פצע פתוח

פרשת רון ארד היא הפצע הלאומי הפתוח של מדינת ישראל, וייתכן שכך תישאר עוד דורות רבים. היו פרשות של היעדרויות קטנות מאלה. היו גם פרשות גדולות מאלה. לא הייתה כזו.

בראשית שנות ה־50 של המאה הקודמת, למשל, נעלמה סירה של חיל הים עם שבעה ימאים צעירים, ועד היום, כמעט 70 שנה אחרי, אין יודעים מה עלה גורלם. הסירה נעלמה בלב ים, ועד כה טרם נרתם מישהו לחקור את הפרשה עד תום. ההורים השכולים ירדו אל קברם בלי דעת מה קרה לילדיהם.

פרשת רון ארד גם היא לא פוענחה עד לרגע הזה. הנחת היסוד שלי היא כי יצחק רבין, כשר הביטחון וכשותף לעסקת ג'יבריל המפורסמת שבמהלכה שוחררו למעלה מ־1,100 מחבלים – בהם רבים עם "דם על הידיים" – נרתע בהמשך מפני תאוות ההחלפה בעצירים ואסירים לבנונים ופלסטינים. הטענה העיקרית נגד הממשלה הייתה אז שלא עמדה על המקח ולא הפחיתה ממחיר הוויתורים לאנשי ג'יבריל תמורת שלושה חיילי צה"ל בלבד. רבין, שהניח כי רון ארד נמצא "בידיים טובות" יחסית, ניסה להתמקח ולהפחית ממחיר ההחלפה. ההתמקחות עורכת זמן רב – במקרה של גלעד שליט למשל זה לקח חמש שנים – ובתקופת ההתמקחות נעלם האיש ואיננו כאילו פצתה האדמה את פיה.

מה קרה לו? לאן התגלגל? מה היה בסופו? האם הוא חי או מת? (כנראה שמת). אחרי 30 שנה נשאר לנו לחשוב רק על אם המשפחה, בתיה, שהלכה לעולמה ולא ראתה את בנה שב הביתה, על האישה תמי, על הבת יובל ועל האחים שפניהם העצובות בפגישות עם ראש הממשלה ושר הביטחון הן לי תחנות זיכרון בחיי.

אפשר שעוד נדע מה עלה בגורלו של איש חיל האוויר. אפשר שלא נדע לעולם. בכל מקרה, מדינת ישראל זוכרת אותו היום ותזכור עוד שנים ארוכות. יום יבוא והתעלומה תיפתר.