חמישי 23 בינואר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    בן דרר ימיני
    המוסף לשבת • 13.10.2016
    מי אשם בטרור
    בן-דרור ימיני

    לאחר כל פעולת טרור מתחיל המחול הרגיל: מי אשם בטרור? השמאל מאשים את מדיניות הימין, הימין ממשיך להאשים את השמאל ש"נתן להם רובים", הימין הקיצוני מאשים את השופטת ששיחררה את המחבל, השר גלעד ארדן מאשים את פייסבוק. רוב הטענות הללו אוויליות, משום שכאשר השמאל היה בשלטון ו"העניק תקווה", לא היה פחות טרור, וכאשר הימין בשלטון הטרור נמשך, וכאשר אין פייסבוק יש עוד אלף ואחת דרכים להסתה. והשופטת ששיחררה לא אשמה בכלום משום שרבים אחרים שוחררו ולא יצאו לרצוח יהודים.

     

    האשמים בטרור הם אלה שמבצעים פעולות טרור, אלה שמסיתים להן ואלה שתומכים בהן. אין לזה שום קשר ל"שמאל" או ל"ימין". כל חילופי ההאשמות אצלנו לא מעניינים את הטרוריסטים. הם במקום אחר. הטרור נמשך משום שיש מי שמסית ויש מי שתומך ויש מי שמממן ויש מי שעושה שטיפת מוח. מיליארדים רבים שזרמו מסעודיה ומקטאר כמעט לכל מקום בעולם, גם במערב, יצרו תודעת ג'יהאד.

     

    מי שמעניק מימון לתעמולה האנטי־ישראלית, וזה כולל מדינות מערביות שתומכות בגופים שהם חלק מה־BDS, נושא גם הוא באחריות להסתה שמובילה לטרור. אנגליה, בצעד מפתיע, עצרה השבוע מימון לרשות הפלסטינית משום שהוא משמש גם למימון טרוריסטים. טרור ותומכי טרור יש בגרמניה שמקבלת מוסלמים בחיבוק גדול, וטרור יש בצפון ניגריה, באזורים שבהם בכלל שולט חוק השריעה, ומבין 1,165 קורבנות הג'יהאד בספטמבר בעולם, רק שניים, שניים בלבד, הם תאילנדים ולא מוסלמים. תמיד יש מי שיטען שהג'יהאד מבצע רצח המוני, בעיקר במוסלמים, בגלל הכיבוש, אבל אלה שמעלים את הטענות הללו ראויים לאשפוז, לא לתגובה רצינית.

     

    *

    גם אונסק"ו מקדם את התעמולה שמשרתת את הטרור. נכון שהגוף הזה אמור לעסוק בחינוך, תרבות ומדע, אבל כמו בכל הגופים הבינלאומיים, גם שם שולט רוב של מדינות חשוכות. בשנה האחרונה התקבלה שם החלטה על כך שלעם היהודי אין קשר להר הבית. הנה לנו תעמולת חמאס וג'יהאד שזוכה לסיוע בינלאומי. גרמניה, ארצות־הברית ובריטניה הצביעו נגד. שוודיה וצרפת הצביעו עם הרוב החשוך. נשיא צרפת, ראש הממשלה ויו"ר הסנאט פירסמו הודעות חרטה. אתמול עלתה לדיון עוד הצעת החלטה, כאילו מרוככת, שמדברת על קשר של שלוש הדתות לירושלים. אלא שההצעה כוללת את התעמולה האנטי־ישראלית הרגילה, ובכלל זה מילים רבות על הרס החינוך הפלסטיני על ידי ישראל.

     

    הרס? גבי באראמקי, שהיה נשיא אוניברסיטת ביר־זית, הודה ש"לפני 5 ביוני 1967 לא הייתה אוניברסיטה אחת בגדה המערבית וברצועת עזה". תחת השלטון הישראלי, ובעידודו, צמחו שם 11 אוניברסיטאות, 13 קולג'ים אוניברסיטאיים ו־19 קולג'ים קהילתיים. 43 מוסדות להשכלה גבוהה. יש תוצאות. לפי מחקר פלסטיני, "לפלסטינים יש את השיעור הגבוה ביותר של בוגרי אוניברסיטאות בעולם הערבי". אבל באונסק"ו קוראים לזה "הרס". כאשר הדברים הללו נכתבים, לא ברור כיצד צרפת הצביעה אתמול.

