השנים הטובות

מפעל קיבוץ שיריו של מאיר ויזלטיר הגיע לכרך השני, המכיל את שיריו משנות ה־70'. אלה שנותיו הטובות ביותר כמשורר: השנים שבהן שירתו התייצבה — לצד שירתם של יונה וולך, ארז ביטון, אהרן שבתאי ואחרים — במרכז השירה הישראלית וסימנה את מסלולי התחדשותה העיקריים. הכרך מורכב בעיקר משלושה ספרים: 'קח' מ־73', 'דבר אופטימי, עשיית שירים' מ־76' ו'מוצא אל הים' מ־81': שלושתם ספרים מופלאים, חזקים, עתירי חוכמה ויופי. הם היו יפים להפליא כבר אז, והם יפים לא פחות — ואולי אפילו יותר — עכשיו, לאחר שעמדו במבחן הזמן וזכו להתכנס בכרך אחד, מומלץ במיוחד.

ב'קח' כישרונו של ויזלטיר התפרץ פתאום, ושירתו זכתה ללבוש את דפוסי היסוד הפואטיים שלה, שמתוכם כדאי להצביע על שלושה. הראשון הוא של שירים פוליטיים המצטיינים בחדותם ובצלילותם — אם כי יש להודות שבחלוף השנים, עם התמעטות התקווה והתגברות הייאוש, הם הלכו ונעשו עכורים ואפלים יותר. לויזלטיר היה תפקיד מפתח בהשתקמותה של השירה הפוליטית הישראלית לאחר שבשנות ה־50' וה־60' מעמדה נפגע: הדעה המקובלת אז הייתה ששירה טובה היא שירה אישית ולא ציבורית, שירת "אני" ולא שירת "אנחנו". והנה, היה זה ויזלטיר שהצליח להבהיר ש"אישי" ו"ציבורי" אינם בהכרח ניגודים, ושלפעמים כדי להיות אישי באמת, על המשורר להתחייב להיבטים החברתיים והפוליטיים של זיכרונותיו ושל הווייתו. מבחינה זו אפשר לראות בשירת ויזלטיר מעין גשר בין שירתם של זך או אבידן הצעירים, שהתבססה בעיקרה על הצורך לשכוח, ליצירתם הטעונה־היסטורית של אבות ישורון וארז ביטון, המבוססת על מחויבות לזכור.

דפוס פואטי נוסף שהתגבש בשירת ויזלטיר הוא של שירים הגותיים או חזיוניים הנוטים למזג רגישות וסקרנות רליגיוזית עם ספקנות חילונית, וניכר בהם מאמץ מודע לגבש זיכרון יהודי אלטרנטיבי לזיכרון "הרשמי" — הציוני־לאומני או הדתי־אורתודוקסי. לאחרונה התקבעה בכמה חוגים ההשקפה המוטעית כאילו המשוררים הבולטים של הדור ההוא, מעצם היותם חילונים, התנתקו מאופק הזיכרונות היהודי. ויזלטיר — כמו יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ ויאיר הורביץ — כתב מתוך חיבור עמוק למסורת השירה העברית על כל שכבותיה: שירת קודש כמו שירת חול.

והדפוס הפואטי השלישי הוא של שירים שאפשר לכנות "שירי ציור". ויזלטיר הוא אחד המשוררים־ציירים הטובים ביותר שקמו לנו, בעיקר בזכות רגישותו הגדולה להיבטים החומריים של השפה, רגישות שלא פגעה ברגישותו ההפוכה, להיבטים הצורניים שלה, כלומר לנטייתה להתארגן במבנים דקדוקיים ורטוריים. וזו אולי תמצית כישרונו המיוחד: יכולתו לכתוב שירים שיש בהם בעת ובעונה אחת שכלול צורני וקונקרטיות חומרית: הוא יודע לבנות טיעון חד ובהיר, ובה בעת לצייר או לפסל בשפה. היתרון הזה זכה לביטוי גלוי ומשמעותי בשירים הרבים שהקדיש לתל־אביב, ודווקא להיבטיה המתפוררים והמזדקנים, כמו שאפשר ללמוד מהשיר המצורף לרשימה.

מכלול שירים 1969־1980 // מאיר ויזלטיר (הקיבוץ המאוחד, 359 עמודים)