"פסקי ההלכה חשובים לי, אבל כנראה לא מספיק. לא זה ימנע ממני לממש את החלום לטוס"
כשתמר אריאל הוסמכה כנווטת קרב ־ הדתייה הראשונה שעשתה זאת ־ היא הפכה לסמל עבור צעירות דתיות רבות. שנתיים אחרי מותה באסון השלג בנפאל, נחשף כאן ראיון שנערך איתה במהלך קורס הטיס. היא דיברה בפתיחות על הכל: ההתלבטויות בין אופיה הפייטרי לאיסורים הדתיים, הבדיחות שספגה בעקבות הנטישה בטיסת הסולו, הקושי להתחתן במצבה, והנחישות ללכת עד הסוף עם האמת שלה
"אחרי שעברתי את הגיבוש קיבל את פניי שלט ענק, 'תמר, יא גבר'. לראות את השלט היה פדיחות רצח, אבל כיף לא נורמלי. לחבר'ה בקיבוץ הדתי זה נורמלי שבנות מתגייסות לצה"ל, אבל כולם נגנבו מזה בגלל שזה טיס".
הראיון האחרון עם תמר אריאל ז"ל | עריכה: ynet
היא לא גבר. הקול שלה שבוקע מן ההקלטה רך, כמעט הססני. כשתמר אריאל נזכרת בשלט שהתנוסס על שער קיבוץ עלומים היא צוחקת במבוכה. אז הייתה בשיאה של שנת השירות הלאומי השנייה שלה כקומונרית בבני עקיבא בקיבוץ הדתי עלומים. מהמסלול הרגיל של צעירות דתיות בשירות הלאומי, היא המריאה לתפקיד מיוחד וחריג והפכה לנווטת הקרב הדתייה הראשונה בצה"ל. המתח בין בת האולפנה הצועדת בתלם שלאורו חונכה, לבין המימוש העצמי והחיבור לישראליות דרך הגיוס לצה"ל, ליווה תמיד את חייה הקצרים. המתח הזה עובר כחוט השני גם בראיון מיוחד שנחשף כאן לראשונה, בדיוק שנתיים אחרי מותה באסון סופת השלגים ברכס האנאפורנה בנפאל.
הראיון המוקלט התקיים בנובמבר 2010, בעת שהחלימה מפציעה קשה אחרי שנאלצה לנטוש את מטוסה במהלך טיסת הסולו בקורס הטיס. החלום של תמר אריאל לענוד כנפיים עוד נראה בעת הראיון רחוק ולא מובטח. המראיינת היא רנית בודאי־היימן, שישבה מולה במשך כשעתיים ליד שולחן קטן בבית קפה בגבעת־שמואל. תחילה תמר הססנית ועצורה, אבל השיחה הבלתי אמצעית, בלי נציג מהצבא שמשגיח על פיה, הולכת ונעשית חופשית וקלילה ותמר משתפת בלבטים ובקשיים שליוו אותה. רנית רק החלה אז את איסוף החומר לעבודת הדוקטורט שלה על גיוס בנות דתיות לצבא. היא לא שיערה שאת מחקרה תקדיש לזכרה של תמר אריאל.
"לפני מספר חודשים רנית התקשרה אליי וסיפרה לי שהיא ראיינה את הבת שלי במסגרת המחקר שלה, ושהיא רוצה לשלוח אליי את ההקלטה", מספרת ענת אריאל והרי"ש הספרדית שעימה עלתה ארצה מפורטו־ריקו מתגלגלת על לשונה. "מאוד־מאוד התרגשתי. רנית שלחה אליי גם את התמליל וגם את האודיו. דבר ראשון החלטתי להקשיב. שמתי אוזניות ונכנסתי למיטה. זה היה מאוחר בלילה. הייתי מרותקת ונרגשת. הייתי צריכה מאוד־מאוד להתרכז. לאט־לאט הצלחתי לבודד את הקול של תמר מכל רעשי הרקע, וזה היה מהפנט; לשמוע אותה, ואת החיוך שלה, לשמוע איך היא ככה מתנצלת לפני שהיא רוצה להגיד משהו, במין צניעות כזו של תמר. ישבתי ושמעתי את כל ההקלטה ברצף. גיליתי דברים שלא ידעתי. היא לא סיפרה לי למשל על השלט, 'תמר, יא גבר' ששמו לה בכניסה לקיבוץ. לא בכיתי בפעם הראשונה שהקשבתי לשיחה, אבל זה לא אומר שאני לא בוכה בפעמים אחרות".
