דירה להזכיר

לקראת סוף השבעה על סמ"ר גל בסון, שנהרג במבצע צוק איתן, הורשו חלק מחבריו לצוות סמו"ר שביחידת יהל"ם לצאת מעזה כדי לנחם את משפחתו. עייפים, מאובקים, נוטפי זיעה ודמעות הם הגיעו לדירת אמו בחולון. "הם לא היו לובשי המדים היחידים שהגיעו לשבעה", נזכרת פנינה בסון, "אבל ברגע שראיתי את הכומתה שלהם, אפורה בהירה, ידעתי שאלה החברים של גל. ראיתי שהם משתהים קצת בפתח, אולי לא יודעים מה לומר, אז סימנתי להם להתקרב".

הראשון שלחץ את ידה של האם השכולה אמר: "אני ניר, חבר טוב של גל".

"ניר?" היא זקפה את גבות עיניה בפליאה. "מה שם המשפחה שלך?"

"מה, אף פעם לא שמעת עליי?" הוא נרתע. "גל אף פעם לא סיפר עליי?"

צוות מוגלי בצוק איתן. "אנחנו אחים יותר מאחים עם קשר דם"

"גל דיבר עליכם בלי הפסקה", ענתה האם, "אבל רק בשמות המשפחה. גל אמר שככה זה בצבא. גם לו קראו 'בסון', ורק כשהודיעו ברדיו שהוא נפל, גילו שיש לו גם שם פרטי".

כשניר הזדהה בשם משפחתו היא קמה מהמזרן וחיבקה אותו חזק, אבל שם המשפחה של ניר – כמו של שאר חברי הצוות – אסורים לפרסום. גם אם הצנזורה הצבאית הייתה מתירה לפרסם את שמות המשפחה שלהם, הם היו מסרבים להסגירם.

למה?

"בשביל מה זה טוב?" זורק הראשון.

גל בסון ז"ל

"זה מסוכן", אומר השני.

"זה לא בריא", טוען השלישי.

"ברגע שהאויב יידע את שם משפחתי ואיפה נולדתי, יהיה לו קל מאוד לאתר אותי", מסביר הרביעי.

גל עם אלמוג שהייתה חברתו. "הוא אמר שהם בפנים וסיים בכמה שהוא אוהב אותי"

ואז?

הארבעה מחליפים ביניהם מבטים נבוכים, כאילו אינם מבינים מה לא מובן. אמנם שם היחידה שלהם נהגה כ"יהלום", בדיוק כמו אבן החן הנוצצת והיקרה, אבל במקור זה יהל"ם – יחידת הנדסה למשימות מיוחדות. ובמילים אחרות: יחידת עילית המשתייכת לחיל ההנדסה הקרבית ורוב פעולותיה מסווגות.

"אם האויב יגיע אלינו זה לא יהיה טוב", חוזר הראשון.

"זה מסוכן", חוזר השני.

"זה לא בריא", טוענת פנינה, אמו של גל, וגם אביו, אלי, מהנהן בכובד ראש.

"אין למה", פוסק הרביעי ומניף את זרועו כדי לסיים את הוויכוח. "זה פתח לסחטנות ולאיומים. אנחנו יודעים כל מיני דברים שעדיף שהאויב לא יידע שאנחנו יודעים".

תרנגולות ושתי עיזים

כולנו מצטופפים בצהרי יום שישי במה שמכונה "הזולה" – דירת 5 חדרים בבניין אפרורי בצפון הישן של תל־אביב. קומה שנייה על עמודים. לצורך הצילום ממהרים ארבעת הדיירים להמיר את הג'ינס והטי־שירט במדי א', אך מי שלא רואה אותם במדים יחשוב שזוהי דירת רווקים טיפוסית.

על קיר המסדרון תלויות תמונות עץ עם כיתובים המאפיינים בני 20 פלוס שיודעים ליהנות מהחיים כמו "יום בלי צחוק הוא יום מבוזבז". לכל אחד מהדיירים יש חדר פרטי עם מיטה זוגית, שטיח מרופט, מדף או שניים לבגדים, "אבל הדבר הכי חשוב בחדר הוא המזגן. זה קריטי". לא כולם רגילים לחום וללחות של תל־אביב. החדר החמישי, הסלון, מכיל ריהוט מינימלי ("כשבאים הרבה חבר'ה אנחנו לוקחים כיסאות מהשכנים") ומכשיר טלוויזיה המשמש את כולם. בחצר הבניין מסתובבות בנחת שלוש תרנגולות ושתי עיזים. "לא שלנו, של הדיירים הקודמים. אנחנו לא יכולים לטפל בהן, אנחנו בקושי מצליחים לטפל בעצמנו. מי יודע מתי נקבל אפטר ונחזור לעיר".

