יש לי ים ים חג
בחג הקרוב, כשאתם תשבו בסוכה שלכם — הם יישבו בשלהם, עם הרמקול הנצחי, המשרוקית, והלוק של מלכי החסקה. רגע לפני החג, שליח "ידיעות אחרונות" יצא למסע בין סוכות המצילים — מחוף בצת ליד לבנון ועד הרודס בים המלח, מ"גנים" בכנרת ועד זיקים ליד עזה — וחזר עם דוח רטוב וחול באצבעות. אז איפה נמצאת סוכת המצילים הכי מפוארת? מה אומרות בנות הזוג על הפיתויים בים? ומי ניסה לדוג בים המלח? פרויקט מיוחד
המצילים הם השריפים האחרונים בעולם שלנו. כשאנחנו הולכים לים, אנחנו נכנסים לטריטוריה שלהם, שם האחריות הקהילתית על חיי אדם, סדר ומשמעת מסורה בידם.
צילום: טל שחר, עריכה: ווינט
במדינה שלהם ברור לנו מי ראש הממשלה: הם יושבים במגדל, משקיפים עלינו מלמעלה, יש להם דגל והם מדברים עם הנתינים ברמקול. האם יש חוק שאומר שחייבים להקשיב להם? אין לנו מושג, אבל כשמציל אומר לנו לעבור צפונה לרוב אנחנו לא מתווכחים. מי שכן מעז — מקבל שיימינג בסגנון הישן מול כל החוף. כישראלים, הקול הסמכותי של מציל מלווה אותנו כל החיים. זהו פסקול מחוספס שלא השתנה מאז שהיינו ילדים: "הילד עם הבוגי תעבור צפונה", "אדוני, תעזוב את הדגל". בשנות התשעים הם התחילו לדבר איתנו גם ברוסית, "אידי סודה גברת". כחברה יש לנו דיל עמוק עם המציל: אנחנו נקשיב לך – אתה תציל אותנו.
יש תחושה שזה מקצוע שהולך ונעלם, אבל הוא אחד הבטוחים בעולם — כל עוד יהיה ים יהיו גם מצילים. זה המגזר היחיד שכל ההתקדמות הטכנולוגית שלו בעשורים האחרונים הסתכמה בשני דברים: בחלק מסוכות המציל יש מזגן ובחלק אופנוע ים. נדמה לי שמצילים לא בוטחים בשניהם. זה עולם שעצר מלכת – סוכה, רמקול, חסקה, משרוקית.
גם התדמית לא ממש השתנתה. מציל בארץ הוא אייקון של ישראליות – שזוף, שרירי, שיער חזה, תופס תיירות, גברבר פרוע על חסקה שמוציא אצבע משולשת לממסד. בהשוואה לעולם שלנו, מציל הוא נער נצחי שהסתדר: מי עוד אתם מכירים שיש לו משרד עשרים מטרים מהים?
התדמית הזו דבקה במצילים. בניגוד לשוטר, לפרמדיק ולכבאי, את המציל הישראלי אף אחד עוד לא ליהק לסדרת ריאליטי של גיבורים. ספק אם זה ישתנה בקרוב. ומה עם מצילות? אומרים שיש אחת שתתחיל בעונה הבאה בבת־ים, עוד אחת שבקרוב תיגש לטסט שני בחיפה. לא ראינו.
רגע לפני החג יצאנו למסע חוצה ישראל בעקבות האנשים שמתגוררים כל חייהם בסוכה – המצילים המיתולוגיים של חופי ישראל.
1. בצת, ראש הנקרה - "אני יש לי דם כחול"
את הסיור אנחנו מתחילים מהחוף הצפוני ביותר בארץ, חוף בצת. על המתרחצים כאן משגיחים משתי סוכות – אחת של המצילים משה לנדאו ואלי אלגרבלי, והשנייה מעמדת חיזבאללה סמוכה. אלה רוצים להציל חיים, ואלה לקצר אותם. לחוף בצת – יריקה מראש הנקרה – אין את הסקסיות של חוף אכזיב הסמוך, אבל יש לו קסם פראי משלו. וכמו בכניסה לכל סוכות המצילים בארץ, גם כאן במקום שטיחון יש דלי מים. האושפיזין מתבקשים לטבול את רגליהם ו"לא להכניס חול לסוכה".
