתו. אני מסתכלת בפייסבוק, עוקבת אחרי הפוסטים. המנהיגים מתאימים עצמם למה שקורה בשטח. אני אומרת לאנשים: בואו נשנה את השפה. במקום לדבר על מסכנות, נדבר על זה שאנחנו לוקחים אחריות על הבית ולא מחכים שיבואו לעשות לנו".

     

    במושב בית הלוי בעמק חפר, בבית כפרי הטובל בירק ומוקף עצים, לצד שקשוקה מבעבעת ולחמים מבית טוב, אני פוגשת את נציגות "נשים עושות שלום" לשיחת סלון. שיחה שגם מילים שגורות כמו שלום, סובלנות, דו־קיום, שינוי ותקווה מתנגנות בה במנעד שנשמע חריג לאוזן המורגלת בחולין הישראלי.

     

     
    צילום: יהונתן בלום
    צילום: יהונתן בלום

     

     

    מלי בר־גברא (37), אם לשניים מעלי זהב שבשומרון; רחאב עבד אלחלים (64), אם לארבעה ממנשייה זבדה; אריאלה אלוש (39) מרמת־גן; ענת פרקש (58), אם לשלושה מקיסריה; הודא באקרוב (45) מחברון; ויהלומה זכות (56), אם לחמישה מאופקים, חברו כולן ל"נשים עושות שלום", כדי למצוא את הדרך שתגשר על הפערים, תפתח פתח להקשבה ותביא לתקווה ולשינוי.

     

    הן מגיעות מרקעים שונים, וחייהן התגלגלו בכיוונים שונים: יהלומה, מייסדת מרכז חוסן באופקים לנפגעי חרדה בזמן התקפות טילים, באה ממקום של שליחות ציבורית. ענת היא אמו של תם ז"ל, טייס חיל האוויר שנפל במלחמת לבנון השנייה, ולזכרו הקימה מיזם חינוכי שפועל לדו־קיום. רחאב, ערבייה ישראלית, ד"ר לפילוסופיה של החינוך, מצטטת את אביה ז"ל שנהג לומר: "תחשוב חיובי. מחשבות מולידות את גורלך". מלי, המתגוררת בהתנחלות ותיקה בשומרון, הצטרפה לתנועה מתוך אמון בכוח הנשים לחבר. אריאלה, שנפצעה קשה לפני 12 שנה במתקפת טרור בסיני, הוזמנה לתעד את פעילות התנועה כבמאית דוקומנטרית - ונשארה.

     

    ויש את הודא, העומדת בראש עשרות ארגונים חברתיים הפועלים ליצירת קשרים בין העמים. היא יצאה מביתה בחברון בשבע בבוקר כדי להגיע למפגש שנערך בשעות הצהריים המאוחרות. בדרך עברה מחסומים ובדיקות, אבל היא לא מתרגשת. "מדובר במרתון", היא אומרת, "הישראלים והפלסטינים חושבים שהסכסוך שלהם מיוחד, אבל הגיע הזמן להפסיק להחריג אותו. נוצר מחסום פסיכולוגי ענק שנותן תחושה שהסכסוך הזה יוצא מן הכלל, והוא לא. המניפולציה היא הפחד. אנחנו ממש דומים, למה אנחנו לא רואים את זה?"

     

    "אנחנו השפויות"

     

    הדרך לשלום, הן מבינות, רצופה מכשולים. המחלוקות קשות, היסטוריית שני העמים מדממת. בפורום האינטימי של המפגש הנשי אריאלה מספרת לראשונה על חוויית הפציעה שלה לפני 12 שנה. "עכשיו, עם 'צעדת התקווה', אני סוגרת מעגל", היא אומרת.

     

    במהלך חופשתה בסיני התרחשה מתקפת טרור שגבתה את חייהם של 34 אנשים, בהם 12 ישראלים. סמוך לזולה שבה נפשה עם חברתה הטובה התפוצצה מכונית תופת. החברה, מיכל אלכסנדר, נהרגה. אריאלה נפצעה קשה ועברה תהליך שיקום ארוך ומייסר. "לא משנה מי שלח את המפגעים ואיזה ארגון טרור עומד מאחוריהם, המקום שממנו הם באו הוא של ייאוש ופחד, והתוצאה שלו הרסנית כלפי הנפגעים והמפגעים גם יחד", היא אומרת. "קורבנות ואובדן מגדילים את מעגל האיבה בשני הצדדים, ומרחיקים את הסיכוי לשלום".