     

     

    גם ישראל תומכת בגוף שמשרת את תעמולת הטרור. כן, ישראל. תנועת "מילואימניקים בחזית", בראשות עמית דרי, פירסמה לאחרונה מסמך מקיף על הטלוויזיה החברתית. מדובר בערוץ תקשורת שהוא או ראשיו מאשימים את ישראל בטרור, שתומכים בסרבנות, שמצטרפים לעצומות על חרם נגד ישראל ומעניקים רוח גבית לפנטזיה שקרויה "זכות השיבה". נציגת הערוץ, יהודית אילני, התלוותה לספינה "זיתונה" שרצתה להגיע לעזה. אפשר להניח שלא רק כעיתונאית. היא משמשת גם כעוזרת של חנין זועבי. במילים אחרות, הטלוויזיה החברתית, לפי כל מבחן אובייקטיבי, שייכת לסביבת ה־BDS. אם לא באופן רשמי, אז בוודאי באופן תעמולתי.

     

    העניין הוא שישראל, לא איראן, לא שוודיה, מעניקה לגוף הזה מימון ממשלתי. בין השנים 2008־2014 זכה הערוץ לתמיכה של רבע מיליון דולר מהקרן החדשה לישראל (שרשמית מתנגדת ל־BDS ומעשית מממנת גופים שמשרתים את קמפיין ה־BDS), ול־669 אלף דולר מקרנות וממדינות באירופה. עד כאן אין חדש. האבסורד הוא שגם משרד התקשורת הישראלי – לא הפלסטיני – העביר לגוף הזה סיוע בסך 25 אלף דולר. ומועצת הכבלים, צריך להוסיף, הקצתה ערוץ בכבלים לתעמולה האנטי־ישראלית.

     

    כאשר פירסם עמית דרי את הדו"ח על הערוץ, נשמעו מיד הטענות על "סתימת פיות". ובכן, הדמוקרטיה הישראלית יכולה וצריכה לאפשר חופש ביטוי לגופים כאלה. אבל רק במדינת חלם יכול גוף כזה, שמצוי אידיאולוגית בין BDS לבל"ד, לזכות במימון של ממשלת ישראל וגם לארבעה(!) תקנים של שירות לאומי. נעזוב את הימין. הרי זו ממשלת ימין שמממנת את הגוף הזה. היכן, לעזאזל, השמאל הציוני? מדוע הוא לא מבהיר שמדובר באבסורד? מדוע הוא לא מציב קווים אדומים?

     

    *

    משרד התרבות החליט לאפשר להצגה של עינת ויצמן, "פלסטין שנת אפס", להשתתף בפסטיבל עכו. נניח לרגע לתוכן ההצגה. גם להצגות ביקורתיות, וביקורתיות מאוד, יש זכות קיום. הסוגיה המרתקת יותר היא איך הצליחה ויצמן לזכות בתמיכה של גוף ציבורי, מפעל הפיס, ולהתברג בפסטיבל הממומן על ידי המדינה.

     

    ויצמן לא מסתירה את דעותיה. היא פעילה בעמותה שמתנגדת למדינה יהודית, היא בעד "שבוע האפרטהייד" מתוצרת ה־BDS, והיא בעד חרם על המדינה. ההצגה נכתבה בסיוע אותה עמותה שהיא פעילה בה, שתומכת בחיסול ישראל באמצעות "זכות השיבה". ברשות הפלסטינית יש קולות מתונים יותר מקולות אנשי העמותה. אם וכאשר תהיה התקדמות לשלום, אינשאללה, אנשי העמותה הזו יהיו חלק מחזית הסרבנות הפלסטינית. הם לא יסתפקו בפחות מחיסול "הפשע הציוני".

     

    רוב היוצרים משמאל משמיעים עמדות לגיטימיות. אפשר לתמוך בהם ואפשר להתנגד להם. בודדים מחזיקים בעמדות אולטרה אנטי־ציוניות כמו אלה של ויצמן, שהצהירה לפני הבחירות האחרונות שהיא תומכת ברשימה המשותפת.

     

    כך שהבעיה היא לא מה תאמר או לא תאמר שרת התרבות. השאלה היא איך מי שתומך בחרם על המדינה, מי שמתנגד לעצם קיומה, חושב שהוא בכלל זכאי לסיוע כלשהו מהמדינה, כדי לקדם את האג'נדה שלו, שעיקרה הוא חיסול המדינה. מהיכן, לעזאזל, החוצפה הזאת?

     

    מבחינת התוכן, מיותר לציין, ההצגה שייכת לתעמולה שמאפיינת את השמאל האנטי־ציוני. תעמולה שמספקת הצדקות לשנאת ישראל ולטרור. ומדינת ישראל מממנת. אמרנו כבר מדינת חלם. צריך לומר זאת שוב.

     


    פרסום ראשון: 13.10.16 , 16:03
    ידיעות אחרונות