תסלחו לי על הקלישאה: דיוויד קוורי, שגריר בריטניה בישראל, קיבל את פניי ב"הלו" מתנגן ולא הציע לי תה מנחה. "משהו קר?" הוא שאל, דקה אחרי לחיצת היד החזקה.
בן זוגו, אלדו אנריקז, הפתיע בעברית. "שלום, תרצי קולה?" אמר והוסיף באנגלית שיש גם מים קרים. עם קוביות קרח או בלי.
מזווית העין פזלתי לעבר חדר האירוח הרשמי שבו עומד שולחן העץ הכי ארוך והכי בוהק שראיתי מעודי. בדמיוני כבר יכולתי לראות בראשו את הוד מעלתה, המלכה אליזבת, עם הכובע הססגוני והכפפות הצחורות.
המציאות, כמובן, מעט יותר אפרורית. בריטניה – בניגוד למדינות רבות שנאלצות לשכן את שגריריהן בבתים שכורים – אוחזת אצלנו בבית קבע, בסמטה צרה ופסטורלית ברמת־גן. "הוא נבנה לפני יותר מ־60 שנה", מסביר קוורי.
כר הדשא המטופח שבחצר האחורית מזמין מצהלות עוללים, אבל לשגריר ובעלו אין ילדים — תודה שחדרתם לפרטיות שלהם בחוצפה צברית טיפוסית. הם גם לא מעוניינים.
אולי כלב? חתול? אני מגששת.
"אחד הדברים שמאוד הפתיעו אותי בישראל היה חתולי הרחוב", מספר קוורי, "לא חשבתי שיש כאן כל כך הרבה חתולים עזובים".
"לא אימצנו חתול, אבל כל חתולי האזור מטפסים על הגדרות ומסתננים לחצר שלנו", מוסיף אנריקז.
למה, אתם מגישים להם אוכל?
"אין צורך להגיש", השגריר פורץ בצחוק, "הם הגיעו בכוחות עצמם למסקנה שבבית הזה תמיד יש אוכל".
"ולא סתם אוכל, אוכל טעים", מחייך אנריקז, "לא אני מבשל. הצוות של המעון אחראי למטבח".
כשהם מתיישבים על הספסל בחצר שטופת השמש במעונם כתף נושקת לכתף, אבל כשהם עומדים קוורי (1.82 מ') גבוה מאנריקז (1.56 מ') בראש וחצי, אולי יותר.
קוורי, בן 51, הוא הנציג הבכיר ביותר של הוד מעלתה בישראל. אנריקז, 43, הוא בן זוגו של השגריר וכמו תמיד, באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב. "זה לא עניין של מגדר. מקומו של ה־spouse (בן/בת זוג – ס"ש) בצד", מבהיר אנריקז.
"שגריר של כולם"
ביולי שנה שעברה, כשנחתו במעון השגרירות, הם היו נחושים שלא לעשות עניין מעובדת היותם זוג גייז. בעיניהם זה לא אישיו. "אני שגריר בריטניה של כל אזרחי ישראל", אומר קוורי, "לא חשבתי שעלינו להניף את דגל הקהילה הגאה".
אבל אז נרצחה שירה בנקי ז"ל בת ה־16 במצעד הגאווה בירושלים. "זה היה שוק, מזעזע", אומר קוורי, "היא הייתה כל כך צעירה ואמיצה. שיגרתי מכתב תנחומים להורים של שירה. אלדו ואני נסענו יחד לירושלים, לבית הפתוח של קהילת הלהט"ב, ונראה לי שעצם הנוכחות שלנו שם אמרה הכל. לפני כמה חודשים אירחנו בביתנו נציגים מ'איגי', ארגון הנוער הגאה, כדי לשמוע ממקור ראשון על הקשיים שלהם ועל האתגרים שניצבים בפניהם. חלק מהם סיפרו על הקנטות שהם סופגים בבתי הספר. זה עצוב וכואב".
גם בלונדון היה יכול להתרחש רצח על רקע הומופובי?