     

    איך מתגברים על רגשות הכעס?

     

    "אני לא כועסת", אומרת ענת, שבנה, סרן תם פרקש, טייס קרב, נפל בהתרסקות מסוקו במהלך מלחמת לבנון השנייה, כשהוא בן 23 בלבד. "הטראומה שעברתי לא שינתה את הגישה הבסיסית שלי, שרואה את כל בני האדם. ואולי דווקא בגלל שתם נהרג, ותם הוא אחד מתוך כל כך הרבה חללים ששילמו בחייהם, אנחנו חייבים לעשות את השינוי הזה כדי שהמחיר שהם שילמו ואנחנו שילמנו לא יהיה לשווא".

     

    "כשבן אדם מחליט שהוא לוקח חיים, הוא בא ממקום של להרים ידיים", אומרת אריאלה. "את ההשלכה של זה, הרסיסים של הייאוש והאובדן, הרגשתי בגוף שלי. בכולנו יש את המקום הזה, והשאלה היא איך את בוחרת להתייחס ומה את עושה עם זה. התהליך שאני עברתי היה לקחת את הצלקת הזו ולעשות מזה משהו שאני שלמה איתו".

     

    אריאלה משתמשת בניתוחים הפלסטיים שעברה לאיחוי הצלקות כאנלוגיה למה שהחברה שלנו צריכה לעשות. "המדינה שלנו היא ישות שצריכה לדעת לקבל את כל החלקים שבה. זה, בעיני, השלום".

     

    אני שואלת את הודא על גל הטרור האחרון שהגיע מחברון, על התחושה של ישראלים רבים שאין בחברון עם מי לדבר. "כשאתה מדבר עם אנשים פנים אל פנים, אתה רואה שהקשרים המוצלחים ביותר בין פלסטינים וישראלים נמצאים דווקא בחברון", היא משיבה. "חברון אמנם מייצרת אנשים שהורגים, אבל גם רוב האנשים מארגוני החברה שאני פועלת בהם באים מחברון".

     

    מלי: "באופן הזוי או לא, בתקופות של טרור שמופנה אלינו בבתים, בדרכים, מתחדד אצלי הצורך לפעול, ובמהירות. כמה עוד יהיה הפחד נוכח בחיים שלנו ושל ילדינו? אנחנו השפויות, אלה שאומרות די. בואו נבנה חיים מכבדים, חיים של תקווה".

     

    "מה האלטרנטיבה?"

     

    למסתכלים מבחוץ הפערים בין הנשים שיושבות מולי גדולים ועלולים להיראות בלתי פתירים, ובכל זאת הן כאן - יחד. אני שואלת את מלי מעלי זהב כיצד מתיישבת העובדה שהיא גרה בשטח שהעם השני תופס כלא לגיטימי עם חברותה ב'נשים עושות שלום', לצד הודא ונשים פלסטיניות נוספות.

     

    "השאלה הזאת", עונה מלי, "עולה בי מדי פעם, אבל יותר בגלל שיש ציפייה שאסביר את מה שנראה כקונפליקט, ופחות כי היא נשאלת מבפנים. אני בעיקר אוהבת את הארץ הזו ומרגישה שיש לי זכות ליישב אותה בכל מקום שהמדינה ראתה ורואה לנכון ליישב. המילה 'כיבוש' לא מדברת אלי. אני לא מרגישה שגזלתי את ביתו של מישהו, אבל לעולם לא אגיד את זה לפלסטיני, כי יש סיכוי גדול שהוא מרגיש אחרת ממני, ואני מכבדת את זה" .

     

    הודא, שנולדה בירושלים וגדלה בחברון, מספרת שאחת החוויות שהותירו בה חותם כילדה היה דיאלוג שניהל אביה עם חיילים ישראלים שתפסו לילה אחד את גג ביתם. האב עלה אל החיילים שעל הגג עם ענבים והתפתחה שיחה ארוכה. הודא מספרת שהיא ואחיה כעסו על האב. "'מה האלטרנטיבה?', אבא שאל אותנו כשירד מהגג, 'לבצע פעולה אלימה שכולם יפסידו?' אבי הוא ששבר עבורי את החומה", היא אומרת.