הטום בוי מהאולפנה
תמר גדלה במושב השיתופי משואות יצחק, כבת שלישית מתוך ששת ילדיהם של חנן וענת. אביה דור שני במושב. אמה הגיעה ארצה לשנת ציונות בעבודה חקלאית. כשפגשה את חנן בשבילי המושב, לציונות נוספה אהבה, והמקום הפך לבית. תמר התחנכה במוסדות דתיים, ובתיכון למדה באולפנת אבן שמואל במסגרת פנימייתית. החינוך במוסד תורני ומחמיר יותר מהבית הפתוח שבו גדלה הוביל אותה לגנוז בשלב הראשון את החלום הגדול שלה.
"בתור ילדה רציתי להתגייס כיאה לבני משואות יצחק", מספרת תמר לרנית. "מהמושב כל הבנים מתגייסים ו־50 אחוז מהבנות. ההחלטה השתנתה באולפנה, שם חינכו אותנו שללכת לצבא פירושו להיות חילונית בסוף. הביאו לאולפנה שיחה נגד הצבא. מישהי שסיפרה על השירות הצבאי וניסתה להוריד בנות מלעשות את זה. באולפנה מכווינים את הבנות לשירות לאומי ובקושי יש בנות שמתגייסות, אז כשהייתי ילדה היה לי חלום להתגייס, אבל שינו לי את זה באולפנה".
תמר מספרת שהוריה איפשרו לה להתלבט ולבחור את דרכה בלי לחץ. "נתנו לי זוויות ראייה על כל אחד מסוגי השירות. אבא אמר לי שבצבא יש חיבור לישראליות שאין בשירות הלאומי. חיבור בלתי אמצעי לחברה שלנו. אבל דיברנו גם על חסרונות בשירות צבאי, שאי־אפשר למשל לשלוט על המקום שאליו בסופו של דבר אגיע, ואם לא אהיה מרוצה לא אוכל לשנות. בהתחלה התמיינתי לצה"ל במקביל להתמיינות לשירות לאומי. המשכתי את המיונים לטיס למרות שכבר ידעתי בוודאות שאני הולכת לשירות לאומי. משכתי את זה עד הרגע האחרון, ואז הצהרתי. בשנת השירות הראשונה נשארתי באולפנה כמדריכה לכיתות י"א. הייתה לי שנה טובה ועמוסה והשלמתי עם זה שהצבא היה חלום שלא יתממש".
למרות ההשלמה, בסוף שנת השירות הראשונה הרימה תמר טלפון ללשכת הגיוס ושאלה מה היא צריכה לעשות כדי לבטל את ההצהרה. "הסבירו לי שזה מאוד פשוט ושאני רק צריכה לשלוח פקס. זה היה טלפון גישוש, רק כדי לנקות את המצפון".
תמר המשיכה ללכת בתלם, והחלה שנת שירות לאומי שנייה כקומונרית בעלומים, אבל החלום לא הרפה. "תוך כדי השנה השנייה ניסיתי לחשוב על העתיד, על איזה לימודים לבחור, הבנתי שמה שאני באמת רוצה זה ללכת לצבא. קלטתי שיש דברים שאני רוצה ולא עושה בפועל. קלטתי שאני רוצה כדורסל ולא משחקת; רוצה לטייל ולא מטיילת; רוצה צבא ולא מתגייסת".
"זו תובנה אמיצה", מעירה רנית.