לנדאו, בן 60 פלוס, מציל 40 שנה לסירוגין, לא נראה כמו מציל מהפרסומות. יושב על כיסא בר לא נוח במיוחד, בהתחלה חשדן, מגלגל סיגריות, ומתרגל עלינו את הדיבור המיוחד שלו. "אני פה עוד שהייתה מחלת הפה והטלפיים. פה בשביל המשכורת, אין כאן רומנטיקה, זה מקום עבודה", הוא אומר, "אני פותח בשמונה ובקיץ עובד עד שבע, זה קשה מאוד. עדיין לא קפצנו להציל העונה הזו, העבודה שלנו היא למנוע את הקפיצות. אומרים שמציל טוב זה מציל יבש. בקיץ עמוס כאן, לפני שלושים שנה החוף הזה היה ריק. אני הייתי אותו דבר בלי כרס ובלי שיער שיבה".
הסוכה שלכם נעימה.
"איכותית. בסוכה חשוב לראות את הים טוב. לפני ארבעים שנה זה היה סתם מגדל מחומר של מחצלות. לא קירות, לא חדר, אבל היה שמח. היום זה מגדל נוח, יש מחסן, מרפסת, מזגן לא. אתה צריך מזגן? אני פותח לך חלון".
ואם עדיין חם?
"נכנסים לים. פעם להיות מציל היה מורם מעם, הייתי מציל גם במועדון הים התיכון באכזיב (כפר הנופש שנסגר – נ"ז). היו שם אירופאים שבאו לחופש, וודסטוק בזעיר אנפין, הייתה אווירה, גם לא היינו מלבישים גומיות. זה נגמר, הפכנו להיות מודרנים. זו ארץ מערבית, ולקחנו את כל החרא של המערב, את הטוב לא".
איך הגעת הנה?
"מילדות כל פעם שהיו יורדים עליי בכיתה — הייתי בורח לים. יש לי דם כחול, הים אצלי בדם. גדלתי בנהריה, בצבא הייתי בגולני, גדוד 13, במלחמות נפצעתי, נהרגו לי חברים. לא אהבתי את הצבא. מוות אף פעם לא קרה לי בחוף שלי. יצא לי להוציא בחופים אחרים גופות אחרי שהן עלו".
אתה נשוי?
"גרוש. הרבה מצילים לא נשואים, בגלל הפיתויים בחוף, מדוזות על שתיים. גם בהייטק יש פיתויים, אבל עם יותר בגדים. פה בים אין בלוף: מי שיפה — יפה".
הגבול עם לבנון משפיע על העבודה?
"לא. פעם היו נפלטים אבובים עם חשיש, ופעם ירו בספינת מחבלים שחדרה והביאו את הגופות לחוף. היו כאלה שחצו את הגבול לשם, נהריינים, לא יודע למה. במלחמת לבנון השנייה ישבנו כאן וקטיושות נפלו פה לים, אתה רואה פטרייה. היו אזעקות, אמרו לפנות את החוף, אז הלכנו הביתה".
ובאזעקה?
"אני חפרתי פה למטה בור", אומר אלגרבלי, "הכנתי תעלה. ובאזעקה אני יורד ומשתטח. נפל לא רחוק".
יש מכות בים?
"אסור לנו", מחייך לנדאו. "פעם היינו נותנים למי שעושה בעיות, היינו צעירים טמבלים. היום אסור".
ומה אתה עושה בחורף?
"כמו הדובים".
2. גנים, כנרת - "חוץ מהכסף, הכל זהב"
איפה יותר קל לטבוע, בכנרת או בים התיכון? עניין של השקפה. מהסוכה של אלי איפרגן בחוף גנים הכנרת נראית רגועה ושלווה, אין סיבה שמישהו יחליט להישאר מתחת למים, אבל כמו שאמר כבר יהודה ברקן ב'אבא גנוב': "יפה, רגועה, אבל מתחת – זרמים סוערים". רוב הטביעות מתרחשות כשאנשים מתרחקים מהחוף, וברוחות של אחר־הצהרים לא מצליחים לחזור. "יצא לי להוציא שתי גופות מהמים", אומר איפרגן, "הייתה לי גם טביעה של בן אדם מאוד חזק. באתי לו מאחורה — לטובע אתה חייב לבוא מאחורה כדי שהוא לא יוריד אותך למטה — הוא התהפך עלי ואז הוריד אותי איתו למים. דפקתי לו בוקס, העליתי אותו וגררתי אותו חזרה לחוף. בן אדם שטובע — כולו בהיסטריה, יש לו כוח פי שבע ממה שיש לו במציאות".