     

    מלי: "הכאב והאשמה שלי הם על המצב הקיים ולא על העבר. אני מרגישה כאב שהשכנים שלי לא חיים או זכאים לאותם חיים כמו שלנו. פה הכאב שלי מונח. לראות אותם כל בוקר בצמתים, לדעת שרק לחלק מזערי מהם יש פרנסה, שגם היא לא קבועה וגם היא לא מכבדת. לדעת באיזו דלות הם חיים. הקצבות של מים וחשמל, מצוקת אבטלה, קשיים חינוכיים, תרבותיים".

     

    "אם החברה הישראלית תראה אותנו כבני אדם שראויים לזכויות משלהם", אומרת הודא, "נשיג הרבה. עלינו לבנות יחסים כי עלינו לחיות יחד. אחרת, מה האלטרנטיבה?"

     

    רחאב מתחברת לדברי הודא. היא מספרת על בנה הרופא שהקים בית חולים ברומניה, ובכל פעם שהוא מגיע לביקור בארץ או חוזר לרומניה הוא עובר בידוק מייגע בשדה התעופה. "לימדתי אותו להיות חיובי, להסתכל על הדברים הטובים שהמדינה שלנו נותנת", היא אומרת.

     

    הודא: "רוב החוויות שאני חוויתי מפגישות עם ישראלים היו עם חיילים בנקודות הבידוק. זה התחיל בצורה של 'למה את מסתכלת עלי ככה', וכאשר השתמשתי באנגלית לפתע היה ריכוך. שואלים מאיפה האנגלית, וכשאני אומרת שמבוסטון, הם מיד שואלים מה את עושה כאן. וכך, בתוך חמש דקות, החייל הופך מחייל לילד בן 18 שיש לו הורים וסיפור ממש כמוני. אז מה גורם לו להיות שונה ממני?".

     

    אני שואלת את מלי אם תהיה מוכנה לפשרה אישית עבור השלום. "כמו כל אדם בר־דעת, אני מבינה שיש צורך בוויתורים של שני הצדדים למען השלום", היא משיבה. "אני מוכנה לעשות אותם גם אם זה כרוך בעקירה אישית של הבית שלי. המטרה היא המחייבת".

     

    "הקיצוניים הם האויב"

     

    "החינוך הוא שיוביל לשינוי המציאות ולשלום", מכריזה רחאב. היא נולדה וגדלה בנצרת, למדה הוראה וב-1972 נישאה לסאלח מהכפר מנשייה זבדה. כך מצאה עצמה במקום בו אין חשמל בבתים, אין כבישים סלולים, והילדים לומדים שעות בודדות ביום בצריף שממוקם בבית קברות.

     

    את המעבר הטראומטי מהעיר לכפר המוזנח היא הפכה לשליחות. "לקחתי אחריות לשפר את המצב", רחאב מספרת, "ראיתי בזה את השירות הלאומי שלי כלפי העם שלי, אבל לא מנקודת קיפוח". היא הקימה וניהלה בית ספר אזורי ליהודים, מוסלמים ונוצרים המשלב ילדים עם צרכים מיוחדים. על פועלה זכתה להדליק משואה ביום העצמאות ה־48 של ישראל.

     

    "כש'נשים עושות שלום' פנו אלי, אמרתי להם: אני לא קישוט שתשימו על הז'קט", נזכרת רחאב. "שאלו אותי אם אני מוכנה לפגוש נשים ממוצא רוסי שאומרות 'ערבי טוב זה ערבי מת'. היום אנחנו חברות. בדיאלוג האנושי אנחנו משנות את השיח. אני אף פעם לא הולכת ראש בראש, אני מקשיבה גם לדברים קשים".

     

    ענת: "לפני הדיבור על שלום, ההידברות בתוך עצמנו יותר חשובה. רק כשנלמד לכבד זה את זה יהיה לנו עתיד במדינה. אני מנסה להבין איך אנחנו, הרוב דומם, משמיע קול כדי שהקיצונים לא יהרסו לנו את החיים פה. זה האויב שלנו".

     

    לפני שש שנים ענת הקימה לזכר בנה את "בוסתן תם", מרכז לימודי המחנך לאהבת הסביבה. "דרך החינוך לחקלאות אורגנית אנחנו מדברים על קיימות ועל דו־קיום. אני שומעת את הייאוש, וזו אחת הסיבות שהקמתי את המרכז. עליך לצאת מהמקום הקטן שלך ולהשמיע קול, וזה מה שעושות 'נשים עושות שלום'".

