השבט אמר את דברה
ל"ניו־יורק טיימס" יש סולם משוקלל שבעזרתו הוא מעריך את סיכוייו של מועמד לנשיאות לנצח. נכון לאתמול, סיכוייה של הילארי קלינטון על פי הסולם הזה עלו ל־89 אחוז. בבחירות נורמליות מספר כזה היה צריך לגרום לכולם לסגור את הבאסטה – למועמדים, למפלגות, לתקשורת. אבל הבחירות לנשיאות ארצות־הברית ב־2016 רחוקות מלהיות נורמליות, וכמאמר האמריקאים, אף אחד לא ילך הביתה לפני שהאישה השמנה תשיר.
לאחר העימות בסנט־לואיס, ביום ראשון בלילה, טענו מבקריה של קלינטון משמאל שהיא פיספסה הזדמנות לנוק־אאוט. טראמפ התהלך על הבמה כמו מתאבק שהושפל במופע רסלינג, על גבול השליטה העצמית. עוד מכה אחת מפיה של קלינטון – והוא היה מאבד את זה. אני חשבתי ההפך. נוק־אאוט בסנט־לואיס היה סולל את הדרך לניסיון רציני במפלגה הרפובליקנית להחליף את טראמפ במועמד לסגן נשיא, מייק פנס, או במועמד סביר אחר. קלינטון ידעה שטראמפ הוא הנשק הכי יקר, הכי אפקטיבי, בארסנל שלה. היא לא רצתה לאבד אותו עד לבחירות.
המועמדים הרפובליקנים לסנאט, לבית הנבחרים ולאלפי כהונות אחרות ברחבי היבשת תקועים איתו עכשיו. כאשר הם מסתייגים ממנו, הם חושפים את עצמם לגערות מפי טראמפ ולעונש בקלפי מידיהם של בוחריו; כאשר הם ממשיכים לתמוך בו, הם מסתכנים באובדן קולותיהם של רפובליקנים שמאסו בטראמפ. האופציה לשתוק לא קיימת: היריבים הדמוקרטים לא מניחים, הרשתות החברתיות לא נרגעות. מבחינת המועמדים הרפובליקנים, הבחירות האלה הן גיהינום.
מה שלא עשו כינויי הגנאי המשפילים שטראמפ הטיח באנשים ובמגזרים, מה שלא עשו הסתירות היומיומיות, השקרים, הבורות, העדויות על עושק עובדים וקבלנים ועל התחמקות רבת־שנים מתשלום מיסים, עשתה הקלטה של שיחה פרטית בת עשר שנים באוטובוס. אפשר להבין מדוע מיליוני בוחרים ובוחרות הזדעזעו מתוכן השיחה הזאת: לא כל מה שמותר לגיבורי סרטיו של טרנטינו, מותר למועמד לנשיא. קשה להבין מדוע לא הזדעזעו קודם.
בשיח ברשתות החברתיות מכנות אותו עכשיו הנשים "Sexual Predator", טורף מיני. הן לא קונות את הטענה של טראמפ שהפה הגדול שלו הכשיל אותו. זה לא רק הפה שמדבר: זה גם הידיים שחותרות מתחת לחצאית, גם הפה שחודר אל הפה שכנגד. בעיניהן, טראמפ הוא עבריין מין. בעימות, בתשובה לשאלה של אנדרסון קופר מסי־אן־אן, הוא הכחיש שאי פעם עשה את מה שטען שעשה באותה שיחה. בתוך ימים צצו ארבע נשים שהעידו שניסה לעשות בהן אותם מעשים בדיוק. אחת תקף במחלקה ראשונה במטוס נוסעים, לפני 30 שנה; אחרת נישק בכוח, ליד המעלית במגדל טראמפ בניו־יורק, לפני 11 שנה. ההכחשה הגורפת של טראמפ הוציאה אותן לאור.
