מה שכל חפ"ש ידע

"אין חדש תחת השמש", כתב מחבר קהלת – שלמה המלך? – בספר שעולה ממנו תחושה מרה של חוסר תוחלת. "כל הדברים יגעים", נכתב שם כבר בפרק הראשון, ו"מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה". גם אם, כותב המחבר, "יש דבר שיאמר ראה זה חדש, הוא כבר היה".

ונדמה שיותר מכל טקסט אחר ממצה החכם באדם כל מה שיכול להיאמר כאן ועכשיו על דוח מבקר המדינה בעניין "צוק איתן", שאמור להתפרסם בימים הקרובים. שום דבר חדש שאחרון החיילים ששב משדה הקרב לא ראה והבין בזמן אמת.

"המנהרות ההתקפיות היו בחזקת נעלם עבור רוב מפקדי הצבא", סיכם באומץ וביושר אלוף יוסי בכר את התחקיר הצבאי שעסק במבצע. וזה, כאשר כבר בשנת 1999 – 17 שנים קודם שנכתב הדוח – עלה הנושא על סדר יומו של המטה הכללי.

ב־2004, חמש שנים אחר כך, וקצת לאחר שמנהרת תופת הביאה לפיצוץ מוצב אורחן, ריאיינתי שורה של קצינים בכירים לכתבה שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות". חלקם הסכימו כי זו בעיה קשה שהעולם כולו מתקשה למצוא לה פתרון, וחלקם, איך לומר זאת בעדינות, העריכו שמדובר בקשקוש. "איום שולי", ו"סנסציה עיתונאית", כהגדרת כמה מהם. "דעתי האישית", אמר אחד מהם, "היא שהמנהרות הן עניין לא חשוב. לא יכול להיות שבכל פעם שהמחבלים מייצרים איזה איום אידיוטי, אנחנו צריכים לרוץ לחפש לו פתרון במיליוני דולרים".

וכך הגענו עד צוק איתן, וקרוב לוודאי שגם עד הלום.

רחוקה מלהפתיע היא גם תגובת הנוגעים בדבר. דובר צה"ל, שהבהיר שהליקויים כבר תוקנו; ראש הממשלה נתניהו המנסה, על פי הדיווחים בתקשורת, למנוע את פרסום הדוח; והאקרובטיקה שמפגינים דוברים שונים. אחד מהם, עמיר פרץ, מי שהיה שר הביטחון במלחמת לבנון השנייה, אמר אתמול שהבעיה היא שהממשלה לא הנחתה את הצבא לטפל בנושא. ואת זה הוא אמר למרות שלפני כמה חודשים, ביום עיון לציון עשר שנים ללבנון השנייה, הבהיר שאי־אפשר לבוא בטענות למי שהיה שר הביטחון ולשאול אותו למה הימ"חים היו ריקים ולמה הצבא לא היה מוכן. זה, הוא אמר, תפקידו של הצבא.

מה שנכון. תפקידו של הצבא, עוד קודם למלחמת לבנון השנייה, היה להבטיח שמחסני החירום יהיו מלאים. תפקידו של הצבא, עוד קודם למבצע צוק איתן, היה לגבש פתרון יעיל לאיום המנהרות. לזהות את הבעיה ולהגדיר את מידת חומרתה, בלי קשר למדיניות שמכתיבה הפוליטיקה הישראלית. לקבוע האם אלה מנהרות שדרכן מוברחים שקי אורז או איום על ביטחון המדינה. ואם מדובר באיום ביטחוני, לגבש פתרונות אפשריים ולהציגם בפני שר הביטחון. אין לשר תשובה תקציבית לטיפול באיום? הצבא יודע איך ממשיכים משם – משר האוצר, עד ראש הממשלה, ואם צריך עד כלי התקשורת. כבר היו דברים מעולם.

זה לא קרה. וכך בעיצומו של המבצע אולתרו הפתרונות. חלקם לא אפקטיביים, חלקם החמירו את הבעיה וחלקם אף נעו במתחם האפור שבין המותר לאסור גם בעתות מלחמה. והכישלון הזה, כישלון חרוץ למרות מצג השווא שניסו לייצר כאן כאילו מדובר במבצע מוצלח שהשיג את מטרותיו, מונח קודם כל לפתחם של בכירי הצבא, מהרמטכ"ל ומטה. יש סיבות טובות נוכח המצב המדיני העגום שבו מצויה מדינת ישראל לבוא בטענות לממסד הפוליטי ולעומד בראשו. הטיפול הכושל באיום המנהרות אינו אחד מהן.

ולמה זה כל כך מייאש? כי בסיומה של כל מלחמה – שאצלנו אוהבים להגדירה כמבצע – מבטיחים לנו שהצבא לא חיכה לסיום התחקירים, הסיק את המסקנות והפיק את הלקחים. ומה שהיה, בניגוד לאמירה הקודרת של קהלת, לא ישוב ויהיה. כאילו מישהו במקומותינו, עם פרסום או בלי פרסום הדוח – קונה את זה.