מדעים לא מדויקים

אינקוגניטו: החיים הסודיים של המוח //דייוויד איגלמן (מאנגלית: עמנואל לוטם, זמורה־ביתן, 336 עמודים)

יש תועלת גם בספרים בינוניים, ותועלתם בכך שאין עדשה טובה מהם להתבונן דרכה בעולם שהם משקפים. החוק תקף גם לספריות העיון והמדע הפופולרי — וזה, למרבה הצער, הדבר היחיד שאפשר לזקוף לטובתו של 'אינקוגניטו: החיים הסודיים של המוח'. מהספר הזה לא תלמדו הרבה לא על המוח ולא על חייו הסודיים, אבל בהחלט תיחשפו דרכו לחלק ממה שמאפיין את חקר המוח בעשורים האחרונים. מהבחינה הזו, הספר יכול לשאת את חותם הבינוניות בגאון.

הצד שתיחשפו אליו אינו הצד המחמיא: נתונים ספורדיים שלא בהכרח תורמים להבנה של מושא המחקר; מתודולוגיה קפריזית שחוסה בצל עצי השיטה המדעית אך אינה נשמעת לה; לוגיקה מפוקפקת שגוררת נתונים אל מסקנות מופרכות שמופקות מהם; וגולת הכותרת: חוסר יכולת מוכחשת להתאפס על השאלות הנכונות. זה המצב בהרבה מהמרכזים האקדמיים שהמוח נחקר בהם, ובכל זאת התחום, כמו הספר ומחברו, פורח בעיני הציבור. ההצלחה מעידה גם על קהל הקוראים, ששדה המחקר הזה הוא עבורו גן סגור ומסתורי, אבל בעיקר על ההון הסימבולי שחוקרי המוח סוחרים בו. הם יודעים מעט. הם מבינים מעט. אבל שפתם המדעית מצלצלת כפעמון הכסף, וגם נשפך עליהם המון כסף.

מובן שלא בכל זה אשם דייוויד איגלמן, אבל כמי שנהנה ממה שהוא לפחות בחלקו מצג שווא של עשייה בעלת ערך, הוא נושא במידה של אחריות. איגלמן הוא מדען־כוכב. הוא מחזיק משרה בסטנפורד, מנחה סדרות מדע בטלוויזיה, וב־2011 נבחר לגבר עם הכי הרבה סטייל ביוסטון. בספריו הוא מנסה להגיש את פירות המחקר על המוח לקורא ההדיוט, ולחלוק איתו את מה שהוא תופס כהשלכותיו האתיות. בחלקו הראשון של הספר איגלמן משלב פסקאות שמתחזות לסקירה היסטורית, בחלקים שמתחזים לסקירה מדעית, כדי לתמוך בטענה שמתחזה לטענה כבדת משקל: "התודעה היא השחקנית הקטנה ביותר בפעולת המוח (...) ולנפש המודעת אין כמעט גישה אל בית החרושת הענקי והמסתורי הפועל מתחתיה". טענה כל כך שחוקה, שלכתוב עליה שהיא שחוקה יהיה שחוק. כדי לבסס אותה — אף שאין מבוססת ממנה — איגלמן מתאר ניסויים מפה ומשם, בעיקר כאלה שכבר נדונו בספרים מוצלחים יותר של חוקרים כמו ו"ס ראמאצ'נדראן או אנטוניו דמסיו, שחלקם תורגמו לעברית.

מעבר לטענות השחוקות, גם על העובדות בספר אי־אפשר לסמוך. שתי דוגמאות: את ההיסטוריה של הפסיכולוגיה הניסויית איגלמן מחפף, שומט שורה של חוקרים אירופים — וילהלם וונדט ופ"ק דונדרס הם שניים בולטים — שהתחילו את השושלת המחקרית שהוא משתייך אליה. בנוסף, איגלמן שוגה כשהוא מטפל במחקרים שקרובים לתחומו — אלו שהוא מבסס עליהם את טענותיו בחלק השני של הספר. את מחקריו פורצי הדרך של בנג'מין ליבֶּט, למשל, הוא ממקם בשנות ה־60 אף שבוצעו בשנות ה־70 וה־80 — קצת אירוני בהתחשב בעובדה שהם עוסקים, בין היתר, בפיזיולוגיה של תפיסת הזמן.

אבל עיקר הצרה הוא בחלקו השני של הספר, שבו פורש איגלמן את חזונו האתי. בלי כל הכשרה למחשבה אתית — לא בפילוסופיה ולא במשפט — הוא רוקם תוכנית שעיקרה ענישה פלילית לא לפי הוכחת כוונת זדון או ייחוס אשמה, אלא לפי צפי "מדעי" לפשיעה עתידית. שוב הנכונות של איגלמן להתפלסף סביב פירורי ידע קלושים חושפת משהו מהלך הרוח של הדיסציפלינה, אבל כאן הסבלנות פוקעת. חלק גדול מדי משיח האחריות והאשמה מופקד בידיהם של מדענים שאין להם כלים לטפל בסוגיות אתיות. אם יש סיבה טובה לקרוא את הספר הזה, היא ההתפכחות מאשליית הביטחון שהמדע מעניק. קרדיט אוטומטי לא מגיע לאף אחד, גם לא לחוקרים שמתלבשים קום איל פו. •