ברוס נכנס לחדר, שורק לעצמו. על זרועו תלויים שני ז'קטים מעור שהביא לצילומים, והוא נראה עייף מעט, כנראה בגלל שרק לפני 36 שעות הוא ירד מהבמה באצטדיון בבוסטון, אחרי הופעה של יותר מארבע שעות עם האי־סטריט בנד. שבוע לפני יום הולדתו ה־67, ספרינגסטין חוזר לחווה שלו במחוז ממות שבניו־ג'רזי. זה יום שמש נאה של אמצע ספטמבר, זמן טוב לשמור אמונים למולדת המושמצת לעיתים כה תכופות שלו. ספרינגסטין מטפח זקנקן תיש מאפיר ולבוש כפי שניתן לצפות ממנו: טי־שירט שחורה מרופטת באזור הצוואר, ג'ינס כהים ומגפיים.
האולפן שלו ממוקם סמוך לבית, במבנה דמוי מוסך עשוי עץ בהיר – רחוק מאוד מהימים שהקליט את "נברסקה" במכשיר הקלטה ישן. החדר הגדול מלא במזכרות, שרובן מוקדשות לאלביס פרסלי או לספרינגסטין עצמו, וגדוש בספרים, רובם על מוזיקה. ספרינגסטין עצמו כתב זה עתה תוספת מושלמת לאוסף הזה: אוטוביוגרפיה בהירה, מלאה באנקדוטות, הנושאת את השם "Born to Run" ("נולד לרוץ"). לצד סיפורי רוקנרול (בלי סמים, עם מעט סקס וגיטרה מרוסקת אחת בלבד), הוא מציע מרשם פסיכולוגי ליצירת סופרסטאר שנהנה מהלקאה עצמית: סבתא שמגזימה בהערצה אליו, אבא שמתברר שהוא לא הפועל הקשוח והמנוול שחשבנו שהוא, אלא סובל ממחלת נפש, ואמא נמרצת שדוגלת בכך ש"זה לא חטא להיות מאושרת שאת חיה".
בחדר מגורים שטוף שמש, שנוף ירוק נשקף מחלונותיו, ספרינגסטין משוחח על ראשית דרכו, על המאבק שלו בהתקפי הדיכאון, על עתיד הקריירה שלו ועל עוד הרבה נושאים אחרים. ויש גם נושא אחד שבו הוא מקפיד על שתיקה: כשאני מזכיר את הזעזוע שחשתי כשראיתי בקונצרט שלו בברוקלין את כריס כריסטי, מושל ניו־ג'רזי, תומך דונלד טראמפ, מניף את אגרופו באוויר ושר: "העני רוצה להיות עשיר, העשיר רוצה להיות מלך", ספרינגסטין פורץ בצחוק עד שהוא סמוק כולו. כשהוא חוזר לעצמו הוא אומר: "נו קומנט".
אז למה לכתוב אוטוביוגרפיה?
"זה קרה די במקרה. במקור לא חשבתי על זה כעל ספר. התחלתי לכתוב כדי להעביר את הזמן, וחשבתי שגם אם זה לא יתפרסם, יהיה לי משהו להשאיר לילדים. כתבתי די הרבה במשך שבועיים־שלושה, וכשחזרתי לקרוא את מה שכתבתי הרגשתי שזה משהו די טוב. נהגתי לכתוב בכתב יד במחברות, ואז להניח אותן, לפעמים למשך חודשים. היו מקרים שבהם הכתבתי למארי מאק, העוזרת שלי, ואז שיכתבתי את הדברים עד שזה היה מהודק וטוב בעיניי. עם הזמן זה הפך לפרויקט ממשי. כשיצאנו לסיבוב הופעות, הייתי מתרחק מהכתיבה לכל אורך הטור, לפעמים לשנה וחצי. ואז, כשסיימתי את מה שהפך להיות החלק הראשון מתוך שלושה, אמרתי לעצמי: 'נראה לי שיש כאן סיפור שיכול לעניין את הציבור'".
כתבת את זה בסדר כרונולוגי?
"כן, דחיתי את כתיבת החלק השלישי הרבה זמן. זה היה החלק הכי קשה, כי בו התייחסתי לחיים בהווה ולאנשים שהם חלק מחיי כיום. זה דרש שיקול דעת שונה".