המטבח, ליתר דיוק מטבחון, לא מבטיח ניסים ונפלאות – וגם לא מקיים. "טוב, מה אנחנו צריכים?" הם לא מתלוננים. "ביום ראשון בבוקר בוחשים טורקי, שותים מהר וזזים". המרפסת הצרה שפונה לחזית משמשת כפינת עישון, והמאפרה עולה על גדותיה. בפינה, מתחת לשולחן שאיבד את אחת מרגליו, מאוחסנים עשרות בקבוקי בירה ריקים. עומדים שורות־שורות, כמו במסדר.

עיניה של פנינה נודדות על פני הדירה השכורה שבה מתגוררים חבריו לנשק של גל. היא משוכנעת שאילו בנה היה זוכה לצאת מעזה בשלום, גם הוא היה עובר לגור עם "צוות מוגלי" (זה כינוי החיבה שנגזר משם משפחתו של אחד ממפקדיהם), שהפך עם כניסתם לקבע לצוות הנגדים הראשון ביחידת יהל"ם.

גל היה מוותר על הפינוקים של שישי־שבת בבית?

"לא", היא מחייכת אל חבריו. "הוא היה יודע לחלק את הזמן בין המשפחה לחברים".

העיניים שלי מחפשות בדירה צילום של גל בסון ז"ל – ואין. לא צריך תמונה, מצטדקים החיילים. הוא נוכח כל הזמן, בפרטים הקטנים של החיים. הם נזכרים בו כשאחד מהם שולף סנדלי שורש, כמו אלה ששימשו את גל כשעשה את שביל ישראל לפני שהתגייס, וכשברדיו מתנגן שיר של חוה אלברשטיין, אותה אהב.

"בפעם הראשונה שפגשתי את החבר'ה האלה התנהגתי כמו אמא שלי", מספר בן בסון (26), אחיו של גל וסטודנט למשפטים במכללה למינהל. "זה היה בשבעה, וכשהם הזדהו בשמותיהם הפרטיים שאלתי מה שמות המשפחה כדי לחבר בין הפרצופים לבין הסיפורים ששמעתי מאחי. בתקופה הראשונה המשכתי לחיות את גל באמצעותם. כיום, שנתיים אחרי, יש בינינו קשר אחר. כשהם יוצאים לבלות באזור חולון הם מצלצלים ואז אני מצטרף אליהם ויחד אנחנו יורדים על בירה וצוחקים. בטח שצוחקים".

בדירה ארבעה גלשני גלים. כל גלשן מהווה חלק בלתי נפרד מאורח החיים התוסס שהם מנסים לנהל בסופי השבוע. נתן הוא האחראי לגלשנים. הוא זה שאמר לשלושת חבריו: "אין מצב שנגור מטר מהים ולא נתפוס גלים! עוד לא הפכנו לאלופים, אין לנו מספיק זמן לאימונים, אבל כבר קיבלנו שרירים!"

הם באים מרקע שונה לחלוטין. רס"ל נתן (23) נולד באוהיו למשפחה דתית־ציונית בת שישה ילדים ("קצת לפני הבר־מצווה החליטו הוריי להפתיע אותי במתנה: עלייה לישראל"). רס"ל ניר (22) נולד בקיבוץ כפר חרוב שברמת הגולן ("בתור ילד עבדתי ברפת. אחלה עבודה"). רס"ל אמיר (23) הוא היחיד שנולד וגדל בתל־אביב, במרחק נגיעה מהדירה שבה הם מתגוררים. הוא למד בישיבת בר־אילן והיה מדריך בבני עקיבא. רס"ל עקיבא (22) מגוש עציון למד בישיבה תיכונית בכוכב השחר, ובשמינית עבר לתיכון ביישוב שלו, אפרת. עיניהם מופנות לעבר פנינה בסון, בנקאית במקצועה, המספרת בקול רועד על גל, בן 20 ושבעה חודשים בנופלו, בנה האמצעי, אחיהם של בן ולינוי, שהיה כדורסלן בדם. "בגיל עשר הוא נרשם לחוג כדורסל בהפועל חולון ושיחק בליגת הנוער. ארבע פעמים בשבוע הוא התאמן. חשבתי שבצבא הוא יקבל מעמד של ספורטאי מצטיין, אבל בסוף כיתה י' הוא התחיל לחשוב ולדבר על קרבי. הוא סימן לעצמו את שייטת 13".