אירועי השבוע יצרו, הלכה למעשה, פילוג במפלגה הרפובליקנית. טראמפ ממשיך לשאת את דגל המפלגה, אבל בנאומיו ובציוציו הוא שופך אש וגופרית על נציגיה הנבחרים. הממסד המפלגתי ממשיך לממן אותו, אבל משלים עם ההפסד בהתמודדות על הבית הלבן. מעייניו נתונים להצלת הרוב הרפובליקני בשני בתי הקונגרס. הדמוקרטים מסכנים אותו; טראמפ מסכן אותו. ההתפעלות מהאיש התחלפה בפחד מהתופעה. כמו ההוריקן מת'יו, טראמפ נמדד בנזקים שישאיר אחריו.
ירידת המתח סביב תוצאות הבחירות מעבירה את הפוקוס אל היום שאחרי. אחת השאלות המסקרנות היא מה יהיה מעמדו של טראמפ אם ינחל תבוסה משפילה בקלפי. האם אנשים ימשיכו לפקוד את בתי המלון, את מגדלי המשרדים, את מתקני הגולף שנושאים ברמה את שמו? האם ימשיכו לקנות במייסיס עניבות טראמפ וחולצות טראמפ וחליפות טראמפ? האם יוכל לחדש את הקריירה שלו ככוכב תוכניות ריאליטי? האם יוזמן להשמיע את הגיגיו בוועידות ובכנסים מכובדים, כמו פוליטיקאים אחרים? האם יקים תנועה פוליטית משלו, פופוליסטית, לאומנית ושונאת זרים, והאם יצליח למשוך אליה המונים? האם רשויות החוק ימשיכו להעלים עין מתרגילי המס שלו? האם הבנקים ימשיכו לתת לו אשראי?
שאלות היום שאחרי בקריירה של הילארי קלינטון מעניינות עוד יותר. אין ספק שתעשה את המוטל עליה בחריצות וברצינות. האם תתגלה כאשת חזון, כמנהיגה פורצת דרך? האם תדע לקדם את הרפורמות הפנימיות שאובמה ביקש לבצע ולא הצליח? האם תדע לאחות את הקרעים בחברה האמריקאית? האם תדע לשקם את התשתיות ההרוסות? היא תצליח, כנראה, לנצח את טראמפ בקלפי. האם תצליח לנצח את הטראמפיזם?
האינסטינקטים שלה במדיניות החוץ והביטחון שונים משל אובמה: בהשוואה אליו היא נץ. אובמה יוריש לה עימות מחמיר והולך עם רוסיה של פוטין. מה תעשה בסוריה, מה תעשה באוקראינה, מה תעשה בפולין ובליטא, איך תטפל במרוץ החימוש הגרעיני ששתי מעצמות־העל משקיעות בו עכשיו מיליארדים?
המאבק בין הבית הלבן של אובמה לרוב הרפובליקני בבתי הקונגרס כפה על וושינגטון שיתוק ממאיר. לטובת קלינטון, לטובת אמריקה, לטובת העולם החופשי, מוטב שהשיתוק הזה יהיה נחלת העבר.
ישראל זקוקה לנשיא חזק, אמין ויציב בבית הלבן. עוצמתו של הנשיא האמריקאי היא מרכיב חיוני בתורת הביטחון שלנו – את זה הבינו כל ראשי הממשלה שלנו בעבר. כאשר מנחם בגין טס לקמפ־דיוויד, לשיחות עם סאדאת, הוא אמר שחשוב לו שהנשיא קארטר ייצא מהן מחוזק. כך נהג יצחק שמיר, כשנעתר לדרישת הנשיא בוש ומנע תקיפה של מטרות בעיראק במלחמת המפרץ הראשונה. כך נהגו גם ברק, שרון ואולמרט בצמתים שבהם עוצמתו של הנשיא האמריקאי הייתה מונחת על הכף. אשר לנתניהו, הוא קרוע בין ההבנה שלו לבין הפטרונים שלו בלאס־וגאס.
