קשה שלא לתהות על ההחלטה של חברי ועדת הנובל בשטוקהולם, לתת את פרס נובל בספרות לבוב דילן. זה לא שהוא לא ראוי לפרסים ולשבחים ולחיבוק הממסד, שהרי מי זה אם לא דילן שהניע מיליוני אמריקאים צעירים בשנות ה־60 וה־70 המוקדמות לצעוק "לא למלחמה"; להכריז "די לגזענות"; לשיר "הזמנים הם משתנים".

חשוב תחילה לפזר את עשן הספק סביב זכייתו של דילן — הוא אכן משורר. הוא אכן מוכשר. הוא אחד היוצרים הטובים שפעלו במאה ה־20, ומילותיו מהדהדות בחלל כמו היו פזמוני דוד לשאול. אבל הוא קודם כל מוזיקאי. דילן אמנם כותב שירים שלא נופלים משירת משוררים אחרים, אבל הוא מפרסם אותם כפזמונים, בצירוף לחן. בספרות העולם היו כמובן תקדימים למעשה זה, החל מיוון העתיקה וכלה בשירת הטרובדורים בימי הביניים בדרום צרפת. דילן הוא יוצר שנתן דגש למילה הכתובה ובכך גם חבוי סוד קסמו.

הזכייה של דילן היא אולי הגושפנקא שחותמת את סוגיית הנובל והחבורה הספרותית האמריקאית. יותר מעשור שבכירים בענף הספרות מדברים על מועמדותם הבולטת של סופרים אמריקאים מובילים דוגמת ג'ויס קרול אוטס, קורמאק מקארתי, דון דלילו, תומאס פינצ'ון וכמובן פיליפ רות. איכשהו, על קו הסיום, מישהו שם בוועדת השופטים שבוחרת את זוכי הנובל, מקבל רגליים קרות ובוחר באופציה הנוחה ביותר, האזוטרית, זאת שלא תעשה יותר מדי רעש בזכייתה. בשנה שעברה הייתה זו סבטלנה אלכסייביץ' הבלארוסית, לפני שנתיים פטריק מודיאנו הצרפתי. זכיות שעברו על יד האוזן.

אבל השנה, לאחר דכדוך ואיבוד אמונה בפרס שהיה לנושא הדגל של הספרות העולמית, החליטו כנראה חברי הוועדה להרוג שתי ציפורים במכה אחת — הם יבחרו ביוצר אמריקאי וייפטרו בכך מהעול הכבד וביקורת נוסח אירופוצנטריות של הספרות. אבל יהיה זה לא אחד מאבירי הממסד הספרותי־אמריקאי. לא כזה שמוציא הלכה למעשה קוראים וחובבי ספר לחנויות הספרים. יהיה זה בוב דילן — מוזיקאי גדול. קול של דור. אבל כזה שלא תורם בעשייתו לספרות ולענף הספרים הפגוע שמנסה להתאושש מנזקי הזמן והטכנולוגיה.

בבחירתם בזים חברי ועדת הנובל לספרות ולעוסקים במלאכה.