"אני מקווה שלא, אבל אם להיות ריאלי אז נראה לי שבכל מקום בעולם יכול לצוץ אדם בודד שיביע את ההומופוביה שלו באלימות מהסוג הקשה ביותר. בכל חברה קיימים אלמנטים של התנגדות ודחייה. עם זאת, אני חייב להודות שהיה גם משהו מעודד במקרה הטראגי הזה".
מה?
"ראיתי איך כל החברה הישראלית – דתיים וחילוניים – מגנה את המעשה. לפני שנה עוד לא ידעתי עד כמה החברה הישראלית מגוונת. לא העליתי בדעתי שאפילו שכנים וחברים יכולים להתרחק זה מזה בגלל עמדות פוליטיות מנוגדות, אבל בטרגדיה הזאת כל אזרחי מדינת ישראל היו מלוכדים. כולם גינו את המעשה. זה מעיד על ההתקדמות של החברה הישראלית, על הנאורות והפתיחות. אני בטוח שלפני 30 שנה היה כאן אקלים אחר".
גם בבריטניה שרר אקלים שונה.
"בוודאי. כיום, אלדו ואני השגרירים הטובים ביותר של קהילת הלהט"ב בבריטניה, אבל לפני 25 שנה, כשהתחלתי את דרכי במשרד החוץ הבריטי, אנשים נזרקו מהעבודה בגלל היותם גייז. כשהם קיבלו את מכתב הפיטורין, מהיום למחר, לא ניסו לטייח את הסיבה בתירוץ של 'חוסר התאמה'. אמרו לך בצורה גלויה שבתור גיי עליך לחפש את עתידך במקום אחר. אנשים איבדו את הקריירות שלהם בגלל זהותם המינית, אחרים חזרו לארון והמשיכו לנהל חיים כפולים. והיו גם כאלה שעבדו לאט לאט, צעד אחר צעד, כדי לשנות את המצב. השינוי שהתחולל בבריטניה הוא דרמטי, אדיר.
"כיום יש לבריטניה שמונה שגרירים להט"בים במדינות שונות ברחבי העולם — לא רק גייז ובני זוגם, אלא גם לסביות ובנות זוגן. העולם השתנה וממשיך להשתנות ויש עוד הרבה מה לעשות. קיימנו את ההבטחה שלנו לנציגי 'איגי' והשנה צעדנו איתם. אבל אני מצפה שגם סטרייטים יצטרפו למאבק בהומופביה מפני שכל אדם, באשר הוא אדם, חייב לכבד את האחר, בלי קשר לעמדות. מדובר בהתנהגות אנושית".
אני שואלת אם שמעו בישראל הערה מביכה על רקע מיניותם. "לא נתקלתי בשום הערה מביכה, להפך", מעיד אנריקז, "ידעתי שתל־אביב אוהבת גייז, ובכל זאת הופתעתי מקבלת הפנים החמה".
מזימבבואה לירושלים
אנחנו נפגשים בבוקר שלאחר פטירתו של שמעון פרס ז"ל. הדגל שבחזית מעון השגריר הורד לחצי התורן; יורש העצר הבריטי, הנסיך צ'ארלס, הודיע שיגיע לקראת מסע הלוויה; וקוורי ואנריקז ממתינים למכונית השרד שתוביל אותם לטקסים בירושלים.
"לפני כשנה ביקרנו אצל פרס יחד עם בוריס ג'ונסון, שכיהן אז כראש עיריית לונדון, והתרשמנו מאוד מהאישיות שלו", קוורי מספר. "הוא אמר לבוריס: 'כשאתה בן 92, כל מה שאתה צריך לחשוב עליו זה העתיד'. בוריס התמוגג מחוכמת החיים שלו".
"פרס גם תמך בקהילה", אנריקז מוסיף.
לוח הזמנים שנקבע לראיון צפוף למדי, ובכל זאת השגריר מרשים ביכולתו לשלב בין דריכות לבין נינוחות. זה לא מובן מאליו עבור אדם שבמחצית הראשונה של חייו לא חלם על שירות דיפלומטי, בטח שלא על חומוס ושווארמה במדינה קטנה, אי שם במזרח התיכון.
