חשיפה לצפון

עוד לפני שמירי רגב הפיחה רוח פרצים במושג "פריפריה", יפתח קליין הלך להפריח את תיאטרון מראה בקריית־שמונה. עברו בקושי שנה וחצי של עבודה מוצלחת כמנהל אמנותי — וקליין החליט לעזוב את העיר הצפונית ולחפש את עצמו ואת הציונות במקום אחר. גם כאן, כוונות טובות, התלהבות ואידיאלים לא תמיד עומדים במבחן המציאות, גם כשמדובר במישהו ידוע כמו קליין. והכספים? והתקציבים שהובטחו לפריפריה? הם, אממממ, עדיין בדרך. בירוקרטיה קוראים לזה.

"לא עליתי לצפון כדי לעזור לתיאטרון קריית־שמונה. התיאטרון שם לא צריך את עזרתי", אומר קליין. "באתי כדי להגשים את עצמי. אבל צריך להבין שאם רוצים לחזק את התרבות בפריפריה, הפריפריה צריכה להיות מוכנה לקבל את היד המושטת, ולגדול עם זה ולא להרגיש מאוימת". וכשזה לא קרה, קליין עשה אחורה פנה: "הרגשתי שהגענו לכביש ללא מוצא ושאני והמוסד המנהל לא רואים עין בעין את זהות התיאטרון ואת המקום שאליו הוא אמור להגיע, אז פרשתי".

ולא יכולת לשער מראש שזה מה שיקרה?

"כשיצאתי לדרך לא חשבתי על מה יקרה. חשבתי שזה הדבר הנכון לעשות כדי ליצור לי מקום. עזבתי מוסד אחד, התיאטרון הקאמרי, ורציתי למצוא מקום אחר כדי ליצור בו ולהרים אותו קדימה. אני לא צריך שיפרסו לי שטיח אדום, אבל אני כן צריך להרגיש שהמאמצים שלי זוכים לתמיכה ולהערכה, שלא תמיד הרגשתי אותן מצד המוסדות המנהלים. מהאנשים בצפון ובקרייה דווקא כן קיבלתי חיבוק מאוד גדול, אבל לא תמיד מהמוסדות המנהלים. יחד עם זאת, אני באמת מודה להם על ההזדמנות. אני חושב שעשינו שם עבודה נפלאה יחד. זאת הייתה חוויה מאוד מעניינת ומלמדת, שרק הגבירה את הרצון שלי לעשות את זה שוב בהמשך, ובגדול, למרות שתפקיד המנהל כולל בתוכו הרבה מאוד פוליטיקה פנימית, משהו ששחקנים למשל פחות מתמודדים איתו".

צילום: ניר פקין

כמעט חטפתי התקף לב

קליין מודה שהיה לו קשה לעבור לצד השני של המתרס. "לקחתי הכל יותר מדי ללב, וזו הבעיה שלי. במהלך השנה הזו הייתי מספר פעמים על סף התקף לב. היו לי שיחות טלפון עם אשתי שבהן היא אמרה לי, 'אם לא תירגע, אני לוקחת את הדברים והולכת'. אני לא יודע לקחת את המרחק הזה מהדברים שחשובים לי".

קיבלתם תקציבים גדולים יותר בעקבות ההבטחה של השרה רגב?

"התקציבים במוסדות התרבות ובקרנות מאוד נמוכים, על אחת כמה וכמה בתיאטראות בפריפריה. כנראה שמדובר על תקציבים שיגיעו ב־2017, אחרי שהתקנות יאושרו, כי כשאני הייתי שם, זה עדיין לא בא לידי ביטוי. בכלל, בזמן שאני ניהלתי את התיאטרון היינו משותקים תקציבית. כל העובדים היו על חצאי משרות, כולל אני והמנכ"לית, ומדובר במשכורות מגוחכות".

צילום: טל שחר

אבל מירי רגב הגיעה לבקר אתכם. לפחות הרגשת שאכפת לה מכם?

"כן, היא עשתה מאמץ גדול והגיעה לתיאטרון והקשיבה לנו ברצינות. ישבנו גם עם מנכ"ל המשרד שלה. פוליטיקאים תמיד נראים כאילו מאוד אכפת להם, אבל איתם אף פעם אי־אפשר לדעת. מי שמאוד הרשים אותי היה איזי שרצקי, הבעלים של מועדון הכדורגל קריית־שמונה, שאמר שכל סכום שמשרד התרבות ישימו על התיאטרון, גם הוא ישים. והוא שם".

ועיריית קריית־שמונה?