נראה שגם לאיפרגן, בן 44, מנהל התחנה במקום, יש כוח פי שבעה מהאדם הממוצע. "בעבר הייתי משתתף בתחרויות פיתוח גוף. סגן מר ישראל ארבע פעמים, מר צפון מקום ראשון, מר חיפה והקריות מקום ראשון". כיום הוא מתאמן ארבע־חמש פעמים בשבוע, ובבוקר יוצאים עם החסקה, "איזה 40 דקות".
הוא במקצוע 26 שנים. "בהתחלה הייתי מציל בריכה והתקדמתי, אתה לא יכול ישר להיות שף. אני נשוי, שלוש בנות. התחתנתי מאוחר, בגיל 35, פחדתי. אבל הספקתי, טיילתי, עשיתי, ביליתי, שבעתי. כשאתה רווק אין לזה סוף, בחורות זה כמו סרט נע במפעל שלא נגמר אף פעם".
מצילי הים ברחבי הארץ נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: עובדי קבלן ועובדי רשויות. האחרונים מסודרים יותר, ותנאיהם נקבעים לפי הוותק. "הוותיקים דור א' מרוויחים בסביבות ה־15־14 אלף נטו. איזה 30 ברוטו, מכובד מאד. הצעירים דור ב' מגיעים לסביבות 11־10.5 נטו, שזה בסביבות 18־17 ברוטו", מסביר איפרגן.
לא רק הכסף, גם התנאים חשובים. הסוכה של איפרגן שודרגה לאחרונה, ואנחנו עולים לביקור. בפנים נעים יותר מכל הסוכות בהן ביקרנו, כי לאחרונה הוכנסה לכאן טכנולוגיה חדשנית — מזגן. "כשיש מזגן אתה יותר ערני", מסביר איפרגן. על רצפת הסוכה דשא סינטטי, "שיהיה נעים ונוח". בפנים יש דובי גדול, משקולות, מערכת סטריאו משנות התשעים, מגבר, מיקרופון ("אתה יכול לעשות פה קריוקי") ותפילין.
כשהתחיל ב־2004, המים הגיעו עד למדרגה השלישית שמובילה לסוכה, היום צריך לצעוד 20 מטרים עד למים. חבר שלו, אלי, משתזף ליד הסוכה. "אל תגמור את השמש", הוא מבקש ממנו.
איזה סוכה הכי טובה בארץ?
"תל־אביב. אלה אוכלים את השמנת הכי טובה, גם בסוכה. יש מרווח, אתה יכול לגור שם. ביום שישי אם צריך הם מטגנים גם פלפלים בשביל לא להסריח את הבית".
ואיך נקרא העמוד שקופצים עליו למטה?
"מוט גלישה. עושים עליו סיבוב כמו בניגוב חומוס. אתה נותן את הסיבוב, ויש לך גם קשר עין עם הטובע עצמו. רץ, נותן מכה לחסקה, מתחיל לחתור".
טל הצלם ואני מבקשים להתרשם גם מהמים, שמקבלים מאיתנו ציון 9.5, והחבר של איפרגן שמשתזף לידנו מסכם: "חוץ מהכסף הכל זהב".
3. חוף זמיר, חיפה - "אנחנו כל הזמן במתח"
מסקר שערכתי עם עצמי הגעתי למסקנה: המצילים של חוף זמיר בחיפה הם הכי רציניים בעולם. ברוך הרוש, מנהל התחנה, יושב ליד כמיל בולוס ועופר משה, שלושתם על כיסאות מנהלים במרפסת הסוכה שלהם, כמו בקוקפיט של בואינג, משקיפים לים. גם מומי בן־סימון, מנהל החוף, בא להשגיח.