קוורי גדל בהרמטיג', עיירה שנמצאת כמאה קילומטרים מלונדון. הוא בנו של יוצא חיל הים הבריטי, בנעוריו למד בבית ספר חקלאי. בגיל 18 נסע ללמוד היסטוריה בקיימברידג' ("לא ידעתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול, אבל הנחתי שתואר בהיסטוריה הוא בסיס") ובחופשת הקיץ עבד כנהג. הבוס שלו אז סייע לו להשתבץ בחברת פרסום בלונדון. ולמרות שלדבריו הסתדר שם לא רע מבחינה כלכלית, גבר בו הדחף לראות עולם. בגיל 28 הוא הצטרף למחלקה ליחסים כלכליים במשרד החוץ הבריטי. שנה לאחר מכן מונה למזכיר שני בשגרירות בריטניה בהארארה, בירת זימבבואה, ובהמשך שימש כמזכיר ראשון בשגרירות בריטניה בניו־דלהי.
לארץ הקודש הגיע לראשונה לפני 12 שנה, כשכיהן כמזכירו האישי של ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר. "בזכותו או באשמתו ביקרתי בישראל יותר מ־20 פעמים, בלייר השקיע הרבה מאמצים בקידום השלום. זה האינטרס של בריטניה, של ישראל ושל כל המזרח התיכון".
כל כך הרבה מאמצים ואין שלום. מייאש?
"כולנו היינו יותר שמחים אילו ראינו תוצאות, אבל אסור להתייאש. חייבים להמשיך בתהליך, דווקא מפני שהוא קשה".
איזה פתרון אתה מציע?
"רוב האנשים תומכים בפתרון של שתי מדינות. כך התרשמתי בשנתיים שבהן עבדתי לצד בלייר. זה היה בתקופת ההתנתקות, הזדמנות גדולה שהוחמצה. מאז, למיטב התרשמותי, הקו הזה התחזק. הבעיה היא שהרבה אנשים, בשני הצדדים, הפכו לסקפטיים. יש המון חוסר אמון, אנשים שנפגעו באופן ישיר וחושבים שהשלום לעולם לא יהיה אפשרי, אבל אני לא רואה אלטרנטיבה לפתרון של שתי מדינות".
איך אתה רואה את עתידה של ירושלים?
"אתם צריכים לראות", הוא מושך בכתפו, "אתם צריכים לרצות".
ובכל זאת, מה התסריט שלך?
"ירושלים צריכה להיות הסעיף האחרון של המו"מ. אני לא מציע להתעלם ממנה, אלא לדחות אותה לשלב האחרון, אחרי שיוסכם על הגבולות האחרים לשני העמים. אנחנו מחויבים לתהליך השלום, אבל לא נכפה אותו עליכם".
לאחר שסיים את תפקידו בשירות בלייר, נשלח קוורי לניו־יורק — לשמש כיועץ במשלחת הבריטית במועצת הביטחון של האו"ם. שם, לפני כשבע שנים, הוא הכיר את אנריקז, שעבד במזכירות האו"ם. המשרדים שלהם שכנו באותו הבניין, אבל לדבריהם אפילו קשר מקצועי לא היה ביניהם. הקשר האישי נוצר במנהטן, בבר.
"אני לא אדבר על חיי הפרטיים", קוורי מקדים תרופה למכה, "אתה רוצה לספר?"
אנריקז, אולי מתוקף מעמדו כבן זוגו של השגריר הבכיר, שוקל מילים. הוא נולד וגדל בניו־אורלינס, ארה"ב, למשפחה שהיגרה מהונדורס. בגיל 18 יצא מהארון. "ברור שאמא שלי לא שמחה כשסיפרתי לה שאני גיי", הוא מספר, "היא לא צפתה את זה, ומאוד הופתעה".
