אין קץ לילדות

יום עצמאות | יעל אבקסיס

רק בשעת ערב מאוחרת נזכרתי שמחר חוגגים את יום העצמאות, וחובה להגיע בכחול־לבן. ואני, תלמידה חדשה בכיתה ג׳ של בית ספר 'ראשונים' בבת־ים, אחרי שנתיים של בידוד חברתי כואב בפריז, לשם נדדתי עם הוריי ועיסוקיהם – מאוד רציתי להיות כמו כולם.

אחרי ניסיון כושל לדלות פריט לבן או כחול מארון הבגדים העמוס צבעוניות פריזאית, נתקפתי בפאניקה. אבא ניסה להרגיע והבטיח שיש חנות קטנה ומיוחדת ברחוב העצמאות, שפותחת מוקדם מהרגיל ומוכרת גם בגדי ילדים. אבל מה אם החנות תהיה סגורה? ואם לא אמצא בגדים? למה אצלי הכל תמיד קשה יותר? לא עצמתי עין.

הבוקר הגיע. אבא ואני צעדנו יד ביד אל מעין חנות דסקית זעירה חשוכה ומעופשת, שנראה כאילו הזמן עצר בה מלכת. המוכר הקשיש מיהר לבצע את מלאכתו, ואכן תוך זמן קצר עמדתי חנוטה בחולצה לבנה מכופתרת ומעומלנת, לבושה בחצאית פליסה כחולה המגיעה עד לפני הברכיים, ולרגליי נעלי לכה שחורות שמעליהן מבצבצים גרביים לבנים עם עיטורים אדומים. הבטתי בדמות שנשקפה במראה שלפניי ולא הכרתי אותי. בחיי.

אבל אז, תוך כדי צעידה לבית הספר, במעלה רחוב ירושלים, קרה הדבר שהודות לו הזיכרון מבעבע עד היום. ברוחי חשתי כי אני פוסעת אל מעין מנהרת זמן, ויחד איתי צועדות, זו לצד זו, ילדות שחובקות תחושה וגורל זהים לשלי ומגיעות משלל קצוות תבל והזמן: ארצות המדבר, ההרים, מדינות קרות ומרוחקות, מכפרים שופעי יערות וביצות. סבטלנה, רחל, פרחא, מטדל, אנה, שרה ומלכה מתמזגות בי - וכולן שהן אחת, יעל, צועדות אל טקס יום העצמאות של מדינתנו המתהווה.

כשהגעתי אל בית הספר כבר לא היה אכפת לי שנראיתי כמו מעריצה של רוזה לוקסמבורג, ושונה מיתר הבנות עם הג'ינס והטי-שירטס. וכשעמדתי על הבמה ושרתי את "מה אברך" הבנתי שככה זה מרגיש להיות חלק ממשהו גדול ומחייב, וכל אותן מילים לא מובנות של אנשים גדולים – גאולה, כמיהה, שורשים, שותפות גורל, כור היתוך – החלו להשתרש בי.

זיכרון הוא דבר מתעתע. הוא קשור בעבותות אל ההווה, מתווה את העתיד ועשוי לספק הצצה עמוקה אל נפש האדם. מהזיכרון הזה, טקס יום העצמאות של כיתה ג', בנויה הזהות הישראלית שלי. באמצעותו הבנתי שאפשר להרגיש אחר, ועדיין להיות חלק מכולם.

כשברחתי לקולנוע | יהודה פוליקר

השנה 1954, וההתרגשות גדולה! הערב תתקיים הפתיחה הרשמית של קולנוע "יובל" ברחוב בוסל בקריית־חיים המערבית. ממש שני רחובות מבית ילדותי.

ההורים שלי, שלא נהגו לצאת הרבה, מצאו סיבה טובה ללכת לבילוי, והשמחה והציפייה גדולות. כבר משעות אחר הצהריים בני משפחתי החלו להתארגן לקראת הקולנוע. התבשמו, התקלחו, התלבשו והתגנדרו.

התוכנית: ההורים שלי ושני אחיי הגדולים הולכים לפתיחה של הקולנוע החדש - ואני, יודקו הקטן בן השלוש, נשאר בבית בהשגחה של אסתר, אחותי הגדולה ממני בשבע שנים.

למרות שלא הבנתי מה משמעות המילה "קולנוע", אני זוכר את עצמי כועס ומתוסכל. מה זאת אומרת שכולם הולכים ואני צריך ללכת לישון?! בדרך החוצה אמא סיננה לעברי, "יודקו, תהיה ילד טוב". השאירה את משב הבושם המתקתק שלה באוויר, ויצאה עם אבי ושני אחיי מהבית.

אחרי חצי שעה של בכי ותסכול החלטתי לעשות מעשה. פתחתי את דלת הבית ורצתי לרחוב בפיג'מה. אחותי ניסתה לעצור אותי, אבל לא הצליחה לעמוד בדרכי, ואני מצאתי את עצמי רץ בטירוף, בעלטה גמורה, בשביל עפר שחצה שדרה אל עבר הקולנוע (הקולנוע היה צמוד לגן הילדים שלי, ולכן ידעתי את הדרך אליו). שלוש־ארבע דקות של ריצה בחשיכה, שלילד בן שלוש הרגישו כמו נצח.

מתנשף ונחנק הגעתי לקולנוע ודפקתי על הדלת בסערת רגשות. הסדרן פתח. "ההורים שלי פה", אמרתי, "אני רוצה להיכנס". פרצתי בבכי, "אני רוצה גם!"

הסדרן הרגיע אותי והנחה אותי להיכנס ולשבת על ידו. "בהפסקה יידלקו האורות, ונוכל לחפש את ההורים שלך", אמר.

ואז נכנסנו לקולנוע. ממול הופיע לפתע קיר ענק ועליו ריצדו דמויות. קאובואים, סוסים, אינדיאנים, רעשי יריות. נדהמתי. ישבתי בחשיכה ליד הסדרן, קפוא ומרותק למציאות שלא הכרתי. הייתי מבוהל ומפוחד, לא ידעתי מה זה.

אחרי רבע שעה של מופע אימים מפחיד נדלקו האורות. כל השכונה הייתה בקולנוע. השכנים התפעלו מהמראה שלי בפיג'מה ושלחו לעברי קריאות חיבה.

בזריזות נתפסו עיניי בהורים שלי. רצתי אליהם. "יודקו חמוד שלי, מה אתה עושה פה?" אבא שאל. אמא נראתה כעוסה ולא ממש מרוצה. מזל שהשכנים היו בסביבה...

אבא הלך לדלפק הקיוסק בזמן ההפסקה וקנה לכולנו קסטה טעימה. ישבתי בין הוריי, אכלתי בהנאה רבה את הקסטה, המערכה השנייה החלה, ואני הייתי הילד הכי מאושר בעולם.

לימים הפך קולנוע יובל למרכז הבילוי העיקרי שלי. גדלתי על הסרטים שהוקרנו בו, ויש להם חלק גדול מזיכרונות הילדות שלי. זה הסינמה פרדיסו האישי שלי.