בולוס, בן 60, מציל בחיפה כבר 45 שנה. "דוד שלי היה מציל, וכשהייתי גומר בית ספר בחופש הייתי הולך אליו לחוף. לימד אותי לשחות, עשה לי חסקה מיוחדת. בגיל 15 הייתי כבר שחיין טוב, הרבה הצלות, מוציא את האנשים שנתפסים בזרם".
כמה אנשים הצלת?
"המון. פעם לא הייתה כל כך מודעות לים. היום כל אבא שולח את הילדים לקורס שחייה ומלמד אותם. אצלנו במגזר הערבי עכשיו מתחילה המודעות".
תמיד אומרים על הערבים שהם לא יודעים לשחות.
"כן, אבל יש עכשיו הרבה שמלמדים את הילדים לשחות. חייבים להילחם בתדמית וגם בעניין עצמו. הרבה מהם לא אוהבים ים, וההורים מפחדים עליהם. ערבים מחיפה אוהבים ים, מי שגר בכפרים ואין לו אפשרות להגיע פוחד".
יש שוני בחוף מעורב?
"העבודה לא שונה, מי שטובע — טובע. אנחנו לא מבדילים, לא בודקים תעודת זהות, מספיק שמוציאים אותו חי".
הים מרגיע את האנשים?
"הים מרגיע, אבל אנחנו כל הזמן במתח. תאר לעצמך מקרה של טביעה, ואתה עומד מול חוקר שחוקר אותך כאילו אתה עשית את המעשה. הייתי בסיטואציה הזאת המון. עבדתי בחוף בת־גלים כמעט 15 שנה, רוב האוכלוסייה שם היא בגיל 60 עד 90, כל אחד יש לו מחלה אחרת. הרופא אומר לבן אדם: 'לך תעשה ספורט'. לאן יילך? לים. אבל הרופא לא איתנו בים. היו מקרים של התקפי לב, אסטמה, סוכרת, לחץ דם. ואם הבן אדם מת אז אנחנו עומדים מול החוקר: 'איך קרה? איפה היו המצילים? איפה אתה היית?' בכלל לא נעים".
בולוס והרוש הם הוותיקים בחבורה, עופר משה הוא הצעיר. בן 48, שקט וצנוע, עם גוף של מייקל פלפס. משה ראה עולם גם מחוץ לחוף. "כרגע אני מציל שלוש שנים, והייתי גם לפני, כשהשתחררתי מהצבא, שמונה שנים. באמצע עשיתי הסבת מקצוע, עבדתי בחברת חשמל עשר שנים. בסוף חזרתי לים".
למה השינויים?
"המצילים מקריבים המון, רובם נמצאים בים שבעה ימים בשבוע, חצי שנה. אם יש ילדים קטנים ואשתך צריכה אותך — יש בעיה. בסוף העונה דור א' יוצאים לחופשה. אני דור ב', אז בחורף אני עובד בעירייה בחשמלייה. בחורף בחשמל, בקיץ בים. ביחד החשמל והמים זה לא טוב".
4. חוף מציצים, תל־אביב - "אני טיפוס סולארי"
כשבטלוויזיה רוצים לראיין מציל — הם מגיעים למושון ברקוביץ' מחוף מציצים בתל־אביב. ברקוביץ' נותן את כל החבילה – נראה כמו מציל, יושב קרוב לאולפנים במרכז, ויודע לתת את השטיקים שכולנו אוהבים. תוך כדי ראיון איתנו הוא גם עולה לשידור בתחנת רדיו ונותן דיווח: "הים היום מסוכן, אבל יש שמירה מוחצת". הוא גם אומר "בוקר טוב" בכל שעה, גם בערב. "ככה ממשיך היום, הכל טוב. קם כל יום בארבע בבוקר, בקיץ חוזר הביתה בשבע בערב, יושב חצי שעה, נופל הראש – הולך לישון". הוא מציג את עצמו כ"מושון ברקוביץ' קוקוריקו כל הזמן".
מה זה?
"הקוקוריקו זה השבשבת בחוץ עם התרנגול. ואני גם קוקוריקו קצת".