יש הורים ישראלים המספרים, שכאשר הילד יוצא מהארון הם נכנסים אליו.
"הוריי לא נכנסו לארון, אבל הרגשתי שהם צריכים זמן כדי לעכל את העניין. בהתחלה הם אפילו לא ידעו איך לדבר איתי על זה. הבנתי אותם, ידעתי שזה רק עניין של זמן. הם תמיד התגאו בי והראו לי כמה שהם אוהבים אותי. כן, אני בר מזל, אבל לא כולם כמוני".
"מרגיש בטוח בישראל"
שנתיים אחרי שהכירו, קוורי חזר ללונדון יחד עם אנריקז ("גם ניו־יורק וגם לונדון הם מקומות טובים לגייז"). בהמשך התחתנו פעמיים: בפעם הראשונה בשנת 2011 בלונדון ושנה לאחר מכן בניו־יורק.
למה פעמיים?
אנריקז: "בלונדון זה היה סיביל פרטנרשיפ (ברית זוגית אזרחית – ס"ש), ובניו־יורק סיביל מריג' (חתונה אזרחית – ס"ש). חששנו שהטקס הבריטי לא יספיק לכל המדינות בעולם מבחינה חוקית, ואחרי שנה התחתנו בניו־יורק בשנית".
בשנה שחלפה בין שני הטקסים יכולת להתחרט, אני מקניטה את אנריקז. שניהם פורצים בצחוק מתגלגל. אין סיכוי לסחוט מהם הצהרה רומנטית בנוסח "אנחנו לתמיד". המעמד מחייב, אבל שניהם עונדים טבעות נישואים זהובות והמבטים המהירים שהם מחליפים ביניהם מביעים יותר ממילים.
איזה טקס היה יותר מרגש?
"החתונה בלונדון הייתה יותר טקסית, המשפחות של שנינו נכחו בה", משחזר אנריקז, "החתונה בניו־יורק הייתה יותר מעשית. קצר ולעניין. אמא שלי טסה אליה יחד עם אחד מאחיי".
גם אנריקז טעם מישראל עוד לפני שנחת פה כבן זוגו של השגריר. "לפני עשר שנים טיילתי בעולם, הגעתי לקפריסין וקפצתי לישראל. היא הייתה התחנה האחרונה שלי לפני שחזרתי לניו־יורק. התאהבתי בשמש, בים, אבל לא חשבתי שאחזור לכאן".
איך אמא שלך הגיבה כשבישרת לה שדיוויד נשלח לישראל?
"בהיסטריה, כמובן. היא דאגנית. גם כשטסתי לקפריסין היא אמרה שזה מסוכן. אבל אני מרגיש כאן מאוד מאוד בטוח. הנוכחות של חיילים ברחוב עלולה להפחיד תיירים, אבל אני התרגלתי. היא תורמת לתחושת הביטחון שלי".
"ידעתי שנהנה כאן", מוסיף השגריר קוורי, "לפעמים אנחנו שואלים זה את זה: אתה מאמין שכבר עברה שנה? הזמן טס כשנהנים".
הם הספיקו להכיר את ישראל מצוין, ובעיקר אוהבים את תל־אביב.
"האוכלוסייה שחייה בלונדון זהה במספרה לכל האוכלוסייה בישראל, בלונדון יש אפילו קצת יותר", אומר קוורי, "אבל מה שמדהים זה שתל־אביב לא נותנת לך תחושה של עיר קטנה. להפך, היא בינלאומית, דינאמית ויש בה אנרגיות טובות".
אנריקז: "אנחנו אוהבים לטייל. היינו בנגב, בגליל, ים המלח הוא חוויה. גם עכו מעניינת מאוד, והחוף בבית ינאי נפלא, אבל אין כמו האוכל של תל־אביב. אני מת על עגבניות טריות ועל החומוסיות".
"האוכל הישראלי מאוד מבוקש בלונדון", מוסיף השגריר, "אכלנו כמה פעמים ב'פאלומר', האחות הבריטית של 'מחניודה' (מסעדת השוק הירושלמית של השף אסף גרניט – ס"ש). הבריטים אוהבים תבלינים, אבל לא יותר מדי חריף".