כצעד ראשון הוא עבר באילת קורס צלילה של כוכב אחד. "הוא יצא לגיבוש של שייטת 13 וסיים אותו, אבל הודיעו לו שהוא לא עבר", מוסיפה האם. "גל התאכזב, ראיתי עליו שהוא לוקח את זה ממש קשה, והודיע שהוא לא מוותר. הוא יצא ליום סיירות והתלבט בין מטכ"ל, שלדג והנדסה קרבית".

"גל היה בן אדם טוטלי", מעידה אלמוג חיטלמן (22) שהייתה בת זוגו מסוף התיכון. "בשתיים בלילה הוא יצא לרוץ בחולות של חולון, חזר הביתה שרוט ומלוכלך, ולא הבנו ממה הוא כל כך מתלהב. לא פעם שאלתי אותו מה קוסם לו בזה, ותמיד הייתה לו תשובה קבועה: לתרום למדינה. כשהתגייס להנדסה קרבית הוא בחר ביהל"ם, זה נראה לו מעניין, והוא עבר את המסלול כמו גדול".

מסלול בן שנה וארבעה חודשים. "הייתי איתו כל המסלול", מספרת אלמוג, "ולמרות שגל הגיע בכושר גופני מעולה, המסלול היה עבורו מאוד לא פשוט. הוא מתח רצועה בכתף, זה כאב לו מאוד ורצו להוריד אותו מחזור, אבל הוא נשך שפתיים וסחב את הפציעה לאורך כל המסלול. לא ויתרו לו".

"לא ויתרו לו?" קוטע אותה אלי בסון, האב. "גל לא ויתר לעצמו. הוא לא רצה שום הקלות. הוא התעקש להמשיך לסחוב את האלונקה".

אלמוג מהנהנת. "גל לא יכול היה להעביר את האלונקה מכתף אחת לשנייה, אז הוא סחב אותה על הכתף הבריאה. לקראת סוף המסלול הוא נפצע בקרסול והוציאו אותו מלו"ז האימונים הקבוע של הצוות, אבל הוא לא היה מוכן לוותר. הוא כעס וצעק ואמר שהוא בסדר, שלא כואב לו, ושהוא יסיים את המסלול עם כולם".

"גל דיבר בלי סוף על החבר'ה של הצוות", מספרת פנינה, וממהרת לתקן: "הוא סיפר רק את מה שמותר לספר".

מה מותר לספר?

"יהל"ם היא יחידה מיוחדת של חיל הנדסה קרבית שמתעסקת ברמה הכי מקצועית בחבלה, מיקוש, מנהרות ולחימה במנהרות", פותח ניר.

"ביהל"ם יש שש פלגות מבצעיות", מוסיף אמיר ומתחיל למנות: "ספי"ר זה ראשי תיבות של סילוק פצצות אוויר. מדרון מושלג אחראית לפריצות מתוחכמות למבנים".

"זו הפלוגה שהקימו בעקבות נחשון וקסמן?" שואלת פנינה – ונענית ב"חיובי".

"ס"פ זה סילוק פצצות", מסביר עקיבא, "סייפן היא פלוגת אב"ך וסיירת יעל אחראית על מעברי מים צרים ומשימות חבלה מורכבות".

"ואנחנו סמו"ר", מסכם נתן. "סמו"ר זה סליקים ומנהרות. אסור להגיד כמה יש בפלוגה שלנו".

המסלול, הם מודים בחצי פה, היה ארוך כנצח. "גל היה הכוכב", הם מספרים. "במקביל לתפקיד הצבאי שלו הוא היה האחראי על שמחת החיים של הצוות. הוא תמיד עשה לנו חיקויים של סבתא דליה – אמא של אבא שלו, וקרע אותנו מצחוק. חשבנו שהוא יודע להצחיק, עד שסבתא דליה באה לבקר אותנו בבסיס, בסירקין. הרבה שבתות היא באה להביא לנו קובה. כשראינו איך היא מתנהגת ומדברת הבנו שגל מחקה אותה באלף אחוז. הוא היה ממש סטנדאפיסט".