"נראה לי שזו גם סוג של שריטה", מגחכת תמר. "תמיד נמשכתי לטיולי שטח, לנהוג בג'יפ וגם לנושאים ביטחוניים ומבצעיים. כשהייתי ילדה הייתי טום־בוי כזו.
"בפקס אחד ביטלתי את הפטור. נקבע לי ראיון ותוך יום היה לי תאריך גיוס לעוד חודש. זה היה בלתי הפיך. זה קרה ברגע. בשלב הזה ירדתי מהרעיון של קורס טיס, כי זה נראה לי מסלול ארוך מדי אחרי שנה וחצי של שירות לאומי. לא רציתי תפקיד של לוחמות, בזה ראיתי קו אדום מבחינה הלכתית. ממה ששמעתי והבנתי, תפקידים של לוחמת ביחידת שדה זה הרבה חיכוך בין בנים לבנות, זה הלחיץ אותי הלכתית. פחדתי שייטשטשו לי הגבולות מהר. רציתי להיות מ"כית או מדריכת שריון. רציתי תפקיד תומך לחימה הכי קרוב למבצעי שיש".
רנית: איך הגיבו ההורים?
תמר: "ההורים שלי היו מאוד מופתעים לשמוע שאני שוקלת להתגייס. לא הבינו מאיפה זה בא לי. הרי עבר כל כך הרבה זמן, ולא אמרתי כלום בזמן השירות הלאומי. היה נראה שההחלטה כבר מאחוריי, אפילו פסיכומטרי כבר עשיתי כהכנה לקראת ההמשך. אחרי שהם נרגעו מההלם הם עמדו מאחוריי. הם הבינו מאיפה זה בא. ידעתי שיגבו אותי בכל דרך שבה אבחר. אבא שלי הוא זה שהציע לי להתקשר ולבדוק אם אפשר לשחזר את המיונים לטיס, ובאמת חידשו לי את המיונים מהמקום שבו הם נפסקו שנתיים קודם. שמחתי מאוד. לקחתי בחשבון מצב שאני עלולה ליפול לכלל צה"ל, למקום שלא ארצה להיות בו. אם זה היה קורה הייתי מתבאסת נורא, אבל החלטתי ללכת על זה בכל זאת. גם עכשיו, אם אעוף מהקורס אני בטוחה שאמשיך בצבא לטווח רחוק ואצא לקורס קצינים".
איך הגיבה הסביבה שלך כשנודע שאת מתגייסת לקורס טיס?
"כל מי שמכיר אותי טוב מאוד לא היה מאוד מופתע. לעומת זאת, מי שהכיר אותי בתור המדריכה באולפנה וקומונרית היה בשוק של החיים. כולם פירגנו לי. הטיס עשה את ההילה שלו. לא התייחסו אל זה כשירות צבאי רגיל. אולי היה לי קל יותר, כי טיס זה מגניב. חברות שלי עשו לי מסיבת גיוס וזה היה ממש חוצה גבולות כי הן בעצמן בחיים לא היו במסיבת גיוס. מנהלת התיכון משוויצה בי".
פרפרים בבטן
איך הכנת את עצמך לשירות?
"דיברתי עם מישהי דתית אחרת ששירתה בקורס שמונה חודשים ועפה. רציתי להבין לקראת מה אני הולכת, מה הולך להיות לי קשה. והלכתי בכיף אבל עם הרבה פרפרים בבטן".
אילו תגובות את מקבלת ברחוב כשאת הולכת עם מדים?
"אנשים מסתכלים בפליאה כי אני עם חצאית ארוכה וזה תופס ת'עין של האנשים. שואלים אותי אם אני דתייה, זה לא מסתדר להם. זה קצת מצחיק אותי. אני על חצאית במדי א', אבל במדי ב' אני עם מכנסיים או סרבל, רגיל, כמו כולם. לפני הגיוס החלטתי ללבוש חצאית. בעייני זה חשוב הנראות הדתית, בסוף שום דבר חוץ מהחצאית לא מבדל אותי מבנות חילוניות. אין לי שאיפה להתבדל אבל כן חשוב שיהיה משהו שיעיד עליי. הנוכחות של דתיות עושה משהו. מראה שאנחנו יותר פתוחות ממה שאנחנו נראות".