לא היססת להכניס עובדות שעלולות לפגוע בהילה שלך. רצית לנער את תדמית הקדוש?
"כן. זה תמיד עיצבן אותי. זה היה מוגזם, כך ששמחתי לעשות כל דבר שיכול לקלקל קצת. זה לא היה מכוון, פשוט כתבתי על כל ההיבטים השונים של החיים שלי. אבל קיבלתי החלטה בסיסית שהספר יעסוק קודם כל במוזיקה ושסיפור חיי יהיה משני. אם היה משהו שלא רציתי לכתוב עליו – לא כתבתי. לא היו לי כללים, פרט לאותם דברים שמתייחסים למוזיקה שלי. כך שהחשיפה של המשפחה שלי, או של העולם הפנימי שלי, נעשתה באותם מקומות שבהם הרגשתי שהיא חשובה להבנה של מקורות ההשראה המוזיקלית שלי. לא חשפתי הכל על עצמי. היו הרבה דברים שבחרתי לא לכתוב עליהם".
בהופעה ב־0991 היה בחור בקהל שצעק: "אנחנו אוהבים אותך!" ואתה ענית: "אבל אתם לא מכירים אותי בכלל!" האם הספר הזה מקרב אותנו להיכרות אמיתית איתך?
"הייתי אומר שכן. אבל אני חוזר ואומר, זוהי יצירה, זה סיפור שיצרתי מתוך חיי. אחד הסיפורים ששאבתי מסיפור חיי".
כשאתה מתאר את היחס שלך לנשים כשהיית צעיר, אתה משתמש במונח "מיזוגיניה". זאת ביקורת עצמית מרשימה ביותר.
"אם הנעל מתאימה – חייבים לנעול אותה. הייתי מלא בזעם, וכשהסתכלתי אחורה על התפיסות שלי בצעירותי, מצאתי שזאת הדרך היחידה לתאר אותן".
מה אתה יודע היום על נשים שלא הבנת אז?
"או, ג'יזס (צוחק, ואז שוקע במחשבות). כשאמא מאושרת — כולם מאושרים. כשאמא לא מאושרת — אף אחד לא מאושר".
נתת למישהו זכות וטו על החלק האחרון של הספר? לפטי (סקיאלפה, אשתו)?
"הייתי צריך לחשוף חלקים מהחיים שלנו. כאמנית, היא מבינה את הפן הזה של הג'וב שלנו, אבל זה עדיין מאוד יפה ונדיב מצידה, ואני אסיר תודה לה על כך. אם לחזור לשאלה הקודמת שלך – את מה שאני יודע על נשים למדתי מפטי. כל הזמן חיפשתי ידע בתחום, ואז היא נכנסה לחיי ופשוט סיפקה לי כמות עצומה של חזון ואהבה וביטחון שלא היו לי מעולם בעבר. היא אהבת חיי".
כבר נכתבו עליך ספרים. מה דעתך עליהם?
"לא עקבתי אחריהם מקרוב. קראתי את הספר של דייב מארש ("Born to Run: The Bruce Springsteen Story") לפני זמן רב, וגם את הספר של פיטר איימס קרלין ("Bruce") שיצא לאור לאחרונה. כולם טובים, אם אתה מתעניין בצדדים שונים שלי ובזוויות שונות של סיפור חיי".
עיינתי בספר הזה לאחרונה. יש שם כיתוב תמונה: "ברוס ב־9891. זקן מדי לרוקנרול".
"אני אוהב את זה" (צוחק).
נהגת לספר שאמך רצתה שתהיה סופר. זה נכון?
"כן. כשהייתה צעירה".
לא היית תלמיד בולט במיוחד, אז מה גרם לה לבחור דדוקא בכיוון הזה עבורך?
"התחלתי לכתוב שירים בגיל מאוד צעיר. בגיל 15 כבר שירבטתי כמה דברים, ואני מניח שהיא חשבה שמכובד לעסוק בספרות מסוג כלשהו. על אף שלא ממש הצטיינתי בלימודים, דווקא בשיעורי הכתיבה היצירתית התבלטתי".
הייתה לך תקופה די ארוכה של למידה עצמאית. איך זה עבד?
