חמישי 17 בינואר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    24 שעות • 18.10.2016
    סודות הפיתוי
    איתי אילנאי

    "את יודעת אם אפשר למצוא פה קשר רציני?"; "את התימנייה הכי חמודה פה. יש לך את המראה התימני הקלאסי, של השחומה עם התלתלים"; "וואו תקשיבי, את ממש יפה"; "אפשר ללחוץ לך את היד? אל תדאגי, אני לא נושך"; "את יצירתית? כי את נראית לי כמו אמנית מסתורית כזאת".

    אלה רק חלק ממשפטי הפתיחה שתוכלו לדקלם לאחר צפייה בסרט התיעודי "פיתוי בע"מ" (למתקדמים: ניתן לשלב כמה משפטים בו־זמנית, כדי להגיע ל"תוצאות טובות יותר").

    "פיתוי בע"מ"

     

    הסרט עוקב מקרוב אחר תעשיית "אמנות הפיתוי", המבטיחה להפוך את לקוחותיה – מרביתם גברים צעירים – לדון ז'ואנים המסוגלים לכבוש כל בחורה. כשברקע ההתבטאויות השוביניסטיות של דונלד טראמפ על נשים, ובזמן שהעדויות נגדו על אונס נערמות – מעניין לצפות בסרט ובשאלות שהוא מעורר. למרות שאמנות הפיתוי היא ביטוי מכובס להחפצת נשים, ושחלק מהשיטות הנחשפות בסרט גובלות בהטרדה מינית – אם לא חוצים אותה – הצפייה מעוררת רחמים דווקא על הגברים, ופחות על הנשים שאיתן הם מתחילים ללא הרף.

     

    להפוך את הרומנטיקה לשיטה

    בישראל קיימים כמה "בתי ספר" לפיתוי, המציעים מגוון רחב של קורסים, סדנאות, הרצאות וספרים המיועדים לגברים המעוניינים "להצליח עם נשים". שכר הלימוד עומד על אלפי עד עשרות אלפי שקלים. מרבית בתי הספר פועלים בתל־אביב – העיר שמספקת חומר גלם בלתי נדלה למתחיל הממוצע. לפני כמה שנים העניין היה גורם להרמת גבה. מי צריך ללמוד איך מתחילים עם בחורות? אבל בעידן שבו אנחנו חיים יותר ויותר בתוך הפרופיל שלנו ברשת החברתית, ופחות באינטראקציה עם אנשים אחרים, מה שפעם בא טבעי, היום צריך לרכוש בכסף, יזע ודמעות.

     

    במשך שש שנים התלוותה הבימאית ענת וובנובוי לכמה מהגורואים של שוק הפיתוי הישראלי, המלווים את חניכיהם המסורים במסעות הציד שהם עורכים ברחבי העיר. היא עמדה איתם בשדרות רוטשילד כשתקפו במשך שעה 22 נשים ("מטרות" בז'רגון המקצועי), היא תיעדה אותם מחככים את דרכם סביב הבר החשוך, היא ליוותה אותם עד חדר המדרגות כשמצאו פרטנרית. בתקופה הארוכה הזו היא הייתה עדה לאלפי משפטי פתיחה ולהקלדה של מאות מספרי טלפון שנאספו בקפדנות, ושהיו הבטחה לסטוץ של לילה אחד, או אפילו לתחילתו של סיפור אהבה.

     

     

     

    דווקא וובנובוי, שמגדירה עצמה כפמיניסטית, צללה כל כך עמוק אל תוך המועדון הגברי הסגור הזה, עד שגילתה כי עמוק מתחת לפוזת המאצ'ו, מסתתרת חולשה גדולה.

     

    "כששמעתי על התופעה הזו של אמנות הפיתוי, זה היה נשמע לי הזוי", היא מספרת. "מבחינתי התאהבות אמורה להיות משהו מאוד רומנטי, ספונטני ורגשי. זה שמישהו החליט להכניס את זה לתוך נוסחאות ברורות ולעשות מזה שיטה, נראה לי מאוד מוזר. במסגרת לימודי הקולנוע שלי הייתי צריכה לצלם תרגיל בנושא גבריות, וקורס פיתוי נשמע לי פתרון מעניין".