מה בדבר פסקי הלכה שאוסרים שירות בצה"ל?
"מזיזים לי, חשובים לי, אבל כנראה לא מספיק. לא זה ימנע ממני לממש את החלום. אני רואה את הדרך הזאת מתאימה לי בעיקרון. יש את הצד התורני־פרקטי מה אדם צריך לעשות. למצוא תפקיד מועיל. לעזור. אני מוצאת לעצמי צידוקים דתיים גם של הגשמה עצמית כצורך אישי וגם מאמינה שכל אחד צריך לחתור למקום שיהיה בו יותר מועיל, גם בשבילי וגם בשביל המדינה. בשגרה זה הרבה בשבילי, עכשיו שאני מדברת איתך יצא לי בשביל המדינה..."
התייעצת עם רבנים?
"לא התייעצתי עם רב לפני הגיוס. דיברתי עם הרב מהאולפנה ורב היישוב. הרב מהאולפנה בירך על זה כי הוא ראה שאני מאוד רוצה את זה, ולמען האמת זה הפתיע אותי, אבל לא ביקשתי היתרים כי ידעתי שזה אסור. הסתכלתי בשו"תים (שאלות ותשובות הלכתיות י"א) וראיתי שגם רבנים ידועים התירו במקרים פרטניים. החלטתי שאני המקרים הפרטניים. בעיניי גיוס לצה"ל זו מצווה שחלה על כולם. "חתן מחדרו וכלה מחופתה", אבל יש מגבלות הלכתיות לבנות כמו נשיאת נשק שנחשב לכלי גבר, מראית עין של חילול ה', צניעות. האיסור על אישה לשאת כלי נשק לא כל כך מזיז לי, בעיקר כי גם קשה לי להבין את האיסור הזה. זה משהו שדווקא מגניב אותי. "ייחוד" עם בן אני הרבה יותר מבינה, כי הקושי בשמירה עם בן ארבע שעות בלילה אכן מורגש. כשהחלטתי להתגייס ויתרתי על הסביבה החברתית המוגנת. ידעתי שיש לשירות מחיר הלכתי גבוה".
וזה מחיר שהיית מוכנה לשלם?
"כן. כי זה דברים שמגניבים אותי בטירוף".
מה החששות שלך?
"החשש העיקרי שלי הוא שאתחיל 'לזרוק' מבחינה דתית. שיהיה לי פחות חשוב הדת, שלא אקפיד. עוד חשש רציני זה חתונה. גם בגלל שפחות נפגשים עם בנים דתיים וגם בגלל שאצל רבים מהבנים הדתיים, אם התגייסתי אז כנראה שאנחנו לא מתאימים".
חליפת ג'י עם חצאית
עד כמה קשה לשמור על רמת דתיות ועל ערכים דתיים בצבא?
"מאוד. רק אחרי שטעמתי קצת עצמאות ראיתי שאני בסדר עם זה. מיד אחרי י"ב הייתי בטוחה שתוך שנייה אני אהיה חילונית אם אלך ישירות לצבא. יש גם סיטואציות לא קלות. בליל הסדר היינו בשמירות ביישובים. את כל הדוסים שמים מראש ביישוב דתי. הבעיה הייתה שלא היה יישוב דתי שהיה ערוך לחיילות ונאלצתי ללכת ליישוב חילוני. לא היה בית כנסת ולא היה כלום. כל ההווי של פסח – שריפת חמץ, ביעור חמץ, לא היה. גם לא הייתה לי משפחה מארחת שיכולתי לאכול כשר אצלה. משפחות שונות הזמינו את החבר'ה האחרים לארוחות, אבל הם לא רצו להפקיר אותי לבד אז בסוף עשינו ליל סדר בעמדה של הש"ג. אין ספק שהחבר'ה חמודים, מכבדים, מבינים. משתדלים לדבר לידי לא גס. לא מצלמים אותי בשבת. מבינים שאני שומרת נגיעה. כשאנחנו במקומות צפופים הם עושים לי חומה שאני אעבור בלי נגיעה... יש גם צחוקים - פעם ביקשתי מבן עט אז הוא עטף את העט בידיים מכל הכיוונים ואמר, 'קחי'".