"זה קרה באופן טבעי לגמרי. אף פעם לא התנפלתי על ספרי הלימוד. הייתי ילד סקרן, אבל בבית הספר לא ניצלתי את התכונה הזאת. הכל הוגש לנו שם באופן די יבש. כשפגשתי את ג'ון לנדאו (המנהל והמפיק המוזיקלי המיתולוגי של ספרינגסטין), הוא היה הצינור שלי לעולם הקולנוע והספרות, והתחלתי לקרוא דברים שנגעו בנשמתי. רבים מהם היו של סופרי רומנים אפלים – ג'יימס מ' קיין, ג'ים תומפסון, פלאנרי או'קונור — וגם ספרי היסטוריה, וכך התחלתי לרכוש ידע באופן עצמאי. כיום אני מצטער שהחמצתי את הלימודים בקולג'".
בעבר אמרת שהאלבום "נברסקה" מתחבר לילדות שלך באופן רוחני ורגשי.
"זה נכון. אם אתה מחפש אלבום שמתחבר לסבא וסבתא שלי – זה האלבום. הוא הציג את האווירה והטון ששררו בבית שלנו באותה תקופה".
הרגשות שהתעוררו בעקבות "נברסקה" הם שפתחו את הדלת לדיכאון שתקף אותך מיד אחרי שסיימת לעבוד על האלבום?
"יכול להיות. הייתי אז בן 32, וזה עתה סיימתי לעבוד על האלבום. הוא עוד לא יצא, והיה אלבום בודד מאוד. אולי זאת הייתה הנקודה שאליה הוא כיוון. אבל ייתכן גם שהשעון הביולוגי שלי הוביל לעבר אותה נקודה. אתה סוחב איתך מטען, ואם אתה לא מתחיל לפרוק אותו, הוא מתחיל להכביד עליך ככל שאתה ממשיך להתקדם. וכך, בנקודה מסוימת, הכובד הופך להיות בלתי נסבל, ואתה מחפש מקום לפרוק את המטען שאתה סוחב. זה יכול להיות די מכוער. זה מה שקרה לי".
איפה אתה מזהה בשירים את הפן הדיכאוני באופי שלך?
"בשירים שלי? כמעט בכל אלבום (צוחק). זה בולט כשמסתכלים על 'The Ghost of Tom Joad' ועל 'נברסקה', ואפשר למצוא הרבה מזה גם ב־'Tunnel of Love', כמו למשל בשיר 'Two Faces'. אם תקשיב ל'־Darkness on the Edge of Town', תמצא שם הרבה מאוד מזה".
אחת ההופעות שאתה מתאר בפירוט בספר היא ההופעה הלא קלה שהתקיימה ב־5791 בהאמרסמית אודיאון — ההופעה הראשונה בסיבוב הראשון שלך באנגליה.
"כן. זה היה משהו להתעמת איתו. זה היה סיוט, ולכן נחרת בתודעה. כיום אני עולה לבמה עם המון ביטחון, כי יש מאחוריי שנים של ניסיון. אבל בכל ערב מחדש אני מנסה לחזור לנקודה הזאת — לרגע שבו זה רק אתה והקהל. כל השאר נעלם. הזמן, המרחב. לפעמים זה יותר קל. יש לילות שממש קשה לי להגיע לתחושה הזאת, אבל אני כמעט תמיד מצליח להגיע אליה. ואז אני מוצא את עצמי במקום הנעים הזה, שבו אני מתקשר עם הקהל באופן אמיתי. גם אחרי כל השנים על הבמה, זה משהו שצריך לעשות בכל ערב מחדש".
אמרת שאתה מסוגל לשלוט בזמן כשאתה על הבמה. איך זה עובד?
"אתה עושה המון דברים בו זמנית. אתה דוחס את הזמן במוזיקה שלך. דוחס שנים לתוך כמה דקות. שפע של ניסיון עשיר לתוך כמה רגעים. אתה מתנדנד בין בגרות לנעורים, כך שרצף הזמן מתעוות ומתפתל פעמים רבות במהלך הערב. אנשים מתקדמים ונסוגים בתוך סיפור החיים שלהם. בכל יצירת אמנות הזמן מפסיק להתקיים. היצירה בונה זמן ומרחב משל עצמה".
איך השפיעו התקפי הדיכאון שמהם סבלת בראשית שנות ה־06 על חיי היצירה שלך?
"לא השפיעו במיוחד. אני לא יודע למה, אבל גם כשהייתי במצב קשה במיוחד, יכולתי להיכנס לאולפן ולשקוע מיד בעבודה. זה לא הפריע לי לכתוב ולהקליט".
