חופני כהן הגיע לפגישה אחרי עוד טיפול דיאליזה. אחד מתוך שלושה שהוא מקבל מדי שבוע. הוא עדיין מותש, אבל זה לא מה שימנע ממנו להיות הכי טמפרמנטי והכי לא פוליטיקלי־קורקט בחדר, מה שגורם לאחיו יזהר לנסות להשתיק אותו. לא שזה מצליח לו. "הכל התחיל ממחלת הסוכרת", הוא מספר. "אין איבר בגוף שהיא לא אוכלת. אני קם בחמש בבוקר, מתחבר בשבע לדיאליזה לארבע שעות, חוזר הביתה וישן.

"ביום של הדיאליזה אני כמעט לא מסוגל לעשות כלום, אבל אני איש מאוד חזק ואופטימי. אני לא מרשה לעצמי להיכנס למחשבות. אני קם בארבע בבוקר, מגהץ, מבשל, או נכנס לאמבטיה ומקרצף את עצמי כאילו אני יוצא לחתונה או להופעה, לא לדיאליזה. שידרגתי את כל המחלקה. אנשים באים לטיפול כבר הרבה שנים מדוכאים, אפורים, ואני מצחיק אותם. בקרוב יעשו לי, ברוך השם, השתלת כליה".

מאיפה האופטימיות הזאת?

"אפילו הרופאים כתבו שיש לי גן של אופטימיות. בחיים שלי כבר הספקתי להתעוור לארבע שנים, עשו לי ניתוח לב פתוח, הייתי עשיר ואני גר בדירה שכורה, ואני עדיין אופטימי ולא מרחם על עצמי".

חופני, בדצמבר בן 70, האח הגדול במשפחת כהן, הוא אחיו של יזהר כהן, הנציג המוכר במשפחה, ושל ורדינה. שלושתם נצר למקימי השירה בציבור בארץ, שלמה ("סולימאן הגדול") ושרה כהן. חופני סלל את הדרך להרבה מהאמנים הים־תיכוניים, ביניהם זוהר ארגוב. יזהר שר כמה מהקלסיקות היפהפיות שנולדו כאן וקטף את המקום הראשון באירוויזיון עם "אבניבי", ו־ורדינה זכורה לטוב בזכות להיטים כמו "נוסעת בעקבות האהבה" ו"שבריר", עד שהתפנתה לגדל משפחה, ומאז היא מנסה לחזור למרכז הבמה והתודעה.

הזמן רץ, אה?

"אני בדיוק בן 65 וחצי", אומר יזהר, ומדגיש את החצי. "אני אומר לכל מי שמוכן לשמוע, שבעוד ארבע שנים אני אהיה בן שבעים. אני לא רוצה להיות שנה פחות. גם לא שלושים. רק בגילי".

ורדינה: "כשאני אומרת שאני בת 55, זה נראה לי הזוועה שבזוועות. אמאל'ה! כאילו שואלים אותי, 'בת כמה אמא שלך?'"

חופני: "אני מרגיש דפר כמו שהייתי בגיל 16. הייתי רוצה לחזור לגיל שלושים בגלל הכישורים המיניים המופלאים שהיו לי אז. יש לי ארבעה ילדים משתי נשים".

הכל נשאר במשפחה

הערב יעלו האחים לבית כהן על הבמה בפסטיבל מוזות בשוהם עם "משפחת סולימאן הגדול", מופע מחווה להוריהם ולזמר העברי הישן. יצטרף אליהם גם קשת, בנם של ורדינה והמוזיקאי צור בן־זאב, וייתכן שתצטרף גם האם שרה, בת ה־87, שגונבת לכולם את ההצגה. "הכל התחיל בפסטיבל ימי זמר בחולון", מספרת ורדינה. "אז חשבו שזה יהיה באולם הקטן, אבל איך שפירסמו את המופע, הוא עבר, בגלל הביקוש, לאולם הגדול, ומאז אנחנו ממשיכים איתו כבר כמעט שמונה שנים".