איך הגיבו החבר'ה מהקורס אחרי הנטישה בטיסת הסולו. היו צחוקים? משהו שקשור להיותך אישה? דתית?
"המון. אמרו שחיפשתי את הכפתור של התיק איפור. שזה מה שקורה כשנותנים מטוס לבחורה. אמרו לי, 'תני לי אני אעשה לך רוורס', וגם היו קטעים שאמרו לי, 'אם היית מתפללת יותר טוב אז זה לא היה קורה'. באופן כללי אמרו שלקחו אותי כגימיק גם לקורס וגם למגמת קרב רק בגלל שאני גם דתייה וגם בת, אה, וכמובן גם הציעו להכין לי חליפת ג'י עם חצאית".
יחסים שבינו לבינה?
"בזה אנחנו ממש שונים מהחילונים. הם הרבה יותר קלילים, אני חייבת קווים אדומים, יד על הדופק לזכור איך אנחנו מתייחסים לזה. החילונים יותר מקלים, בקלות הם טסים לחו"ל ביחד. לי זה לא לגיטימי אם זה לא הארוס שלי או לפחות חבר שלי. בשבילם חבר או חברה זה היינו הך. אצלנו זה ממש שונה".
יש "אחוות דתיים" עם הבנים בקורס?
"כן. רוב הדברים שהם רגישים הלכתית זה גם לבנים וגם לבנות. אם זה להקפיד על תפילות, לשמור על שפה. זה משותף לשנינו. אז כל הדוסים מתאספים ומתייעצים מה לבקש ואיך. חשובה לנו האחידות מול המפקדים, שכולנו נבקש את אותם הדברים. זה נותן את המסגרת. עוד חבר'ה שמדברים באותה שפה, מכירים את אותן מסגרות, מוסדות ואישים. אחרי סעודת שבת נשארים לשיר זמירות. יש גם חילונים שנשארים. חלק גם באים לתפילות. החבר הכי טוב מהקורס הוא דוס. יש לי גם מלא חברים חילונים. מטיילים, מבלים. יש גם בנות חברות מקורסים אחרים, 'אחוות בנות'."
מה עדיף שיהיו בקורס בנות או דתיים?
"עדיף בנות מאשר דתיים. עדיף להיות דוסית יחידה מאשר בת יחידה. בת לבד זה תמיד מורגש".
את מרגישה מתח בין דמות האישה ביהדות לבין דמות האישה כפי שהיא מעוצבת בצבא?
"חבל לי שאומרים שהבנות שמגיעות לקורס טיס גבריות יותר. זה מפריע לי. ברקע שלי שבו גדלתי והתחנכתי האישה 'כל כבודה בת מלך פנימה', יש לה קול משלה, קול נשי. בצבא הרבה מהבנות רוצות שוויון וזה מה שקורה בשגרה ברף שמציבים לבנים ולבנות, כאילו שאנחנו ממש אותו הדבר. אני הייתי רוצה להיות האישה של היהדות. אני רוצה להיות אישה דתית ולא כמו שאישה מצטיירת בצבא".