"עיריית קריית־שמונה, אם אני מבין נכון, נמצאת בגירעון. מה שהיא נותנת לתיאטרון זה בסך הכל הקלה בארנונה. הרגשתי שראש העיר והסגן שלו רוצים לעזור לנו, אבל אני חושב שהמשאבים שלהם קטנים".

ואיפה אתה טעית?

"לא בדקתי את העגלה הזאת מספיק מראש. זה מוכיח בראש ובראשונה שצריך לדעת מראש לאן הולכים ולכוון ליעד משותף עם הנהלת המוסד והעיר עצמה. צריך להבין לעומק מה הרצונות של המוסד הפריפריאלי, וכמו מי הוא רוצה להיות. האם הוא רוצה להיות כמו התיאטראות הגדולים, או כמו תיאטרון מקומי שנותן עבודה לשחקנים מקומיים? האם נכון להביא שחקנים מתל־אביב או לבנות רק על כוכבים מקומיים?"

גם תיאטרון דימונה, שאותו הקימו נועה רבן ואוהד קנולר, לא בדיוק הצליח בינתיים למרות ההשתדלות הגדולה שלהם

"השאלה היא האם התיאטראות האלה יכולים להצליח? בעיניי זה תלוי בבאלנס שבין ניהול אמנותי וחתירה לאמנות מקורית, מעניינת ומפתיעה, וכן במחלקות שיווק שיכולות להוציא החוצה את הדבר הזה. ברגע ששני הכוחות האלה יפעלו ביחד, מקום כזה יכול לעוף. ומצד שני, אם אין חשיפה, אתה יכול לעשות את הדבר הכי יפה בעולם ואף אחד לא ישמע עליו. אבל כשהבאתי יחסי ציבור לתיאטרון הם חשבו שזה על חשבונם, ולא הבינו שזה בשבילם".

ואיפה השחקנים בכל המשוואה הזו? היו כאלה שהיו מוכנים להצפין בעקבותיך?

"למרות שבאופן בסיסי שחקנים הם אנשים מאוד אידיאליסטים, הם לא ממהרים לארוז את הפקלאות, לקחת את עצמם, ולעבור עכשיו לשנה לקריית־שמונה. אלה כבר לא הימים של נולה צ'לטון".

מה מירי רגב אמרה על העזיבה?

"היא אמרה שחבל לה מאוד ושהיא נורא מצטערת, ושאין טעם להשקיע את האנרגיה שהשקעתי כשאני והנהלת המקום לא הולכים באותו שביל".

כששירי ארצי פרצה בבכי

למרות העזיבה, ואולי תחושת הכישלון שיכולה להתלוות אליה, קליין בטוח שזו לא סוף הדרך הפריפריאלית שלו, ושהוא עוד יצעד בשבילים צדדיים. "ממש לא ויתרתי על החלום שלי לעשות דברים בפריפרייה, הגיאוגרפית או התרבותית. עם כל הקושי לעזוב מקום כמו הקאמרי, אני מאושר שיש לי את החופש וההכרח לייצר ולהמציא לעצמי כל הזמן את הדבר הבא. מרגש אותי להתחיל דברים מאפס, לגדל דור חדש, להביא את הערכים שלי ואת תפיסת העולם שלי. כמו למשל ההצגה שאני מעלה עכשיו בפסטיבל עכו. זה הכל שתילים שהולכים ונשתלים.

ההצגה "ערב שקופיות" היא השלישית שקליין כותב ומביים. לפניה היו "ג'ננה", שהועלתה ב־2009 בפסטיבל עכו, ו"בקופסאות הבטון", שהוצגה בתיאטרון דימונה וזכתה לפרגון גדול.

"ערב שקופיות" היא ללא ספק ההצגה הכי אישית שקליין כתב, ובה הוא עורך חשבון נפש עם שתי הנשים החשובות בחייו — אשתו שירי ארצי ואמו חנה. את המוזיקה כתבו בניו — יהלי ומיכאל, שכבר ניגן בעבר בהופעות של הסבא שלמה ארצי. ומשחקים בה אסתי קוסוביצקי (כאמא), טלי שרון ואלישבע וייל כבנות דמותה של שירי. "יהלי ומיכאל פשוט מדהימים", הוא אומר. "יהלי בכלל לומד קולנוע. הוא יותר מופנם וסגור. מיכאל, שהוא פנומן, עולה לבמה ולא רואה אף אחד בעיניים. הוא לא מתרגש מכלום".

מה שירי אמרה על ההצגה?