     

    וובנובוי הצליחה לחמוק אל תוך אחד הקורסים ולהציב בפינת החדר מצלמה. בסצנה שצילמה מבקש אחד המדריכים מהחניכים לשוטט בחדר, "כשאיבר המין שלכם מוביל אתכם", שיטה לפיתוח הגבריות והביטחון העצמי. לאחר שהבינה שמסתתרת כאן אפשרות לסרט תיעודי באורך מלא, פצחה וובנובוי במחול פיתוי משלה, במטרה לחדור אל תוך העולם הסודי של אמני הפיתוי. "בשלב מסוים התחלתי לצאת איתם. הייתי הולכת למועדונים ומסתובבת איתם עד ארבע לפנות בוקר, כשאני לפעמים עומדת מהצד ומציצה עליהם ולפעמים אפילו משמשת כמעין 'טייס משנה' שעוזר להם לפגוש בחורות".

     

    ומה גילית?

     

    "שרובם מגיעים לקורסים האלה מתוך איזושהי מצוקה ובדידות. אני חושבת שהשאיפה שלהם היא דווקא למצוא אהבה, אבל ברגע שאתה נכנס לקורס אתה יוצא ממנו מישהו שמתחיל עם המון בחורות, כל הזמן. בעיניי לקחת אנשים שמחפשים קשר אנושי ולהפוך את השאיפה הזו למרדף פונקציונלי שבו בחורות הן נקודות שצריך לצבור, כמו במשחק, זה תהליך מאוד בעייתי. התעשייה הזו עומדת בהבטחות שלה והופכת את התלמידים לאמני פיתוי, אבל להצלחה הזו יש גם מחיר גדול. הרבה פעמים הם יוצאים מהקורס יותר בודדים מאשר כשנכנסו אליו".

     

    אהבה של כפתורים

     

    היא נולדה במוסקבה, ובגיל צעיר עלתה ארצה עם משפחתה ועברה להתגורר בהתנחלות קרני שומרון. תהליך העלייה לארץ השתלב בתהליך חזרה בתשובה, ואת ילדותה בילתה וובנובוי הכי רחוק מהברים של תל־אביב – באולפנה ביישוב קדומים בשומרון.

     

    כבר שם גילתה את האהבה הגדולה לקולנוע, ובגיל 22 עזבה לניו־יורק ללימודי קולנוע ב־School of Visual Arts היוקרתי. החיים בתפוח הגדול הלכו יד ביד עם התרחקות מהדת, ולאחר שובה ארצה היא נחתה בתל־אביב והספיקה לצלם שלושה סרטים קצרים. כעת היא לומדת לתואר שני בקולנוע באוניברסיטת תל־אביב, ו"פיתוי בע"מ" הוא סרטה הארוך הראשון. מחר תיערך הקרנת הבכורה של הסרט במסגרת התחרות הדוקומנטרית בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה־32 בחיפה.

     

    העבודה על הסרט הפכה את וובנובוי למומחית בכל הקשור לעולם הגברים והנשים ולזרמים התת־קרקעיים של היחסים ביניהם. לכן זה כה מפתיע לגלות שבמקרה שלה, הסנדלר עדיין יוצא לדייטים. "אני רווקה", היא כמעט מתנצלת, מחייכת חיוך רחב ומזיזה את קצוות שערה לאחור. "גם אני מחפשת אהבה, אבל הסרט הזה משך אותי אחורה. הייתה תקופה מאוד ארוכה שהייתי כל כך שקועה בתחום הזה, ויש בו הסתכלות מאוד צינית על זוגיות. הגברים האלה לומדים שאם תלחץ על כפתור X, תקבל תגובה Y. לי היה מאוד קשה עם זה. למשך תקופה ארוכה עזבתי את החיפוש הרומנטי האישי שלי בצד".

     

    דווקא הייתה לך הזדמנות להיכנס לקרביים של הגבר.

     

    "זה גם מה שמאוד עניין אותי. אבל מאז, ברגע שהגעתי לדייט וישב מולי בחור, זיהיתי את הפחדים שלו, את מה שהוא חושב והמפגש הפך להיות מלאכותי מדי".

     

    הסרט דווקא מציג את הנשים כחזקות. יודעות מה הן מחפשות, בעוד הגברים אבודים.

     

    "חלק ממה שמלמדים בקורסים, זה לא להקשיב למה שבחורות אומרות, כי מה שהן אומרות זה לא מה שהן באמת רוצות".

     

    בטח התחילו איתך בלי סוף.