התבצרות בהתנתקות
הזהות הנשית והדתית המורכבת של תמר הלכה ונבנתה עם השנים. אמה ענת מאשרת שאכן עד גיל עשר הייתה תמר טום־בוי ואפשר היה למצוא אותה בעיקר על הדשא משחקת כדורגל עם הבנים. ההתבגרות והמעבר לאולפנה עיצבו אותה מבחינה דתית ורוחנית. ההליכה לקורס טיס החזירה אותה לימי הטום־בוי, להתלהבות מאקשן, שאף חרגה מהצבא, כאשר למשל רכשה אופנוע שטח ולמדה לרכוב עליו. במקביל, את הזהות הדתית המחוזקת מהאולפנה לא השילה מעליה. היא המשיכה להקפיד על המצוות ואף החמירה עם עצמה והשתדלה להתפלל שלוש תפילות ביום. בטרק האחרון בנפאל, למרות הניסיון לצמצם מאוד במשקל התיק, נשאה תמר סידור, חולצה לבנה ופמוטים לשבת.
ענת, לא הטריד אתכם שהבת שלכם הלכה ונעשתה יותר דוסית באולפנה?
"אנחנו זרמנו איתה. לא ראינו בזה שום בעיה. ראינו תהליך יפה. היא הייתה חדורת מוטיבציה גבוהה מאוד גם סביב ההתנתקות. היא הייתה עם החברות שלה שם והסתגרה בנצרים. את הבסיס של אמונה ושמירת מצוות היא קיבלה בבית ואחר כך התחזקה מאוד בחינוך באולפנה. היא מאוד אהבה את האולפנה וממש פרחה בה. וכשבחרה לא ללכת לצבא אלא להישאר באולפנה לשנת שירות זרמנו עם זה. בדיעבד אחרי שהיא עברה את כל שלבי המיון לקורס טיס ונהייתה כזו פייטרית, אמרנו לעצמנו, אה בעצם זאת התמר האמיתית. כל שלב שהיא עברה, אמרנו לעצמו. וואו. יופי. זאת תמר".
ענת מספרת שתמר לא הייתה ילדה של שיחות נפש ארוכות, אבל היא שיתפה את ההורים בלבטים שלה ועידכנה אותם בכל מה שעובר עליה. "בכל רגע נתון עד יום מותה ידעתי איפה היא. כססתי תמיד ציפורניים יחד איתה, בכל השלבים המותחים והמסעירים".
איך שמעת על הפציעה של תמר בעת נטישת המטוס?
"ידענו שתמר טסה באותו היום בפעם הראשונה לבד. הייתי בעבודה וחנן שלח הודעה שאתקשר אליו בהקדם. הוא עידכן אותי שהייתה לתמר תאונה ושהיא בדרך לתל השומר. עזבתי הכל. חברות לעבודה הציעו ללוות אותי. אמרתי, תודה רבה, ונסעתי לבד לבית החולים. בדרך כבר שוחחתי בטלפון עם תמר. כשהגעתי לבית החולים הבנתי שכואב לה מאוד בגב. ליוויתי אותה בבדיקות הרפואיות. הגיע גם חוקר מבית הספר לטיסה. הנהלים הם לחקור מיד ולא לחכות, אז הוציאו את כולם מהחדר והוא תיחקר אותה. היא הייתה שלושה ימים בבית חולים. התברר שהפגיעה מורכבת ונשברו לה חוליות. שמו לה גבס לשלושה חודשים, ואחר כך היא הייתה צריכה לנוח עוד שלושה חודשים בבית. היה מתח גדול אם יאפשרו לה לחזור לקורס. בדיעבד אנחנו יודעים שמאוד רצו אותה ורק חיכו לה שתחזור. אבל בעקבות הנסיבות של התאונה החליטו להסב אותה לנווטת. היה לה קשה בבית. היא השתעממה. הלכה ללמוד קצת תורה במדרשה. טיילה קצת. קראה את כל הסדרה של הארי פוטר כמה פעמים. ביום שהיא חזרה לקורס זה היה יום מאוד־מאוד מאושר. היא הייתה בעננים".
שלושה תפקידים במבצע
כמו כל אמא, בטח דתייה, לא שאלת עת עצמך מתי היא תתחתן, תקים בית?