משפחה שלמה על הבמה זה מתכון ללא מעט בעיות.

חופני: "לא אצלנו. אין משפחה כמונו במדינת ישראל, בטח לא משפחה של אמנים. אין בינינו אינטריגות וקנאה, רק פרגון. אנחנו יכולים לריב מרות, אבל למחרת — כאילו דבר לא קרה. אוהבים כמו יונים".

ורדינה, את לא מצטערת שכבר לא מעט שנים את רחוקה מהתודעה, לפחות התקשורתית?

"זה ממש לא נכון. אני מופיעה המון, רק לא כותבים על זה. הדיסק האחרון שלי עשה זהב כפול. הקודם יצא לפני יותר משמונה שנים. מכרתי ממנו כמו לחמניות טריות בהופעות, ולא שומעים עליו. להרבה זמרים ותיקים אין מקום בתקשורת. היום זה רק תוכניות ריאליטי, בלי תוכניות אירוח. פעם היה לכל אמן שהוציא דיסק חדש איפה להציג את מרכולתו, והיום אין".

למה אין?

"אמרו, נפתח ערוץ 24, אבל ערוץ 24 הוא ערוץ ים־תיכוני. אני לא זמרת ים־תיכונית. אני זמרת ישראלית ואני מופיעה ברוך השם המון. אני לא שרה לקהל של הילדים. אופנת הילדים מתחלפת כל שנה, היום יש להם את סטטיק ובן־אל ומחר משהו אחר, לך תדע מי יהיה הכוכב הבא. יש אמנים, מאבות התרבות, שמופיעים בפני אולמות מפוצצים, אבל בטלוויזיה אין להם מקום".

אבל חופני הוא דווקא כן זמר ים־תיכוני.

חופני: "אין לי שום שיר מזרחי ברפרטואר, למרות שהובלתי את כל הזמר המזרחי. סחבתי אמנים כמו זוהר ארגוב על הגב והחזרתי את שלומי שבת מארצות־הברית לארץ. אתמול שלומי אמר לשמעון פרנס: 'חופני בשבילי הוא אלוהים', וזה מחמיא. ההצלחה של שלומי היא גם ההצלחה שלי בגלל שהאמנתי בו מההתחלה".

אתה לא מקנא שהאמנים שסללת להם את הדרך מצליחים ואתה קצת נשכחת?

"אין בי שום קנאה. אני לא יכול לבוא בטענות לאף אחד, רק לעצמי, בגלל שכבר הרבה שנים לא הקלטתי שום שיר. הקלטתי בקריירה שלי רק שני אלבומים. עשיתי בזמנו תשעים הופעות בחודש במועדונים ובחתונות בארץ ובחוץ לארץ. הייתי השגריר של ישראל בארצות־הברית, ואני לא מתחרט על שום דבר".

ורדינה: "חופני לא היה שייך לז'אנר מסוים. הוא היה יכול להופיע בפני פושעים בבית כלא ואחר כך להיות מוזמן לבית הנשיא".

חופני: "היום אני מלך הגמלאים".

מקבל אהבה בבוכטות

יזהר עסוק בעיקר בעיצוב תכשיטים שנמכרים בחנות שלו בתל־אביב. "אני מופיע המון, אבל לא מקליט למרות שכל הזמן מבקשים ממני", הוא אומר. "אני לג'נד, אגדה. כשאני על הבמה, עוד לפני שאני שר, מוחאים לי כפיים כאילו הייתי שושנה דמארי. עולים אליי לרגל. כל יום נכנסים עשרות לחנות שלי, ומדברים איתי על הקריירה, מבקשים ממני להקליט שירים חדשים ומצטלמים איתי. אני לא אמן של חמש־עשר שנים. התחלתי מגיל אפס. לא היה לי כלום בחיים חוץ מקריירה, רק לרוץ מהופעה להופעה. אפילו את מחיאות הכפיים לא היה לי זמן לשמוע. כבר הייתי בפרויקט אחר.