בהשוואה לשגריר בעל סדר היום העמוס, לאנריקז יש יותר שעות פנאי. "לוחות הזמנים שלנו שונים", הוא מסביר, "ואני חייב להיות גמיש כדי להתאים את עצמי לדיוויד".
כשאתה נלווה אל דיוויד באירועים רשמיים, אתה יושב לצד נשות השגרירים האחרות?
"זה תלוי. כשאני לא אמור להשתתף בשיחה אני לא נדחף, אבל עובדת היותי המלווה לא בהכרח מושיבה אותי בחברת נשים. בארוחה אצל הנשיא ראובן ריבלין ישבתי עם גברים שהתלוו לנשותיהם".
הנשיא ריבלין ידע שתגיעו לארוחה כזוג של שני גברים?
"אני מניח שכן, הוא לא נראה מופתע", אומר אנריקז.
אני שואלת עוד על האופן שבו בני הזוג מתקבלים באירועים רשמיים. "את רוצה לשאול אם יש ארצות שבהן לא היו מאירים לנו פנים כמו בישראל. נכון?" אומר קוורי.
אני מהנהנת בחיוב. "אני מניח שבארצות מוסלמיות זה היה יותר קשה, אולי בלתי אפשרי", הוא משיב.
בעבר עבד אנריקז במועצה הבריטית בישראל, גוף שצמוד לשגרירות ועוסק בחילופי ידע בין המדינות. "כיום אני מתנדב בפרויקטים אמנותיים", הוא אומר, "יש לי תואר שני בתרבות ותקשורת. החלום שלי הוא לקדם ולהדק את הקשר התרבותי בין ישראל לבריטניה".
"מהבחינה הזו אנחנו דומים", מוסיף קוורי, "בתפקידי אני מנסה לקדם פרויקטים של שיתוף טכנולוגי בין שתי המדינות, יש השקעות משותפות בתחומי מדע והיי־טק, וכמובן בביטחון".
בהקשר הביטחוני, קוורי משוכנע כי התקופה הנוכחית מציבה לא מעט אתגרים. "למרבה הצער, השכנה של ישראל, סוריה, עוברת תקופה איומה. סוריה מהווה סכנה גדולה לישראל וגם לבריטניה", הוא אומר, "איומי הטרור ממשיכים וימשיכו לגדול, רוב האזור עלול להיות במצב של תוהו ובוהו במשך שנים, אבל מתוך הכאוס עשויות לצוץ הזדמנויות שאסור להחמיץ, כמו נכונות ישראלית לפתח סוגים שונים של יחסים עם שכנותיה הקרובות בעולם הערבי. אני רוצה להיות זה שיקשור את חוטי השותפות האלה מפני האיומים השונים".
טלטלה בדאונינג 10
בחודשים האחרונים בריטניה עברה טלטלה. משאל העם שהתקיים בממלכה המאוחדת ביוני האחרון הכריע בעד ה"ברקזיט", הפרישה מהאיחוד האירופי. תוצאות המשאל הובילו להתפטרות ראש הממשלה דיוויד קמרון, ולמינויה לתפקיד של תרזה מיי.
קוורי, האם הצבעת במשאל?
"כן, אבל כעובד ציבור אינני רשאי להסגיר פרטים".
מה יהיו השלכות הברקזיט? מדובר בסימן ראשון לסוף האיחוד האירופי?