"והוא היה אלוף הסנדוויצ'ים", מוסיף אמיר. "לפני הצבא הוא עבד בשווארמה ופיתח מיומנות של זריזות ידיים. לפני כל יציאה לתרגיל ארוך הוא היה מכין כריכים לכולם. בזמן שחיפשתי שתי פרוסות לחם הוא כבר מרח וחיבר וסגר".

טקס סיום המסלול וקבלת הסיכה של פלגת סמו"ר היה אמור להתקיים ב־24 ביולי 2014. איש לא העלה בדעתו שהוא יידחה בגלל מבצע צוק איתן.

"הטקס היה אמור להתקיים יום לפני שגל נהרג", מציינת פנינה ומשתתקת.

"בחודש האחרון של מסלול ההכשרה היה את 'שובו אחים', ובגלל העומס על היחידה גם אנחנו הצטרפנו לחיפושים אחר שלושת הנערים", מספר נתן. "לקחו אותנו בתור מומחים. התעסקנו עם סליקים וחיפשנו אותם בבורות".

"גל התבאס כשלא הם מצאו את הנערים", פנינה מעירה.

"ברור שגל התבאס. כולנו התבאסנו", אומר נתן. "בתפקיד שלנו אין מקום ליותר מדי רגש. מקבלים משימה ואתה רוצה להיות זה שיבצע אותה. אז כן, התבאסנו שלא מצאנו אותם חיים".

"בימים הראשונים לא צירפו אותנו לחיפושים והתרגזנו", מוחה עקיבא. "כשהודיעו שאנחנו מצטרפים התמלאנו בהרגשה טובה. זה היה מאוד חשוב לנו, במיוחד לי, מפני שאני גר בשטחים, ארבע דקות מהמקום שבו הם נחטפו, וכל החיים נסעתי בטרמפים".

אמיר: "הייתי מפקד החוליה שכללה את גל, עקיבא ואותי. כמפקד החוליה חילקתי את העבודה. המשימה של בסון – סליחה, של גל – הייתה חיפוש אמל"ח, אמצעי לחימה. והוא היה מאוד פדנט. לא היה לנו זמן, הוא ביקש הארכה, העליתי את הבקשה למעלה ולא קיבלנו אישור להמשיך. היינו חייבים להתקפל".

"כשחזרנו מ'שובו אחים' התחיל הבלגן בעזה", ממשיך עקיבא. "יצאנו לשבוע אימונים ואיך שחזרנו לבסיס הורידו אותנו מהאוטובוס. מוגלי – הקצין שלנו, זה קיצור של שם משפחתו – כינס אותנו לשיחה. הוא בא עם סיכה של היחידה ואמר לכל אחד מאיתנו, 'כל הכבוד, סיימת מסלול', ואחר כך אמר לכולם, 'תארזו את כל הדברים שלכם, יורדים לעזה'".

באותו הזמן, בעורף, פנינה בסון בקושי ישנה בלילה. "אני טיפוס דאגן", היא מחייכת בעצב. "בן, בני הבכור, גויס למילואים בצו 8, וגל אמר לי שהם מסתובבים בשטחי כינוס ליד עזה. הוא ידע עד כמה אני דואגת והוא שמר עליי. עד לרגע האחרון הוא חסך ממני מידע. ביום ראשון בבוקר הוא אמר, 'לוקחים לי את הנייד' והלב שלי נעצר. פרצתי בבכי. גל אמר לי, 'אמא, תפסיקי לבכות, את מלחיצה אותי'. לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לו שאני בסדר".