כמה פעמים קרה שנכנסת לדיכאון באמצע סיבוב הופעות?
"זה היה קורה לי לפעמים במהלך סיבוב הופעות. בדרך כלל זה לא היה משפיע כלל על ההופעה עצמה, או על תהליך קבלת ההחלטות, אבל זה היה יכול להשפיע מעט על ההרגשה שלי על הבמה ולגרום לי לחוש בלבול רגעי. זה היה נדיר מאוד, כי סיבוב הופעות הוא בדרך כלל סוג של קתרזיס רגשי ופיזי. כשאתה מעביד את עצמך עד לנקודה של תשישות כמעט מוחלטת, אתה עייף מכדי להיות מדוכא, וזאת אולי אחת הסיבות לכך שעשיתי את זה כל חיי. המוח שלך לא נמצא בהילוך־על. הוא חסר את האנרגיות להתחיל לחפש בעיות. זאת חוויה שמנקה את הראש, שממקדת אותך, ואין לך את המרחב שהדיכאונות זקוקים לו כדי לגדול ולהתעצם".
יש פרק שבו אתה מתאר ארוחת ערב עם בני המשפחה של אמך במונחים שממש נשמעים לקוחים מההופעות שלך.
"לעיתים קרובות, במשפחות איטלקיות יש רמה מסוימת של היסטריה, והמשפחה שלי לא שונה במובן הזה. אנשים צעקו וצרחו, אבל בו בזמן תמיד שררו שם המון שמחה והתרגשות עצומה מהחיים. לא משום דבר מיוחד, פשוט מהחיים עצמם".
אתה מזכיר חלום שבו אתה אומר לאביך: "אתה רואה את הבחור הזה שעל הבמה? ככה אני רואה אותך". למה התכוונת?
"אומרים שאם אתה מנסה ללא הצלחה להתקרב למישהו – אתה מתחיל לחקות אותו. אני הייתי פרחח שלא עבד מעולם פרט ללנגן בגיטרה. אבל כשיצאתי לעבוד, לבשתי את הבגדים של אבי ונכנסתי לדמות שלו בהמון דרכים, כדי להיות קרוב אליו ככל האפשר. כדי לנסות להבין אותו. זה משהו שהבנתי רק בשלב הרבה יותר מאוחר בחיים. כך שהחלום ההוא היה רק ניסיון שלי להגיד לאבא שלי, 'תראה, זה המקום שאליו הכל הוביל אותנו. הנה המקום שאליו הבאת אותי, וכך אני רואה אותך בתוך תוכי, בלב'. זאת הסיבה שאני כותב שנהגתי בחוסר הגינות כלפי אבי, כי החיים שלנו היו הרבה יותר מורכבים".
אתה כותב שהאירועים בבית היו די טראומטיים.
"מספיק בשביל להפוך אותי לפקעת עצבים, וזה לא היה רק בגלל מה שאבא שלי עשה. גם אופי היחסים ביני ובין סבא וסבתא שלי יצר אצלי חרדות, ולא הייתה לי שום דרך להשתחרר מזה ולפרוק מתחים. כך מצאתי את עצמי נושך את פרקי האצבעות שלי עד שהם היו קשים כאבן, או נתקף במצמוצים חסרי שליטה".
אתה מתאר את עצמך בגיל שמונה כילד "רכרוכי" או "מוזר".
"לגמרי".
אז איך משם הפכת להיות כוכב הרוק הגברי האולטימטיבי?
"זאת הייתה, לדעתי, תגובה טבעית לתקופת הילדות שלי – שנראית לי מאוד חד־ממדית כשאני מסתכל לאחור. אבי היה בעיניי הגבר השרירי, הגבר הטיפוסי. הוא עבד בעבודה פיזית. הוא היה גדול ומנופח שרירים. וגם כאן ניסיתי לחקות אותו. ככה הגעתי לזה. אבל הוא עצמו סבל מדיכוטומיה. אני חושב שכשהוא היה צעיר הוא היה רך מבפנים. כמוני. בשנות ה־40 וה־50 לא היית יכול לשרוד ככה. כילד, לא העניקו לו את הביטחון להיות מי שהוא, להיות גבר שלם. ואני לא מתכוון לזה במובן הקונבנציונלי והחד־ממדי של המילה. לימים גם אני נאלצתי לפלס את דרכי בכוחות עצמי, ולשם כך השתמשתי במוזיקה באופן הטוב ביותר שיכולתי".