"דיברנו על זה. היה לה ברור שהיא לא במסלול רגיל של בת דתייה, ושהיא תתחתן בגיל מבוגר יותר. היא רצתה להקים משפחה. היא אמרה שאחרי שהיא תסיים את הקבע, בגיל 31 יש מצב שתחליט להישאר בבית ולגדל ילדים. לא היו לה תוכניות לקבע עד גיל 45. כן שאלנו את עצמנו מי יהיה הבחור המיוחד שיוכל להכיל אותה. היו בחורים שפסלו אותה מיד. היה לה חבר במשך עשרה חודשים עד שהם נפרדו באמצע צוק איתן".
איך היא באמת עברה את צוק איתן?
"עבור אנשי צוות אוויר קרביים, להיות מבצעי זה השלב הכי מרגש בשירות. כמה שזה היה קשה, כך זה היה מאתגר וטוב עבורה. היא לא אכלה ורזתה נורא, אבל היא אהבה את האקשן, היא ראתה את הצדק במלחמה הזו. היו לה שלושה תפקידים במבצע. היא הייתה מפקדת של אחת המחלקות בטייסת, היה לה תפקיד חשוב בקריה כמה פעמים בשבוע, שגם קשור למבצעים, ובנוסף לזה טיסות מבצעיות לעזה. היא ישנה מעט ואכלה מעט, אבל הייתה מאושרת, שהיא עושה את המשימה שאליה התאמנה, ושהיא נלחמת עבור עם ישראל ועבור הבית האישי שלה. גם אנחנו היינו תחת טילים ואזעקות. במשך 50 יום ראיתי אותה רק פעמיים לזמן קצר. מדי פעם היא התקשרה לשיחה קצרה או שלחה הודעה, ואנחנו שלחנו הודעות חיזוק. פעם אחת אחרי שהיא טסה מעל עזה, היא שלחה הודעה, 'שמרתי על הבית'".
אחרי מבצע צוק איתן נסעה תמר בחגים לשלושה שבועות התאווררות וטיול אתגרי בנפאל. על המוות שלה מקור בסופת שלגים אימתנית, תוך ניסיון לסייע ולהציל אחרים, מתקשה אמה לדבר. היא מעדיפה לעסוק בחיים, ולהנחיל את הדרך של תמר לצעירות אחרות כשהיא מרצה בין היתר גם במסגרת 'אלומה', עמותה המלווה בנות דתיות לקראת גיוסן ובמהלך שירותן.
"תמיד חשבתי שמה שמאפיין את תמר בעיקר זו הצניעות שלה. היא הייתה מגיעה הביתה ומיד מורידה את המדים, כדי לא למשוך תשומת לב במושב. אחרי מותה הגיע אלינו בחור שנסע איתה פעם ברכבת והחל לדבר איתה. רק בסוף השיחה היא אמרה לו שהיא נווטת קרב. הוא שאל אותה למה היא לא עונדת את הכנפיים על המדים, אז היא אמרה שלא בא לה למשוך עוד תשומת לב יותר ממה שהחצאית מושכת. הבחור הגיע אלינו הביתה במיוחד כדי לספר לנו את זה. תמיד ידעתי שתמר צנועה וערכית, אבל המסר שהתחדד לי משמיעת הראיון המוקלט איתה הוא החשיבות לא לפחד אף פעם לממש את מה שבוער בתוכך". ¿
"ההליכה נגד הזרם עוד תהפוך למיינסטרים"
הדוקטורנטית רנית בודאי–היימן מספרת על מהפכת גיוס של הצעירות הדתיות
הנתונים הרשמיים של הצבא מצביעים על עלייה משמעותית במספר בוגרות החינוך הממלכתי־דתי שמתגייסות לצה"ל. ב־2010 דווח על 935 בנות דתיות שהתגייסו, תוך חמש שנים הוכפל מספרן, וב־2015 נרשם שיא של 2010 מתגייסות.