היא לוקחת עוד נשימה עמוקה ומשחזרת: "למחרת, יום שני, גל שוב צילצל ושוב אמר שעוד מעט ייקחו לו את הנייד. שאלתי, 'אתם נכנסים לעזה?' והוא ענה, 'עוד לא'. הלב שלי אמר לי שהוא עומד להיכנס, אבל החזקתי את עצמי בכל הכוח לא לבכות. בשני בערב צילצלתי לגל והוא לא ענה. סימסתי לו, 'לכו לשלום ותחזרו לשלום'. לא יודעת אם הוא ראה את ההודעה. ביום שלישי סימסתי לו שוב, 'לכו לשלום ותחזרו לשלום'. חשבתי שאולי מדי פעם הם יוצאים ויכולים לקרוא הודעות. רק בדיעבד נודע לי שגל צילצל לאבא שלו, הגרוש שלי, וגם לבן, אחיו הגדול. לשניהם הוא אמר, 'אל תספרו לאמא'. וביום שישי בלילה הוא נהרג".

אף מילה לאמא

אלמוג, שהייתה אז חיילת במודיעין, הסתייעה בטלפון הצבאי כדי לקבל עדכונים מהשטח. לדבריה, צוות סמו"ר נכנס לעזה ביום חמישי, שבוע לפני שגל נהרג. "באותו יום גל לא הרגיש טוב, כנראה התייבש, והחליטו להשאיר אותו בחוץ", היא מספרת. "בסופשבוע הזה הוא היה מתוסכל ועצבני. ביום ראשון, כשהצוות יצא להתרעננות, גל מיהר להתגלח והכין את הציוד. היה לו ברור שהוא חוזר איתם. הוא התקשר אליי, אמר שזו פעולה מאוד ממוקדת ושנדבר בקרוב. הוא ביקש שלא אגיד אף מילה לפנינה. הוא דאג לה יותר משדאג לעצמו. יומיים אחרי זה הוא צילצל אליי מתוך הרצועה. אמר שהם בפנים ושזה תכף ייגמר. הוא שאל אותי מה קורה בחוץ ומה קורה בבית שלו. אמרתי לו: 'מה אכפת לך ממה שקורה בחוץ? אתה זה שנמצא בפנים'. גל שוב אמר לי שהכל בסדר, שלא אגיד אף מילה לאמא, שלו וסיים בכמה שהוא אוהב אותי".

ביום שישי ההוא, 25 ביולי, בשעה עשר בלילה, הם היו בעיצומה של לחימה. "היינו בתוך מבנה גדול והתכוננו לביצוע", מתאר ניר. "כל אחד בדק שהציוד שלו מוכן. הצוות שלנו קיבל משימה, לבצע פעולה הנדסית מיוחדת. פעולה מורכבת ומעניינת, לא עוד משהו רגיל, והתחיל ויכוח מי יעשה את זה. כולם רצו ללכת וללחוץ על הכפתור. השניים שממש נלחמו ביניהם על הזכות לצאת היו בסון ועוד חייל שקוראים לו אור. כשלא הצליחו להחליט מי ייצא הם עשו הגרלה, 'אבן נייר ומספריים' וגל ניצח. גל יצא עם עוד שני חיילים ואנחנו נשארנו במבנה. פתאום שמענו ירי קרוב מאוד אלינו. רעש נוראי. כמויות אש עוצמתיות. הבנו שמשהו קרה, אבל לא ידענו מה המצב. לא חשבנו על מוות, קיווינו שזה יסתיים בפציעה. המשכנו במתקפה בלעדיהם. רק למחרת בבוקר הבנו איזה אסון נפל עלינו".

מה קרה?

"החוליה שלנו יצאה לבצע את המשימה, ובאמצע הדרך נתקלה בכוח חמאס שנשלח לבצע פיגוע בכוחותינו. מה שהכי עצוב זה שהכוח של החמאס אפילו לא עשה לנו מארב. הכוחות נתקלו זה בזה במקרה. וגל נהרג. המשכנו להילחם מבלי לדעת מה קורה. בבוקר התחילו להגיע השמועות. מוגלי נפצע. היה בחוליה עוד חייל שלא ידעו אם הוא נחטף או נהרג. מאוחר יותר התברר שהוא חטף כדור ברגל, הצליח לשים לעצמו שני חוסמי עורקים, וכך הציל את חייו. המ"פ שמעל מוגלי כינס אותנו לשיחה והודיע לנו שבסון נהרג".

ככה? במילים האלה?

"כן. הוא לא היה מ"פ של היחידה שלנו, אנחנו הצטרפנו אליו. הוא לא הכיר את בסון באופן אישי. לא יצאנו ללוויה. חלק מאיתנו הספיקו להגיע ליום האחרון של השבעה. צריך הרבה כוח נפשי כדי להתמודד עם סיטואציה כל כך בלתי נתפסת. חבר שלך נהרג ואתה ממשיך בלחימה".