יש לו סוכה מדוגמת שכוללת אקווריום עם דגים, אבל הוא הכי אוהב לשבת על המרפסת מחוץ לסוכה, בשמש. "לא בדקתי את עצמי, אבל לדעתי אני טיפוס סולארי", הוא מסביר, "השמש מסדרת לי את הראש. תמיד הציעו למרוח קרמים, אבל אני לא מבין בזה. אני יודע שמתים פעם אחת, ועד שנמות בוא נעשה את מה שאוהבים". קעקועים, טבעות, שרשראות, שעון, גורמט, עגילים, משרוקית מוזהבת. "אני בן 64 אני חושב".
בשנים האחרונות צצה בחופי האזור תופעה לא נעימה: דגי קרס קטנים שנושכים רגליים של מתרחצים במים הרדודים, נשיכות כואבות. ברקוביץ' מצא פתרון: "או סנדל או גרביים שחורות – אם תיכנס איתם לא ינשכו אותך ברגליים".
גרביים לבנים לא עובד?
"אני יודע ששחורות עובד".
ברקוביץ' יושב על רצועה תל־אביבית שהיא פרסומת להרמוניה ישראלית: חוף מעורב, לידו חוף דתיים נפרד — שלושה ימים גברים ושלושה ימים נשים, ואחריו חוף שמושך את הקהילה הגאה. "תל־אביב זו עיר של כולם וחיים בה באידיליה כמה שאפשר", אומר ברקוביץ', "אני שומע אנשים שאומרים על זה ש'זה לא טבעי', אבל יש גם אנשים שאומרים בחוף פה 'למה היא בלי חזייה?'"
ומה אתה עונה?
"מותר לה. אם לי מותר להיות עם חזה חשוף — גם לה מותר. למטה לא. אם היה מותר ללכת עירום - הייתי הראשון. אם אנשים מתפשטים אנחנו מעירים. באים לפעמים מהדתיים לפה, עושים הברזות, בשביל להציץ. לפעמים ילדות צעירות באות לשטוף את העיניים על הבחורים. כולנו בני אדם, כולם מציצים".
קיבלת חוף עם היסטוריה.
"חוף מציצים יש לו מיתולוגיה, צילמו פה סרטים – 'אסקימו לימון', 'מציצים', 'הצילו את המציל'".
מה קורה כשמציל לא מצליח להציל?
"זה לא נעים. קרו דברים שלא היו תלויים בי ונשארו. יום אחד, מזמן, היה לי מקרה בחוף ירושלים. אני לא אוהב לדבר על זה. זה היה בסוף החורף, הלכתי הביתה אחרי העבודה. מים קרים, שני ילדים נסחפו. הצלחתי להוציא אחד, השני כבר התבזבז לי בין האצבעות, נגמר לי הכוח. אם הייתי יורד למים היינו נשארים שם שנינו. מפעם לפעם זה עולה, תופס אותך, אחד הדברים שלא הצלחת בהם. עשיתי כמיטב יכולתי".
הצלת חיים של ילד.
"מה שנשאר אצלי זה לא מה שהצלתי. אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, אני אגיד מה שאני חושב. זה לא היה צריך להיגמר ככה".
5. מי עמי, אשדוד - "ורוד, אבל גם כואב"
בחוף מי עמי באשדוד – שכולם פה קוראים לו "מיאמי" – מסיימים בימים אלה לבנות את הדור הבא של סוכות ההצלה. סוכה עתידנית, שתהיה "הכי טובה בארץ", עם קומת קרקע לאופנוע הים, קומה נוספת למחסן, ובפנטהאוז הקוקפיט, כולל חלונות כהים. בינתיים יש התנגדות למזגן, וככל הנראה לא יהיו פה רובוטים בספידו שיחליפו את חיים דהן ורפי עמר, שניהם 36 שנה בחוף.
"נוכל לראות את הים יותר טוב, בגלל הגובה", מסביר עמר. "פעם המגדל היה מברזל, ארבעה עמודים, והיינו שמים אותו בתוך המים. בבוקר מכניסים ובערב מוציאים. אחרי זה היו תחנות מבטון שנמצאות מאחור, 150 מטר מהחוף. היום אתה יותר קרוב, רואה יותר טוב".