המחקר של הדוקטורנטית רנית בודאי־היימן עוסק במניעי ההתגייסות של צעירות דתיות ומנתח את הליך הבניית זהותן: המשפחתית, הדתית, הלאומית, הפמיניסטית והחברתית. על פי ממצאיה, הסיבה העיקרית לבחירתן להתגייס היא זהותן הדתית והלאומית. אותה זהות שלעיתים מביאה את האוחזים בה להתבדל מהציבור הכללי, ואשר נציגיה הרשמיים אוסרים את הגיוס, דווקא היא עומדת בבסיס רצונן של הצעירות הדתיות לשרת בצבא. בודאי־היימן איבחנה שגם לתמיכה המשפחתית יש חלק משמעותי בהחלטתן של הצעירות.
ביחסן לממסד הרבני והחינוכי, נמצאו אצל הנחקרות שלושה מודלים. המודל הדילוגי, שבו הצעירות מדלגות מעל הסמכות הרבנית ואינן מצייתות לה; המודל הדיאלוגי, שבו הן מנהלות מעין דיאלוג עם הרבנים ובסופו מקבלות את ההחלטה באופן עצמאי; והיו גם מי שהפגינו נאמנות לרבנים וחיפשו את אלה המתירים להתגייס. למרות הבחירה בדרך שלא מקובלת על הממסד הרבני, הצעירות מעידות כי חשוב להן לשמור על אורח חיים דתי ועל חיבור לעולם התורני.
בנוסף לשאיפה למימוש עצמי, גם לשיקול החברתי יש תפקיד חשוב בבחירתן בצה"ל. החיילות הדתיות רוצות להיות שותפות בשיח הישראלי ולקחת חלק בחוויה שנתפסת כמשמעותית בחיי הצעירים בארץ.
"לצד העלייה במספר הדתיות שמתגייסות לצה"ל, מהפכה נוספת היא השינוי במאפייניהן", אומרת בודאי־היימן, המשמשת כיום מנכ"לית "מיתרים"'. "בעבר, למתגייסות האלה היה דימוי של צעירות בעלות מחויבות פחותה להלכה. כיום מגיעות לצבא צעירות מהמיינסטרים של הציבור הציוני־דתי, נשים ערכיות שחלקן מקפידות ללמוד תורה לפני שירותן בצה"ל".
"באופן אישי התרגשתי מאוד מהמפגש עם תמר. חשבתי שאפגוש צעירה בעלת אגו מנופח, בדומה לאופי של רבים מפרחי הטיס, והופתעתי למצוא צעירה צנועה וערכית. תמר הפכה לסמל מעורר השראה עבור נערות דתיות. הוריה בחרו להנציח אותה בין השאר באמצעות פעילות משותפת עם ארגון 'אלומה', שליווה אותה בצמתים חשובים במהלך שירותה. אמה מופיעה בכנסי 'הבת הדתייה', מכינת צהלי (מכינה לבנות דתיות לפני גיוס - י"א) צירפה את שמה של תמר לשם הרשמי של המוסד, ומפעל יוקרתי של פרסים בחסות אלומה הושק ונקרא על שמה - 'כנפי תמר'. כל זה מעצים את המהפכה המתחוללת עכשיו".
ובכל זאת, עדיין חלק מרבני המגזר מבקרים את המתגייסות הדתיות.
"הביקורת נובעת מחששם לזרימה המונית של תלמידות דתיות לשירות בצה"ל. מטבע הדברים, סמלים יוצרים רצון להידמות אליהם, ואם נשים נוספות ילכו בדרכן של תמר ודומותיה, ימשיך לעלות שיעור המתגייסות הדתיות. מרגע שהיקף הבנות המתגייסות יגיע למסה גדולה מספיק, מה שנחשב היום הליכה נגד הזרם יכול להפוך למיינסטרים ולשנות את המציאות שלתוכה יגדל הדור הבא של הצעירות הדתיות".
מחקרה של בודאי־היימן נכתב באוניברסיטת בר־אילן בהנחיית פרופ' אשר כהן וד"ר אלישבע רוסמן־סטולמן.
לפנייה לכתב/ת 