מה אתה מלמד את ילדיך על המשמעות של "להיות גבר"?
"אני משתדל להדגיש את הצד הרך יותר שלי. אני אומר שאין צורך להתבייש בפן הזה של אישיותך או להבין אותו לא נכון. צריך להרגיש נוח איתו, ממש כמו שמרגישים נוח עם הפן האחר".
היו הרבה פעמים שכמעט הגעת לכישלון טוטאלי. האם דמיינת תרחיש שבו אתה חוזר לניו־ג'רזי וחי כמנהיג להקת הברים הטובה ביותר שמישהו ראה אי פעם?
"אתה יכול להיות ממש־ממש טוב ועדיין להיכשל. אבל האם אני מדמיין תרחיש שזה היה עלול לקרות בו? (צוחק) לא! או שאולי אני פשוט מעדיף לא לחשוב על זה. הייתי אריה משחר לטרף. יצאתי לחפש את הדברים שנזקקתי להם, ובמהלך המסעות שלי לא נתקלתי באנשים רבים שהיו הרבה יותר טובים ממני. ראיתי כמה כאלה. באותם ימים היינו מאוד מבודדים בניו־ג'רזי. לפעמים היה מגיע לעיר כוכב רוק סוג ב', שהיה שומע אותנו ואומר, 'או, מאן!' אבל שום דבר לא יצא מזה".
ולפעמים הם גם קיימו יחסי מין עם החברה שלך, מתברר.
"למרבה הצער, גם החלק הזה הוא אמת" (צוחק).
נדמה שהשיר "steertskcaB" מבטא את התקופה הזאת בחייך. מה היה מקור ההשראה?
"הנעורים. חוף הים. הלילות. החברויות. התחושה של ריחוק ונידוי. והחיים בחור הקטן והמבודד ההוא בניו־ג'רזי, שהוא בו זמנית גם מקום מפלט אישי ופרטי. השיר לא עוסק ביחסים מסוימים, במשהו או במישהו מסוימים שגרמו לו לבוא לעולם".
באחת ההופעות דיברת על מערכת הבחירות. מה דעתך על התופעה שנקראת דונלד טראמפ?
"טוב, תראה, הרפובליקה נמצאת במצור שהטיל אידיוט. כל הסיפור הוא טרגדיה. אני לא מגזים. זאת טרגדיה לדמוקרטיה שלנו. כשמתחילים לדבר על הטיית בחירות, אתה דוחף את הציבור אל מעבר לשלטון דמוקרטי, וזה דבר מאוד־מאוד מסוכן. ברגע שמשחררים את השדים האלה מהבקבוק, הם לא חוזרים אליו בקלות רבה, אם בכלל. הרעיונות שהוא מכניס בראש של המיינסטרים הם מסוכנים מאוד – לאומנות לבנה ותנועות ימניות קיצוניות. מזעזע לגלות שהוא לא התנער מיד מדיוויד דיוק, המנהיג לשעבר של הקו קלוקס קלאן. אלה דברים שבהחלט לא היו מקובלים על מועמדים פוליטיים בעבר. יש מחיר לעובדה ששום מנהיג לא התייחס להשלכות האמיתיות של השפל בתעשייה והגלובליזציה של 40 השנים האחרונות, ועד כמה הן השפיעו על חיי התושבים ופגעו בהם, עד שעכשיו הם מוכנים ללכת אחרי כל מי שטוען שיש לו פתרון. טראמפ נותן תשובות פשוטות לשאלות ולבעיות מורכבות ביותר. תשובות מופרכות ושקריות לבעיות מורכבות ביותר. וזה משהו שיכול לקסום להרבה אנשים".
בחרת לא לקחת חלק פעיל במערכת הבחירות הנוכחית. האם איבדת את האמון ביכולת שלך להשפיע?