מולנו שלושים אניות משא שעומדות בתור להיכנס לנמל הסמוך, חלק מהנוף הקבוע של אשדוד. רפי עמר היה פעם באוסטרליה ויש לו זיכרונות מעורבים מהמצילים שם. "הרבה מהם מתנדבים, ואין להם תחנת הצלה ברוב המקומות אלא סוכה קטנה, אוהלים. יש קבוצה של מצילים מאוסטרליה שבאים לפה לארץ ומחליפים רעיונות. מפה הם לקחו את הרעיון של הדגלים האדום, שחור, לבן".
תגיד, איך בוחרים משרוקית?
"אתה מזמין את ה'פוקס 40', המשרוקיות הכי טובות, כמו של שופט כדורגל. למצילים יש כמה שריקות: קריאה למישהו זה שריקה ברצף, כשאתה קורא למציל אתה שורק שתיים, ובחירום זה שלוש, ואז כולם קמים ויוצאים לרוץ".
על מה מצילים חולמים בלילה?
"מרוב שאתה רואה ילדים — זה משפיע, אז פעם כל הזמן הייתי חולם שהילדים שלי טובעים", נזכר חיים דהן, "ואף פעם לא הצלתי אותם. מגיל אפס הילדים שלי בים. אבל היום הם כבר מצילים, חזקים, אז נגמרו החלומות האלה. יש לי שני אחים מצילים ושני ילדים מצילים".
לא הכל סבבה.
"מבחוץ זה נראה ורוד, אבל זה גם כואב - לא להיות בבית בשישי־שבת, לא בחגים. אתה מזדקן פה, ומה שראית בחיים שלך זה רק ים. נשות המצילים גם תמיד חושדות – 'אתה בים, רואה, מדבר'. בחורף משתדלים לפצות את האישה והילדים".
ויש עוד פיצויים. דהן לוקח אותנו לחדר האחורי של הסוכה. שם – כמו ברוב סוכות המצילים – יש מטבחון קטן, כיריים, מקרר. היום הוא שורף שם חצילים ופלפלים חריפים על להבה. "מתכון קטלני שלי, קציצה עם שומן טלה, כבש, בצל, פטרוזיליה, כוסברה, מלח, פלפל". בצד הוא מכין לכל אחד מהמצילים בגט בגודל משוט, ממלא בחריף ובסלט כרוב, ואז עושה את המהלך – יוצר עם האגודל חור בקציצה, מכניס לשם את החציל הקלוי ושם על הפלנצ'ה. אנחנו בודקים שתי קציצות, כדי לא לטעות. "אנחנו כל יום מבשלים, מה שאתה רוצה", מסכם דהן, "מחר באה מלכת אנגליה? מה היא אוהבת — אני מכין לה".
6. הרודס, ים המלח - "יש לי עשר שניות להציל"
"יש מדי פעם אנשים שמגחכים: למה צריך מציל בים המלח?", מספר עופר דרחי, בן 52, מציל 23 שנים בחוף של מלון "הרודס" ים המלח. "הם חושבים שבים הזה לא ניתן לטבוע. לא צודקים בכלל. כל השנה אני מציל, 365 יום בשנה, אין אפילו יום אחד שאנחנו לא שם. כל יום, כל חג, אפילו ביום כיפור. פה יש סכנה של בליעת מי ים, או שאיפה שלהם לריאות".
ואז יש אותך.
"בדיוק בנקודה הזו אני נכנס לפעולה, גולש במהירות מהסוכה שלי, מגיע בשחיית חתירה עם הראש בחוץ. העבודה בים המלח שונה לגמרי מימים אחרים. אין גלים, אין מערבולות, אין זרמים, גם אין דגים — אבל כשיש אירוע הוא מסוכן. אדם שטובע בים התיכון יש לך מספיק זמן להציל אותו, אצלי אם אני לא מגיע אליו בעשר שניות שיש לי בערך, נגמר הסיפור".
והציבור – לפעמים הוא שוכח שבמים יש מלח?
"ישראלים לא כל כך שוכחים, אבל באים אלינו אורחים מכל העולם, הרבה לא מכירים, אז אתה יכול לראות מצבים שהם רצים בהתלהבות וקופצים ראש, תוך שנייה־שתיים מבינים שזה ים קצת שונה, שורף להם בעיניים והם רצים למקלחת לשטוף. זה תיק־תק עובר".