"לשירי היה קשה, אבל היא בעד יצירה חופשית וביטוי אמנותי. מצד אחד היא חשבה שזה נורא רומנטי ומרגש, ומצד שני היה לה מאוד קשה לראות את התמונה שלה בהווה. בעיניי היא יוצאת אנושית. דמות עגולה, מלאה. גם קשה, גם רכה. בסצנה האחרונה אני אומר, 'אני לא אוהב אותך פחות בגרם. אני נמשך אלייך בדיוק כמו בהתחלה'. גם אני לא מוציא את עצמי צדיק במחזה. יש בהצגה הרבה טקסטים שהם של שירי, בהם מכתבים ושירים שהיא כתבה לי במשך השנים, וקטעי וידיאו אישיים. כשאני אומר ש'אני מחפש את עצמי בשירים שלה', זה באמת שירים אמיתיים שהיא כתבה.

"כשעשיתי לאלישבע אודישן, נתתי לה לקרוא מכתב ששירי כתבה לי בתחילת הקשר. מכתב שהיא כתבה לי כשבאה לאסוף את הדברים שלה, כשנפרדנו אז. כשבאתי הביתה, אמרתי לשירי, 'מצאתי את השחקנית שתגלם את שירי הצעירה'. חיברתי את המחשב לטלוויזיה ושמתי את הקטע, ושירי לא הצליחה לראות את זה. היא בכתה והלכה למטבח. היא אמרה, 'לא זכרתי שכאב לי ככה'. זאת בפירוש לא הצגה שבאה לסגור חשבון עם מישהו. להפך, אני בא לעורר דיאלוג ביני לבין אשתי, לבין אמא שלי, הנשים הקרובות לי בחיי".

קליין התכוון לשלב ב"ערב שקופיות" את הסיפור המשפחתי שלו עם סיפור המדינה, אבל בחר לבסוף להתמקד רק בצד הפרטי. "אני מרגיש שהעובדה שההצגה מתעלמת מהקיום שלנו במדינה הזאת ומאמירה פוליטית, זו אמירה בפני עצמה — שהגיעו מים עד נפש ושלא נותר אלא להתכנס פנימה ולהתעסק בדברים הפרטיים שלך. אני יודע שאני בתוך קונוטציה של פסטיבל מאוד פוליטי, והיצירה הזאת היא היצירה הכי אסקפיסטית, מנותקת".

זה בהחלט פסטיבל פוליטי. עובדה, מירי רגב ביקשה לבדוק את ההצגה של עינת ויצמן.

"אני חושב שיש כאן ניסיון במשך כמה שנים להעלים את כל מה שלא נעים להסתכל עליו, אבל כשמשהו קיים, אז הוא קיים, ואתה לא יכול להעלים אותו. תפקידן של האמנות והעיתונות הוא להראות את זה. אני לא בעד הלקאה עצמית ובעד הענשה, אבל אני כן בעד חשבון נפש ואמנות חופשית, ואני חושב שהטעות של המתנחלים זה שהם לא מבינים שארץ ישראל השלמה היא לא ארץ ישראל השלמה גיאוגרפית, אלא ארץ ישראל השלמה נפשית. ארץ ישראל השלמה פירושה עם שיכול לחיות בשלמות עם עצמו, שהוא יודע שהוא בסדר והגון וחזק, אבל גם אנושי".

מה הערכים שעליהם אתה גדלת?

"יש קטע בהצגה שבו אנחנו שרים את 'לא שרתי לך ארצי' של רחל. כשהתחלתי לעבוד על ההצגה, חשבתי מה הזהות שלי ושלנו החילונים האשכנזים. בילדותי לא ספגתי את הקשר למסורת שיש לבני עדות המזרח ואת המשיחיות שיש למתנחלים. וכשניסיתי להבין מה הזהות שלי, חשבתי על שירי רחל. כשהייתי ילד, היינו יושבים בבית ושרים את שירי רחל, כי אבא שלי מאוד אהב אותה, וחשבתי שזו הדת שלי וזה מה שחונכתי עליה — שירי רחל, אהבת הארץ, וטיולים ברמת הגולן בעקבות קרבות מלחמת יום כיפור.

"תנסו אלף פעם להפוך אותנו לתל־אביבים מנותקים, ניהליסטים, שמאלנים, ולהכפיש אותנו, אבל אלו היסודות שגדלתי עליהם. אהבת הארץ, אהבה חילונית, אהבה שיש בה שירה. הדבר הנאיבי הזה. בגלל זה היה לי חשוב להשאיר את זה במחזה". •

ההצגה ערב שקופיות, היום, 12:00, 16:00 ו־21:15 בפסטיבל עכו