"אני לא יודע. אני חושב שכאמן, מוזיקאי או פרפורמר, יש לך יכולת השפעה מוגבלת. אני חש שמה שעשיתי היה בהחלט ראוי שייעשה. ועשיתי זאת בזמנו כי הרגשתי שהמדינה נמצאת במשבר. זה נכון גם להווה. אם יפנו אליי, אני אשקול את הנושא ואראה לאן הולכים עם זה. ולא, אני לא איבדתי את האמון במה שאני מחשיב ההשפעה שיכולה להיות לאנשים ברוק. אני לא חושב שהציבור פונה למוזיקאים כדי לקבל מהם השראה בנושאים פוליטיים. הדעה הפוליטית שלך נבנית מנסיבות אישיות. מהאופן שבו אתה גדל ומהסביבה שבה אתה גדל. אבל אם זה הכוח היחיד שיש לי – שווה לנסות".
האם זה קשור לחוסר ההתלהבות מהילרי?
"לא. אני מחבב את הילרי. אני חושב שהיא תהיה נשיאה מאוד־מאוד טובה".
עד מתי תמשיך להופיע? פול מקרטני ממשיך להופיע בגיל 47.
"בגילי אני חי מיום ליום. הכל תלוי במצב הבריאות. הכל תלוי באיך שאתה מרגיש, באיזה מצב גופני, רגשי ורוחני אתה, כמו גם במידת המחויבות שלך למה שאתה עושה. אני עדיין יורה בכל הכוח. אני מחויב לגמרי, ממש כמו שהייתי בגיל 16 ובגיל 21. אני עדיין יכול לעשות את זה בלי בעיה. ככל שאתה הולך ומזדקן, החיים הופכים להיות 'איזה יום יפה. בוא נראה, מה בא לי לעשות היום? מה אני הולך לעשות בחצי שנה־שנה הקרובה?' אבל אין תשובה טובה לשאלה שלך, כי היא נכונה רק לרגע שבו אתה נמצא עכשיו. אתה מבין שזה לא אינסופי. וזה מה שמשנה את החוויה שלך. אתה יכול להסתכל לעבר העתיד ולומר, 'או־קיי, אני בן 67. בעוד עשר שנים אני אהיה בן 77. עד אז אולי אספיק עוד ארבעה או חמישה סיבובי הופעות'. זה יכול להיות וואו, אבל זה בהחלט לא ודאי. מה שנותר הוא רק ספקולציות".
מה אתה צופה לעצמך בשנים הקרובות?
"בשלב זה של חיי, התוכנית היא לעשות את כל מה שאני עושה בפרקי זמן משתנים. אני מאוד רוצה לצאת לסיבוב הופעות נוסף. אני משתוקק לנגן שוב עם הלהקה. אנחנו מתכננים סיבוב הופעות באוסטרליה בחורף הקרוב, ואני פתוח לכל מה שייקרה בדרכי. כל פרויקט שיבוא. אין לי תוכנית חומש, פרט למוזיקה שיש לי ושאני עושה עכשיו ולרצון להמשיך במפעל חיי. לפעמים צריך לחכות עד שכל פיסות הפאזל מוצאות את מקומן, וזה תהליך שיכול להימשך שנים. יש לי אלבום שאני עובד עליו כבר 20 שנה. ככה מתבצע תהליך העבודה כרגע".
אם אלביס היה בבית אז בשנות ה־07 כשקפצת מעל לגדר של גרייסלנד, מה היית אומר לו?
"היה לי שיר שבוודאי הייתי מנסה למכור לו – 'Fire'. חוץ מזה, ממש אין לי מושג. אני ממש לא יודע מה רציתי למצוא".
האם הדמות של אלביס השמן רדפה אותך? אולי כמקור השראה לשמירה על הכושר, כדוגמה למה שעלול לקרות לך?
"לא יודע. ראיתי את אלביס זמן קצר לפני מותו, ואני זוכר שמאוד נהניתי מהמופע. כל אחד משרטט לעצמו את מפת חייו, ויהיו אנשים שיסתכלו על המפה שלי וירצו ללכת בעקבות חלק מהדברים, ויהיו גם דברים שהם לא ירצו ללכת בעקבותיהם. אני קיבלתי מאלביס כל כך הרבה, ואני הערצתי את הקול שלו ממש עד הסוף. אין אדם שפטור מהתמודדויות בחיים".
איך אתה מסביר את ההתרחקות שלך מכתיבה על אקטואליה במשך כל כך הרבה שנים?