     

    הן מסתובבות במפגשי נשים ברחבי בארץ, מקיימות חוגי בית, יוזמות פרויקטים (למשל "שמיכת השלום", יצירה סמלית המורכבת מפסיפס הולך וגדל של חלקי סדיני ילדים, המקושטים במסרי שלום ותקווה), רותמות עוד ועוד נשים למאבקן. בדרך הן סופגות כמובן לא מעט תגובות קשות מהסביבה.

     

    "אומרים לי, 'זה לא מזיק לחלום, חלומות לא מביאים לשינוי'", מספרת מלי.

     

    "כמה חטפתי על הראש, כמה היום אני חוטפת על הראש", אומרת יהלומה. "יש כאלה שרואים בי שמאלנית שמסיתה אנשים. אני לוקחת את זה קשה, אבל לא אתן לקול הזה להשפיע עלי. וכשמגיע עוד קול כזה אני אומרת: בואו נבדוק מדוע אנשים מפחדים. זה בדיוק כמו עם נפגעי חרדה. אם אני נפגעת חרדה - אני משותקת".

     

    מרכז חוסן שהקימה, ונתמך על ידי נט"ל, מטפל בנפגעי חרדה בעתות חרום. בשגרה מתקיימת בו פעילות חברתית, לנוער ולמבוגרים. "כשאני לוקחת את בני הנוער שלנו למדבר, למצפה רמון", אומרת יהלומה, "קודם אני מבקשת 'תקשיבו לקולות שלכם'. כשאתה מקשיב לקולות שלך, אתה מקשיב לחולשות שלך — ואז אתה יכול להקשיב לקולות של האחרים. אנחנו לא במצב של הקשבה — כל אחד מנסה להגיד מה שיש לו, כולם מתייגים".

     

    הודא: "בחברון יש הרבה אנשים אפאתים, שכבר לא אכפת להם מה יהיה. הרשות הפלסטינית לא נמצאת שם כדי לעשות שלום או כדי לבנות מדינה. כולם יודעים מאין אני ומה אני עושה. היו אצלי אנשים מרמאללה שממש התחננו בפני שאפעל כך כי זה הדבר הנכון".

     

    רחאב: "אני גרה בין יהודים ובין ערבים וכולם מכבדים את היוזמה הנשית. שמעתי גברים שאומרים שרק נשים יעשו שלום, אבל יש לא מעט שמגלים ספקנות. אומרים שזו יוזמה של מנהיגים, שזה גדול מאיתנו. אני מבינה מצוין כמה שזה מורכב, אבל אסור להשלים עם המצב הקיים. בזמן מלחמה הרבה פחות מגיעים לכפר ואנשים מהכפר מהססים לצאת לערים היהודיות. ככה היה למשל ב'צוק איתן'. לכן אפילו צעד קטן עוזר".

     

    "אנחנו לא נאיביות"

     

    אני שואלת מה תשובתן לאלה הרואים בהן נאיביות, ורחאב שולפת את משל חמש הצפרדעים שנפלו לבור. "אתן מתות, אין לכן סיכוי", זעקו ההמונים סביב הבור כשאלו ניסו לטפס החוצה. ואכן, מאמצי הצפרדעים כשלו, מלבד אחת. כשביקשו לברר איך נחלצה, התברר שהיא חירשת. "אנחנו צריכות להיות חירשות לביקורת שלילית", מסכמת רחאב.

     

    "מי שאומר שאנחנו נאיביות, מדבר מאזור הנוחות שלו", מוסיפה הודא. "אני מצטערת, אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי. אני זאת שחוצה מחסומים מדי יום ואני רואה שאלימות לא פתרה את זה. התקשורת לא מספרת על נהג מונית פלסטיני שכלא במונית שלו ילד שזרק אבנים ולקח אותו לתחנת משטרה, אבל כולם רואים את האישה שאומרת שבנה שאהיד".