הוא גרוש, מתגורר בערד, והספיק לצבור הרבה סיפורים מהעבודה בים. ״יום אחד אני מגיע בבוקר ורואה אדם על קו המים שמחזיק חכה ביד ומנסה לדוג. ניגשתי אליו ושאלתי 'תגיד לי, אתה רציני?', אבל הוא קרץ לי וביקש שאתעלם. המתרחצים האחרים בחוף הסתכלו עליו בפליאה, הוציאו טלפונים והתחילו לצלם. אחרי כמה דקות הוא הרים חכה וצעק 'ישששש', ובאמת בקצה חוט הדיג היה לו דג גדול. היית צריך לראות את הפנים המופתעות של המתרחצים, שלא הבינו איך זה אפשרי. אחרי כמה שניות אנשים הבינו שזו מתיחה ופרצו בצחוק. התברר שהדג שעלה בחכה היה תלוי שם מלכתחילה".
7. זיקים, סמוך לעזה - "לפעמים יש בומים"
כישראלים גדלנו על המיתוס שאויבינו הערבים רוצים לזרוק אותנו לים. אבל מה קורה אם הם נמצאים בחוף הסמוך, מסתלבטים כמונו? חוף זיקים שמדרום לאשקלון הוא המקום הכי קרוב לתשובה. מסוכת המציל רואים מצד אחד את הארובות של חברת חשמל, מצד שני את עזה, ובאמצע – המציל יגאל טייב. "כשהיינו ילדים, העזתים היו באים לפה ולאשקלון עם מכוניות", אומר טייב. "הכל היה פתוח, היית עובר דרך מחסום ארז, ההורים שלי היו הולכים לעשות שוק בעזה. היו גם כמה מצילים ערבים שעבדו אצלנו בגוש קטיף".
איך השכנים היום?
"כשיש מלחמה כולם מפחדים וכשאין מלחמה הכל בסדר. יומיים לפני צוק איתן הייתי בחוף, חדרו מהאזור מחבלים אבל לא הגיעו לפה, קלטו אותם. לפני המבצע הצבא פינה את כולם, ואותי לקחו לעבוד באכזיב. במבצעים קודמים קריאות 'צבע אדום' היו מהרמקול למעלה, ואז אתה אומר, 'חבר'ה, לצאת, אזעקה'. אנשים שוכבים על האדמה מבוהלים. אני גם מפחד, אבל לא בורח. לפעמים יש בומים. כשסירה של דייגים בוחנת את הגבול שבו היא יכולה לדוג, הצבא יורה במים איזה טיל להפחיד אותם".
טייב בן 46, המציל הכי חמוד שיש. אומרים שאולי הוא ההשראה לדמות המציל של אלי פיניש ב'ארץ נהדרת', אבל הוא המציל השלישי ששמעתי את זה עליו. טייב מוגדר כעובד קבלן, אבל מסכן את חייו כמו עובד קבוע. "כל שנה בסוף העונה מפטרים אותך. אתה הולך ללשכת עבודה, חותם אבטלה עד שנפתחת העונה".
כמה שנים ככה?
"עשר שנים בשקט. בהתחלה הייתי עובד בכל מיני עבודות מזדמנות — בניין, פינוי אשפה. עכשיו אני חותם אבטלה, גולש, עושה קצת דיג בכיף. אסור לי לעבוד באבטלה, אז אני נח לי. אני גם מודע לזה שיכולים פעם להגיד לי 'יגאל לא מתאים'. אם יגידו לי מחר לך — אני הולך, לא מתחנן".
הזמנים השתנו, גם המצילים.
"פעם המצילים היו שולטים. המצילים של היום יותר ספורטאים ובריאים, פחות שותים, פחות מעשנים".
הם גם היו מרשים לעצמם לדבר אחרת ברמקול.
"פעם מצילים היו אומרים, 'ג'ינג'י, בוא לפה', 'השמנמן תעבור צפונה', 'הבלונדינית עם הביקיני תעלי לסוכה'. היום יש את הקטע של המשטרה והתלונות על הטרדה. זה גם לא נראה טוב. הכול יותר מבוקר, כבר לא אומרים מילים גסות ברמקול, הרוחות בים השתנו".
לפנייה לכתב/ת 