"אתה תמיד חי בתוך קופסה. אדם יצירתי, אמן שעושה מה שאני עושה, הוא בעצם אמן ההימלטות מהמציאות המיידית. אתה בונה את הקופסה שלך, ואז אתה בורח מתוכה. אתה בונה עוד אחת – ונחלץ גם ממנה. זה תהליך מתמשך. וכך, אתה בורח ונחלץ מכל כך הרבה קופסאות, עד שאתה מגיע שוב לקופסה הראשונה ואומר, 'לא חשבתי שיש לי עוד מה לומר על הדברים האלה. רגע... בעצם... אני עוד יכול לכתוב על זה. יש לי עוד המון מה להגיד!'"
אתה כותב שבתחילת הדרך היית צריך להקיף את עצמך בחסידים ובמעריצים ולא בעובדים שכירים. האם פירוש הדבר היה מסירות מוחלטת?
"העמדתי דרישות בלתי הגיוניות, ובמקביל נאלצתי לעמוד בדרישות בלתי הגיוניות (צוחק). אבל זה היה מי שהיינו באותם ימים. הייתי איש צעיר וחסר ביטחון, כך שהצורך שלי במסירות מוחלטת של האנשים שאני עובד איתם היה גדול מאוד. הדברים האלה התמתנו עם הזמן. עדיין יש רמה גבוהה מאוד של מסירות, אבל יש לנו גבולות בריאים עכשיו, כאלה שלא היו לנו כשהיינו צעירים יותר".
במבט לאחור, בפרספקטיבה של הרבה שנים, אתה יכול להגיד מה יש ברוקנרול שנותן לו עוצמה כזאת ששינתה את חייך? ואת העולם בכלל?
"זאת הייתה התפוצצות של האיד, שהיה במצב של דיכוי מתמיד. וכך, כשהופיעו ליטל ריצ'רד וצ'אק ברי ואלביס וג'רי לי לואיס — אותו משהו שהיה עצור וכלוא פתאום התפוצץ בגלי האתר, פרץ אל העולם ונתן לך רשות ואישור להחיות את אותו חלק בגוף ובנשמה שעד כה נאלצת להתכחש לו. זה בא בעידן שבו אנשים התחילו להטיל ספק בדת, כך שיש לנושא גם פן חילוני־רוחני, המבוסס על חתירה לאושר, להנאה ולהתעלות אישית בתוך נסיבות החיים. זה התחבר היישר ללב ליבו של החלום האמריקאי, חלום על הצלחה, סיפוק והגשמה. כך שזה היה כוח רב־עוצמה שפרץ בנקודה בזמן שבה ההיסטוריה ממש שיוועה לו".
וגם כשאתה שיוועת לו?
"אני פשוט נולדתי בזמן הנכון"
על האישה שאיתו, פטי סקיאלפה: "הייתי צריך לחשוף בכתיבה חלקים מהחיים שלנו וזה מאוד יפה ונדיב מצידה. את מה שאני יודע על נשים למדתי מפטי. חיפשתי ידע בתחום ואז היא נכנסה לחיי וסיפקה לי כמות עצומה של חזון ואהבה וביטחון שלא היו לי מעולם בעבר. היא אהבת חיי"
על התקפי הדיכאון: "אתה סוחב איתך מטען, ואם אתה לא מתחיל לפרוק אותו, הוא מכביד עליך. וכך, בנקודה מסוימת, הכובד הופך בלתי נסבל, ואתה מחפש מקום לפרוק את המטען שאתה סוחב. זה יכול להיות די מכוער. זה מה שקרה לי"
על היחסים עם אביו: "אבי היה בעיניי הגבר השרירי, הגבר הטיפוסי. הוא עבד בעבודה פיזית, היה גדול ומנופח שרירים. וגם כאן ניסיתי לחקות אותו. אבל כשהוא היה צעיר הוא היה רך מבפנים. כמוני. בשנות ה־50 פשוט לא היית יכול לשרוד ככה. כילד, לא העניקו לו את הביטחון להיות מי שהוא, להיות גבר שלם"
על דונלד טראמפ: "המדינה שלנו נמצאת במצור שהטיל אידיוט. אני לא מגזים. הרעיונות שהוא מכניס למיינסטרים הם מאוד מסוכנים — לאומנות לבנה ותנועות ימניות קיצוניות. טראמפ נותן תשובות מופרכות ושקריות לבעיות מורכבות ביותר. וזה משהו שיכול לקסום להרבה אנשים"
בריאן הייאט
"רולינג סטון"