"ההשלכות, כפי הנראה, יהיו משמעותיות, אבל הכל תלוי במו"מ שיתנהל בין בריטניה ל־27 מדינות אחרות והוא אפילו לא החל. אין ספק שאנחנו עוזבים את האיחוד האירופי, אבל זה לא אומר שאנחנו עוזבים את אירופה או נסוגים מהעולם. הפכנו לאומת מסחר כבר בימיה של המלכה אליזבת הראשונה, במאה ה־16, וזה לא ישתנה. העזיבה גם לא תשפיע לרעה על עוצמות היסוד של הכלכלה הבריטית, השירותים הפיננסיים שלנו, החדשנות והיצירתיות שלנו, הנוכחות הגלובאלית שלנו והעובדה שאצלנו פועלות ארבע מתוך עשר האוניברסיטאות המובילות בעולם, כשאוקספורד במקום הראשון. האתגרים שצפויים לנו מולידים הזדמנויות חדשות לשיתופי פעולה עם ישראל".
מה עמדתך לגבי התגברות האנטישמיות בבריטניה? בפרסומים שונים נטען שמנהיג הלייבור, ג'רמי קורבין, השווה בין ישראל לדאעש.
"אני לא יכול להגיב על פוליטיקה מפלגתית מקומית, אבל אני מודאג מעליית התקריות האנטישמיות בבריטניה בשנים האחרונות. ממשלת בריטניה שינסה מותניים במהירות כדי להגביר את האבטחה לקהילה היהודית, ואנחנו מתקדמים עם מרכז חדש להנצחת השואה. עם זאת, חשוב להדגיש שהקהילה היהודית בבריטניה משגשגת, היא מודל לקהילות אחרות. ראשי הקהילה היהודית אומרים שמעולם לא היה זמן טוב יותר להיות יהודי בבריטניה".
אתה רואה שינוי ברחוב דאונינג 10 מאז שנכנסה אליו אישה?
"תרזה מיי כבר הטביעה את חותמה ברחוב דאונינג. כולם מבינים שממשלתה החדשה היא לא המשך הממשלה השמרנית הקודמת. היא כיהנה שש שנים כשרת הפנים – אחד התפקידים הקשים בממשלה – והיא תביא את הסגנון שלה, רגוע־אך־נחוש, לדאונינג 10. היא קבעה את סדר העדיפויות שלה, לא רק בברקזיט, אלא גם בנושאים לאומיים: היא עמדה בראש כנס פורץ דרך בנושא אבטחת תעופה בעצרת הכללית של האו"ם, ובנושאים מקומיים כמו רפורמות בחינוך".
מסיבה עם עברי לידר
בשעות הפנאי אנריקז מבלה על שפת הירקון ("אני עושה ריצות ורולרבליידס"), בעוד השגריר שומר על כושר בשחייה, בבריכה שבחצר האחורית. קוורי החל ללמוד עברית בלונדון, אבל נדמה שהעברית של אנריקז טובה משלו. שניהם, בכל אופן, מבטיחים להשתפר.
הם מחמיאים לאופי ולמנטליות הישראלית ("אנחנו אוהבים דיבור ישיר והחברים שלנו רואים אותנו בג'ינס"). אפילו כשאני שואלת את דעתם על הנהג הישראלי, השגריר איכשהו מצליח לצאת מזה בדיפלומטיות. "יש בו משהו טוב", אומר קוורי, "הוא דואג לכך שכל הזמן תהיה ערני, רצוי עם עיניים בגב".
שלמה ארצי או אייל גולן?
"במכונית שלנו הרדיו תמיד פתוח ואנחנו שומעים הכל", אומר קוורי, "אבל אנחנו עוד לא מכירים שמות של זמרים ישראליים".
"עברי?" אנריקז נותן לו רמז.
"עברי לידר!" מכריז השגריר, "הוא התארח אצלנו במסיבת כריסמס".
במסיבת חג המולד של הוד מעלתה זכית להתארח?
"מעולם לא", השגריר מודה.
אם וכאשר תזכה לפגוש את המלכה אליזבת, מה תספר לה על ישראל?
"שישבתי עם בן זוגי במסעדה בדיזנגוף כשהתחילו היריות במתחם שרונה. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי עד הסוף עם איזו מציאות הישראלים חייבים להתמודד".
איך ידעתם שיש יריות, שמעתם אותן?
"לא", הוא מחייך, "כל האנשים שישבו במסעדה קיבלו הודעות סמס".