"היום אני בנאדם מבוגר ואני מקבל את הפרסים שלי יום־יום. עד שלמדתי לקבל ולהכיל את האהבה הזאת, לקח הרבה שנים והרבה טיפולים פסיכולוגיים. היום אני יודע שבאמת אוהבים אותי. אני כנראה מייצג לאנשים האלה את ארץ ישראל שמתגעגעים אליה. עצרה אותי מישהי ברחוב ואמרה, 'יזהר, כשרואים אותך, אין אינתיפאדה, אינפלציות ומיסים, רק ארץ זבת חלב ודבש'. אני מקבל את האהבה הזאת בבוכטות. אבל בא לי לעשות עוד סיבוב אחד לקינוח — לספר את הסיפור שלי ולהוציא עוד דיסק".

אתה עדיין מגדיר את האירוויזיון כאחת מנקודות השיא בקריירה שלך?

"ברור. היא חשובה לא רק בהיסטוריה שלי אלא גם בהיסטוריה הישראלית. השנה קיבלתי את פרס אריק איינשטיין. אני חושב שמלבד השירים הקלאסיים שלי, נקודת המפנה הייתה הזכייה הראשונה באירוויזיון בהיסטוריה הישראלית. במופע הנוכחי אני לא שר את 'אבניבי', אלא את הקלאסיקות, אבל במופעים אחרים — בהחלט".

אולי תוציאו שיר חדש לרדיו? זה טוב לקידום ההופעות והקריירה.

יזהר: "יש לנו שיר חדש — שיר של אהוד מנור וחנן יובל שחידשנו — שלדעתי יכול להיות שלאגר מדהים לעכשיו, והתקשורת פיספסה אותו. הייתי בטוח שיקפצו על זה. הוא היה שיר השבוע ברשת ג' ונקבר".

הקאמבק של השד העדתי מכעיס אותם. "די, מספיק עם זה", אומר יזהר. "הז'אנר שקוראים לו מזרחי הוא לא מזרחי, אלא פופ עם סלסולים. זה שאתה מסלסל, לא עושה את זה מזרחי. זה לא דומה לאום כלת'ום, זה לא שירים יווניים, טורקיים".

ורדינה: "היום לדבר על קיפוח? מה פתאום. היחידים שמקופחים הם האמנים המבוגרים".

יזהר: "זה בסדר גמור שבא דור חדש ומזיז את הישן, זה החיים, אבל צריך שיהיה ריספקט לדור הקודם. אנחנו עשינו מהפכה, אבל הערצנו את הוותיקים, השתחווינו בפניהם. והיום זה אחרת. אני מדבר על כוכבי ענק שאיש לא שומע אותם ולפעמים גם אין להם ממה להתפרנס. זה הגטו, ולא המקום שבו נמצאת המוזיקה המזרחית".

יזהר, מה דעתך על מה שכן מושמע היום ברדיו?

"לאחר שנים של ישימון ושידפון מבחינה יצירתית, יש כרגע ניצנים חדשים. אני כבר שומע אמנים שמביאים חומרים יותר מתוחכמים. קשה לי עדיין להתרגל לעניין הטקסטואלי, לטעמי הטקסטים עדיין רדודים. בילדותי, עמך ברחוב שר אלתרמן ושלונסקי. לא צריך שכולם יהיו משוררי דור, אבל יש רמה מסוימת שצריך לשמור עליה. הדבר הכי חשוב הוא שיהיה גיוון. יש משהו קסום בלגוון בין סגנונות".

לאיזה זמרים אתה מתכוון?

"יש חדשים טובים, עדיין עידן רייכל טוב בעיניי וגם שמעון בוסקילה כותב נפלא. הוא אמן ייחודי. צריך למצוא את האחד והיחיד. בתקופה שלנו כל אמן היה ייחודי. היה רק זוהר ארגוב אחד, אריק איינשטיין אחד, צביקה פיק אחד, חוה אלברשטיין אחת, נורית גלרון אחת ויזהר כהן אחד. כל אחד היה עולם מלא". •