"אני לא השתתפתי בצוק איתן מפני שישבתי שבעה על אבא שלי", מספר אמיר. "שבוע לפני פרוץ הלחימה הוא הלך ברחוב ופתאום נפל ומת על המדרכה. התקף לב. כשהשבעה הסתיימה רציתי לחזור ליחידה, אבל אמא שלי אמרה שהיא לא תעמוד בעוד שבעה, אז נאלצתי לחוות את צוק איתן מזווית אחרת. מהעורף. אני שואל איפה גל ומספרים לי שהוא אחד מהשלושה שלא חזרו מעזה ושיש גם פצועים. נסעתי לבקר אותם. נכנסתי לחדר של אור, שנפצע בהיתקלות אחרת, וסיפרתי לו שגל נהרג. הוא שאל: 'איך לא ניצחתי באבן, נייר ומספריים? למה אני לא יצאתי?' וזה פירק אותי לגמרי. באותו הרגע הבנתי שאנחנו באמת אחים לדם".

עומר אדם ומאיר אריאל

לאחר סיום המבצע נערך טקס סיום המסלול, ולפני כחצי שנה התבקשו שמונת חברי צוות מוגלי לחתום על שנה נוספת של שירות קבע. "אילו פנו אל כל אחד מאיתנו בנפרד אולי לא היינו מסכימים", הם מודים, "אבל פנו אלינו כצוות והבנו את הצורך. רק הצוות שלנו יודע לעבוד עם מערכות טכנולוגיות מורכבות. כולנו אמרנו כן".

הצוות מונה ארבעה חיילים נשואים. ארבעת הרווקים שבו החליטו לשכור דירה יחד. "מה זאת אומרת למה?" הם מתפלאים. "כי אנחנו משפחה. עברנו ביחד שלוש שנים וחצי ועברנו ביחד מלחמה. אנחנו אחים זה לזה יותר מאחים שיש ביניהם קשר דם". אמיר, התל־אביבי מבטן ומלידה, מצא את הדירה שסמוכה לבית אמו. "לקח לאחרים זמן לעכל שתל־אביב חיה ללא הפסקה ושאפילו בשתיים בלילה יש מקומות פתוחים", הוא מספר.

ניר אחראי על הבישולים. "טוסטים, פסטות וחביתות זה בשיגרה. כשבא לי להשקיע אני פותח אינטרנט ובודק מה יש במקרר". בצהרי יום שישי הם מגיעים לדירה עם סלים של כביסה נקייה ("תודה, אמא!"), ומי שלא הספיק לעצור אצל ההורים דוחף את המדים למכונת הכביסה שעומדת על הגג. בשישי בערב מתייצבים כולם לקידוש וארוחה אצל אמו של אמיר, ובשבת בבוקר מתכנסים בחומוסייה השכונתית. את בוקר יום ראשון הם פותחים עם מוזיקה. לפעמים עומר אדם, לפעמים מאיר אריאל. יחי ההבדל. מתארגנים מהר מעל ספלי הקפה ויוצאים לדרך.

על מה אתם רבים?

"על שטויות. ניקיונות, שטיפות כלים, מי השאיר בכיור את הקפה שחור, מי עישן מחוץ לגבולות של פינת העישון ומי לא שילם בזמן".

"אבל הריבים נפתרים נורא מהר", מחייך ניר. "אפילו בלי לדבר. זה חלק ממערכת היחסים של צוות לחיים".

"כבר שלוש שנים אני רואה אותם יותר מאשר את בני המשפחה שלי", אומר נתן ולפתע מרצין: "אין יום שבו אני לא מדמיין את גל גר איתנו ומצחיק אותנו, אבל הוא חסר לי במיוחד בטקסים. אני גרוע בלקפל את השרוולים. גל היה מקפל אותם בשבילי".

"אני מתגעגע לגל דווקא ברגעים הקשים", מספר אמיר. "במסלול, כשגל ראה אותי שפוף, הוא נתן לי צ'פחה על הגב ומרביץ איזה חיקוי עסיסי. ככה הבנתי שצריך לחייך ולהמשיך".