"מה שהיה הוא שיהיה", אמר לי איש ממשל אמריקאי בתחילת שנת הבחירות. מאז הפגינו מיליוני מצביעים בשתי המפלגות את סלידתם המוחלטת מהמערכת הפוליטית, חלקם תמכו בסוציאליסט טרחן מוורמונט וחלקם בפליט ריאליטי נמוך מצח. הגזענות הרימה ראש. שוטרים ושחורים הרגו אלה את אלה ברחובות. גילויי אנטישמיות שבו ועלו, בלי קשר למועמדים.
"היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים", כתב צ'רלס דיקנס בפתח הרומן "בין שתי ערים". המרוץ לבית הלבן מימש עד עכשיו את מחצית האמירה הזאת, ועדיין נותרו 30 יום.
בלדה לכובש
בשבוע שעבר סיפרתי כאן על קורותיו של הכפר רג'ר (עג'ר), שתושביו בני הדת העלאווית, דתו של בשאר אסד. תגובות של קוראים שקיבלתי מאז מוסיפות לא מעט צבע לסיפור.
רג'ר ממוקם על הגדה המזרחית של החצבני, בין סוריה, לבנון וישראל. ב־1967, לאחר כיבוש הגולן, ביקשו נכבדי הכפר מצה"ל לכבוש אותם. הם קיבלו אזרחות ישראלית. ב־2000, ערב הנסיגה של צה"ל מלבנון, שירטט האו"ם את קו הגבול (הקו הכחול) בין ישראל ללבנון. הקו חצה את הכפר לשניים. ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, התכוון לפנות את החלק הצפוני, אבל לא עשה זאת; ראש הממשלה שרון החליט לפנות, אבל חטף באותו יום אירוע מוחי; יורשו, אהוד אולמרט, רצה לבצע, אבל לא הספיק; חיזבאללה איים לכבוש את החלק הצפוני, אבל נרתע בגלל התערבות של משטר אסד בדמשק. היום הכפר כולו הוא מובלעת תחת שלטון ישראל. בינו לבין לבנון מפרידה גדר קלה. מפעם לפעם עוברים דרכה סמים ומטענים. ממשלות ישראל מתקשות לבלוע אותו ולא מסוגלות להקיא.
רג'ר הוא משל טוב על הישראלי הכובש, על ישראל הכובשת.
את הסיפור צריך להתחיל ביוני 1967, בתום מלחמת ששת הימים. זאת הייתה תקופת הטיולים הגדולה: כל בחור וטוב שהשתחרר מיחידתו, הוציא את מדי הבי"ת שלו מהכביסה, לקח את הנשק הצבאי שברשותו ויצא לטייל בארצנו החדשה – במזרח ירושלים, בגדה המערבית, בסיני, ברצועת עזה, בגולן. המראות היו מרהיבים, תנ"כיים; המקומיים כנועים ומסבירי פנים; הכיף ענק. אני זוכר את התקופה הזאת ברגשות מעורבים.
בני בית־אור (בנגה), 74, אל"מ (מיל'), כתב לי ביום שישי שעבר. אני מתמצת:
"הכפר רג'ר והכפר הצמוד אליו, אל־וזאני, לא ממוקמים ברמת הגולן כי אם בעמק החצבני, בצמוד לנחל. בעת מלחמת ששת הימים הכפר היה בתחום לבנון ולא בסוריה.
"מכיוון שהתושבים עלאווים, הם העדיפו להיחשב לסורים: הם חשבו שזה נותן להם מעמד מיוחד. הם נשאו תעודות לבנוניות, חל עליהם החוק הלבנוני והם שילמו מיסים ללבנון.
"חוק סיפוח רמת הגולן 1981 לא כלל את הכפר הזה.
"בתום המלחמה, אלוף פיקוד הצפון דדו אלעזר שם לב שיש שני כפרים, רג'ר ואל־וזאני, שיושבים על מקור מים, מעיין אל־וזאני. הוא מאוד רצה לכבוש אותם.