     

    "ניסו. אבל זה היה קל לסנן, כי כל מי שעשה את זה התחיל איתי רק כדי ליישם את התיאוריה שהוא הרגע למד. יש בחורים שהופכים להיות כאלו פלרטטנים, שהם התחילו איתי אוטומטית, בלי לחשוב. ניקולס למשל"

     

    מפלרטט עם כל מה שזז

     

    ניקולס הוא ניקולס גרשקוביץ, מייסד מכללת "דון ז'ואן", פלרטטן סדרתי והגיבור הראשי של הסרט. גרשקוביץ יתחיל איתך גם אם תחלפי לידו בנסיעה מהירה על אופניים, תצעדי בצד השני של הרחוב או תהיי אחותה של החברה הנוכחית שלו. בטלפון שלו אגורים מאות מספרי טלפון של בחורות, אותם הוא ממספר בסדר עולה (נכון לעכשיו הגיע ליותר מ־800).

     

    "אצל ניקולס רואים מאוד במובהק את התהליך שקורה, שהופך אותך למישהו שחייב להתחיל כל הזמן עם בחורות", אומרת וובנובוי. "בשיחות שלי איתו הוא כל הזמן אומר שהוא מחפש אהבה, ואני מאמינה לו, אבל יחד עם השאיפה הזו לאהבה ולקשר זוגי, הוא רוצה להיות אמן הפיתוי הכי טוב בעולם. לכן בלתי אפשרי שתעבור לידו בחורה בלי שהוא ינסה להתחיל איתה. הוא מפלרטט עם כל מה שזז".

     

    הצד ההפוך של גרשקוביץ הוא צחי, בחור עדין וחביב שהגיע לקורס פיתוי לאחר שהתייאש מהתחום הרומנטי. במהלך הצילומים אנו עדים לכישלונות המהדהדים של צחי עם נשים, עד לנקודת המפנה שכוללת פסטיבל טנטרה במדבר, אוהל וסופת ברקים. וובנובוי גאה לספר שלאחר הצילומים עבר צחי לגור עם בת זוג.

     

    "אמנות הפיתוי היא חלק מתחום רחב של שיפור עצמי", מסבירה וובנובוי. "אם יש קורס שיכול ללמד אותך לדבר מול קהל או להצליח בראיונות עבודה, למה שלא יהיה קורס שיעזור לך להצליח בדייטים? מגיעים לשם חבר'ה שהם לגמרי נורמטיביים ופשוט מאיזושהי סיבה לא הולך להם בתחום הרומנטי, כמו צחי. העיקרון המנחה הוא ללמד אותם להתגבר על הטראומה. מפחיד אותך לגשת לבחורות? קודם כל רק תשאל אותן מה השעה. למחרת תשאל גם איפה הכספומט. אחרי זה, ככל שנמשכת החשיפה לפחד, כבר תוכל לדבר איתן יותר בטבעיות. עיקרון אחר נובע מהנחת הבסיס שהגבר צריך להיות פעיל. זו האחריות של הגבר לקדם עניינים ולפתח את הסיטואציה. לכן מרגילים אותם להיות אלה שיוזמים ומלמדים אותם שזה לא נורא להיכשל".

     

    העבודה על הסרט הייתה סיזיפית וארוכה, וכללה כמה שנים של תחקיר ויותר מ־150 שעות צילום שהיה צריך לערוך לכדי 50 דקות בלבד. למרות שמדובר בסרט ייחודי ומרשים, וובנובוי לא הצליחה למצוא לו מימון. גרסה ראשונית של הסרט אמנם זכתה במקום ראשון בתחרות הפיצ'ינג של פסטיבל "דוקאביב", והפרס הכספי הצנוע שקיבלה הצטרף לתמיכה מצומצמת מ"הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה". למרות זאת, את מרבית התקציב נאלצה להוציא מכיסה הפרטי. "לקחתי הלוואה, לא הייתה לי ברירה", היא אומרת.

     

    כעת, לאחר שש שנים אינטנסיביות ויקרות, היא מקווה שהסרט יקצור הצלחה בעזרת פסטיבל הסרטים בחיפה. השלב הבא הוא כמובן למצוא אהבה. "אני מקווה שאוכל לשים את הפרויקט הזה מאחוריי ולפנות זמן לחיים האישיים", היא מחייכת. "הגיע הזמן".

     

     


    פרסום ראשון: 18.10.16 , 21:15