     

    "ובאופן אישי", היא מפתיעה אותי, "אף אחד עדיין לא אמר לי שאני נאיבית. אולי זה הסימן שיש פה דרך. אני לא נאיבית לחשוב שהקונפליקט יסתיים מחר, אבל אני יודעת שאני חייבת לתרום לסיומו. אין לי ילדים משלי, אבל יש לי 24 אחיינים, ואני רוצה שיגדלו בסביבה שונה מזו שאני גדלתי בה, שיגדלו במקום בו הם יכולים ללכת לים עם ישראלים, לדבר באותה שפה".

     

    ואיך בכל זאת מתמודדים עם הקיצונים?

     

    מלי: "בהרגשתי, אלו אנשים שרואים את העולם בשחור ולבן ולא מתמודדים עם המורכבות. אין אמת אחת. יש אמת שלי, אמת שלך ואמת שלה. ועכשיו צריך לקחת את המציאות הזאת ולעשות מזה חיים שאפשריים לכולם".

     

    ענת: "כאן את שומעת את הקולות של ההזדמנות. בחוץ את שומעת קולות של אופורטוניסטים שיש להם אג'נדה. הרבה פעמים הרוב הוא דומם ואנחנו מושפעים ממיעוט קיצוני, מתוך תסכולים, מתוך שריטות, מתוך אג'נדה".

     

    אריאלה, שגדלה במשפחה ימנית שבה הגברים הם הרוב הדומיננטי, מספרת איך אמה הייתה האחראית בבית על הדיאלוג ואיפשרה תמיד מקום לכולם. "האחריות לקבל את מי שנמצא בצד החלש היא דווקא של מי שחזק", היא מצטטת משפט שאמה נוהגת לומר, ומוסיפה: "יש משהו בדרך הנשית שלא קיים כיום — לא בהנהגה, לא בשיח. הדרך שלנו מאפשרת ביטוי ודיאלוג חדש. כל אחת והסיפור שלה, כל אחת והטראומה שלה, אבל כולן לוקחות את הכאב למקום של תקווה. לוקח זמן לאסוף אנשים, אבל אם השטח יתחיל להשתנות לאט־לאט, ההנהגות יתחילו לשנות את התפיסה שלהן".

     

    'נשים עושות שלום' הציבו כמטרה חתימה על הסכם מדיני בין הצדדים. אבל גם אם בטווח של השנתיים הקרובות יתגבש תהליך רציף של הידברות, הן יראו בפועלן הישג. "מי שמשנה את העולם הן קבוצות בולטות של נשים, ואנחנו לא קבוצה קטנה — אנחנו כבר 9,000 חברות", הן מתגאות.

     

    אני שואלת אותן אם באיזשהו מקום הן רואות עצמן כממשיכות דרכו של שמעון פרס ז"ל. "פרס זרע את הזרעים של השלום, אנחנו צריכות להשקות אותם", אומרת רחאב.

     

    יהלומה: "פרס ז"ל מהווה עבורי מצפן מוסרי לדרך השלום. הוא התמודד עם אתגרים קשים ומתישים לאורך חייו ונשאר נאמן לעקרונותיו ולדרכו. בדומה אליו, אני מאמינה שהשלום נמצא בעם, בין אנשים, ולא מוטבע רק בהסכמים ובחוזים מדיניים".

     

    הודא: "למרות ההיסטוריה של פרס כאיש מלחמה, בסוף חייו הוא היה מדינאי גלובלי שפעל בשקידות לשלום והציג חזון שזה אפשרי. הוא צריך להיזכר בתור מה שקורה כשנץ הופך ליונה".

     

    איך אתן רותמות נשים?

     

    "הגיוס של הרוב השקט הוא להראות לאנשים שיש פתרון", אומרת ענת. "חוגי בית אפקטיביים בעיני יותר מהצעדה, אם כי אני מבינה את החשיבות שלה כדי לעורר מודעות. אני מאמינה בתהליך, במומנטום הנכון שייצור כדור שלג".

     

    "אנחנו מצליחות לשנות את השיח", מוסיפה יהלומה, "אני מרגישה את זה. אנחנו נפגשות עם אנשים מכל הארץ, מקיימות חוגי בית מהדרום ועד הצפון. כל אחת ואחת היא חלק מפאזל. אני אומרת: בואו נייצר שיח בלי לתייג אחד את השני במגירות של שמאל וימין, דתי וחילוני. זה שינוי תרבותי וחברתי, ואני וחברות שלי הולכות לעשות את זה".

     

     

     


    פרסום ראשון: 13.10.16 , 14:35