"רכז השב"כ בצפון, שלמה גלעוז ז"ל, הציע לדדו לא לכבוש את הכפרים בכוח. אם יאפשרו לו, הוא יגיע עם התושבים להסכמות. את הכפר הכיר מלפני המלחמה, במסגרת עבודתו.
"גלעוז אסף כמה חברים מקיבוץ ראש הנקרה, הקיבוץ שבו התגורר. אני הייתי סטודנט בטכניון, בחופשה מהקיבוץ. כשחזרתי מהמלחמה, לא הייתי מסוגל להתרכז בלימודים. נסעתי לקיבוץ. כשהגעתי, אמרו לי, יאללה, נוסעים. שאלתי לאן, אבל גלעוז סירב לומר. הוא היה סודי כזה. כולנו היינו צנחנים במילואים: לבשנו מדים והתחמשנו בעוזים של הקיבוץ. עלינו על הטנדר שלו (גלדיאטור) ונסענו לבניאס. זה היה כמה ימים אחרי המלחמה.
"נשארנו ללון בבניאס. בלילה גלעוז לקח איתו את אחד הבחורים ונסע לרג'ר, שם נפגש עם המוכתר ועם המוכתר שקדם לו (היו שם שתי חמולות, דרומית וצפונית, ששלטו בכפר לסירוגין. החלטות גדולות קיבלו יחד). הוא סיכם איתם מה שסיכם.
"למחרת יצאנו כולנו לרג'ר. לפני הכניסה לכפר נענו רגלית בתבנית שרשרת משני צידי הטנדר. כל הגברים בכפר התייצבו במעגל גדול כדי לקבל את פנינו.
"דובון, אחד החברים מהקיבוץ, שדיבר ערבית שוטפת, נשא נאום וקרא להם להצטרף למדינת ישראל. בין השאר הבטיח להם עבודה בקריית־שמונה, כביש, חשמל ומים זורמים. התושבים נענו.
"לאחר כמה ימים לבנון (לא סוריה) הגישה תלונה למועצת הביטחון על שישראל פלשה לתחומה והשתלטה על כפר לבנוני. משרד החוץ הכחיש. הבנו שמשמעות ההכחשה היא שישראל ויתרה על הכפר.
"היה לי ידיד ששירת ביחידת הממשל הצבאי בקונייטרה. הוא סיפר לי שיום אחד התייצבו אצלם שני מוכתרים מוזרים מאיזה כפר בלבנון והודיעו שהם נכנעו, צריך לטפל בהם. הם דיברו על מים, חשמל ועבודה בקריית־שמונה. קציני הממשל נדהמו.
"ביקרתי בכפר לאחר שבועות אחדים. לא היה כלום. לאחר שנה ביקרתי שוב. מצאתי כביש סלול וקו חשמל. בכניסה לכפר הייתה תחנה של אוטובוס אגד לקריית־שמונה.
"לפני שנתיים פגשתי בשמורת עין תינה בגליל שומר במדים של רשות שמורות הטבע. הוא היה מרג'ר. שאלתי אם הוא יודע איך הכפר הסתפח לישראל. הוא אמר שהזקנים בכפר מספרים אגדה על מישהו שהציע להם לעבור לישראל ועל נסיעה למושל בקונייטרה. אנחנו הצעירים לא מאמינים להם, אמר. אישרתי לו שהסיפור אמת.
"הגיע הזמן לספר את הסיפור", כתב. "אתה לא חושב?"
הקופסה הקטנה
תפסתי את בית־אור בביתו בראש־העין. הוא סיפר לי שדובון לא רק נאם לתושבים – גם צילם את האירוע. איתרתי את דובון, אברהם דובדבני, בראש הנקרה. הוא בן 74, חבר הקיבוץ.
שתיים מהתמונות שצילם, מצא ושלח לי. "מצורפות תמונות מ'מסדר הכניעה' של רג'ר ביוני 67'", כתב. "בתמונה אחת נראה שלמה גלעוז, הקצין ש'גילה' את הכפר, קורא את כתב הכניעה החתום בידי ראשי כל המשפחות. בהגדלה ניתן להבחין שחלק מהם לא ידעו קרוא וכתוב וחתמו בטביעת אצבע. שלמה ז"ל סיפר שכאשר עבר על המסמכים שנמצאו במפקדה סורית בקונייטרה, מצא שהכפר, שסומן במפות של צה"ל בתחום לבנון, היה למעשה בשטח סוריה.
"בתמונה השנייה ראשי המשפחות מסודרים בחי"ת, וחברי המשלחת שלנו עוברים מאחד לשני ולוחצים ידיים. כשעברתי לאורך השורה, כמה מהאנשים התלוננו שאין להם חשמל. 'הבטחתי' לאנשי הכפר בערבית 'בשם ממשלת ישראל' שיחברו אותם לחשמל. הנחתי שזה יקרה ממילא, גם בלי ה'הבטחה' שלי".
עד כאן העדויות של שניים מחברי משלחת הכיבוש. בדקתי את מפת סיפוח הגולן מ־1981. במבט ראשון נדמה שבית־אור צודק: המפה לא כוללת את רג'ר. במבט שני נדמה שהוא טועה: רג'ר מופיע בה כקופסה קטנה, כמעט מיקרוסקופית, קופסה נפרדת. כך כבשנו; כך שיחררנו.
הנקודה החיובית בסיפור הזה היא שיעור ההשכלה בכפר. דובדבני צודק: חלק מהנכבדים שהשתתפו בטקס הכניעה חתמו בטביעת אצבע. היום, לאחר 50 שנה, רג'ר משופע ברופאים, עורכי דין, רואי חשבון ומרצים במוסדות אקדמיים. ראש מועצת הכפר אחמד פתאלי גא במערכת החינוך בכפר, שמתחילה בגיל הגן ומסתיימת בי"ב. הוא טוען שבממוצע לתושב, רג'ר הוא היישוב המשכיל ביותר בישראל.
מועדים בשמחה
בדצמבר 2014, לפני קרוב לשנתיים, נחשף לציבור תיק 242, התיק שידוע יותר בשמותיו העיתונאיים - פרשת פאינה או פרשת ישראל ביתנו. ערב ראש השנה זומנו לשימוע לקראת הגשת כתב אישום 16 מהנחקרים, ביניהם השר לשעבר סטס מיסז'ניקוב וסגנית השר לשעבר פאינה קירשנבאום. חלק מטיוטות כתבי האישום זועק לשמיים, חלק מעלה סימני שאלה. הפרשה רחוקה מקו הסיום שלה.
בשבוע שבו החקירה הפכה לגלויה, פירסמתי טור שבו תיארתי את הקנוניה שיצרה את המסגרת לפרשה. חבורה של ראשי מועצות אזוריות שצמחו במפלגת העבודה עברו עם היחלשות העבודה לקדימה; כשהתכווצה קדימה, עברו לישראל ביתנו. המהלך שלהם היה מנותק מרצונותיהם של הבוחרים, למעשה מנותק מכל דבר, לבד מהשאיפה לשים יד על תקציבים ומינויים. אין פלא שהתגלגל, לכאורה, לפלילים.
הבכיר ברשימת הרכש של ישראל ביתנו היה שמוליק ריפמן, ראש מועצת רמת נגב. פניתי לריפמן באותו שבוע. הוא נמנע מלהשיב. ציינתי שהוא לא נחקר בתיק 242, אבל ריח לא טוב עולה מהטיול שעשה ממפלגה למפלגה.
שמו של ריפמן לא הופיע ברשימת ה־16 שזומנו ערב החג לשימוע לפני אישום. לדברי דוברת המועצה שלו, הוא ועובדיו לא נחקרו כלל בתיק. שמחתי בשמחתו.