yed300250
הכי מטוקבקות
    גאולה אבן
    כללי • 20.10.2016
    "חדר לידה הוא המקום שבו אני מרגישה הכי שווה"
    גאולה אבן–סער בדרך להפוך לאמא לחמישה. היא מתכננת חופשת לידה ממושכת ומדברת בגילוי לב על האתגרים שבגידול בתה הבכורה שנולדה חירשת, מה היא מתכוונת לעשות אם ערוץ 1 ייסגר, והיום שבו שמעון פרס ז"ל הציע לה להיות שגרירה
    סמדר שיר

    היא פותחת את דלת הדירה בטייץ שחורים ובחולצת לייקרה הדוקה שנצמדת לבטן ההולכת לפניה.

     

    "בן!" אני מאבחנת במבט מהיר. "הבטן שלך כדורית. לא מתרחבת בצדדים".

     

    גאולה אבן־סער, נטולת מייק־אפ ועם חיוך של אישה שבוראת בקרבה חיים, מעלה על פניה הבעה חתומה. "אנחנו יודעים מה מתבשל בבטן, אבל החלטנו לשמור את זה בסוד. זה שלנו".

     

    רק את וגדעון יודעים?

     

    "ברור שסיפרנו גם לילדים, שהבטיחו לשמור את הסוד. אבל אם מישהו ילחץ על דוד, לא בטוח שהוא לא יפלוט".

     

    עם הבעל, גדעון סער
    עם הבעל, גדעון סער

     

    גם דוד סער, בן רבע לשלוש, מתרגש לקראת התרחבות המשפחה. אם תיוולד לו אחות, הוא רוצה להעניק לה את שמה של החברה הכי טובה שלו מהגן. ואם ייוולד לו אח, הוא רוצה לקרוא לו סמי, על שם סמי הכבאי, הצעה שלא כל כך מקובלת על הוריו המעדיפים שמות מהתנ"ך.

     

    לקריאת כל כתבות מגזין שמחת תורה המיוחד - לחצו על שער העיתון

     

    חשבת שתהיי אם לחמישה? 

    "תמיד רציתי הרבה ילדים והסתכלתי בקנאה על משפחות גדולות. אני מעריצה נשים שיש להן הרבה ילדים, אני ממש סוגדת לכל אישה שמצליחה לעמוד בעבודה כל כך קשה ותובענית, ובמיוחד לאלו שמצליחות לשלב בינה לבין קריירה, אבל האמת? לא חשבתי שזה יהיה אפשרי. אני כבר לא בת 20. ביוני חגגתי 44".

     

    וגדעון תיכף יחליף קידומת ל־50.

     

    "גם הוא תמיד חלם שיהיו לו הרבה ילדים. אחרי שילדתי את דוד הלכתי לגינקולוג, לבדיקה שגרתית, והוא אמר לי 'תנסו בדרך הטבעית'. אז ניסינו ולשמחתנו זה עבד. הלוואי שיהיו לנו עוד, אם נספיק".

     

    ילד שישי?

     

    "בשמחה".

     

    עד אז הם מתרגלים לדירתם החדשה, באחד המגדלים שבצפון תל־אביב, אליה עקרו לפני כשנה. "בהתחלה גרנו בדירה שכורה", היא מספרת, "מפני שגדעון כיהן כשר ולא היה לו זמן לכלום, בטח שלא לחיפוש דירות. רק אחרי שהוא פרש התחלנו לחפש ברצינות, בגילנו המופלג לקחנו משכנתה לעשרות שנים, קצת שיפצנו ועברנו. מיטת התינוק לא עברה במסדרון, אז עשיתי טעות".

     

    איזו?

     

    "לרגל המעבר לדירה החדשה העברתי את דוד למיטה של גדולים. ביג מיסטייק. במיטה הקודמת הוא קרא לי כמה פעמים בלילה. פעם בגלל שהיה צמא, פעם נפלה לו הבובה, פעם חלום רע. לכי תדעי. עכשיו הוא יורד לבד ופשוט בא למיטה שלנו. אני מחזירה אותו לחדר שלו, ואחרי שעתיים הוא שוב מגיע. שניים־שלושה ביקורים בלילה כבר הפכו לשגרה. עוד לא הצלחתי להרגיע אותו לישון לילה שלם במיטה שלו. ככה זה, כל ילד הוא משהו אחר".

     

    ומהדירה הזו את חולמת לעבור לבית ברחוב בלפור?

     

    עיניה הכחולות מתרחבות בפליאה, כאילו שמעה את השאלה הזו בפעם הראשונה. "גדעון מגדיר את הצעד שעשה כפסק זמן", אבן בוררת את המילים בפינצטה, "ופסק זמן טבעו להסתיים מתישהו".

     

    יש לך את זה ביותר דיפלומטי?

     

    "החלטה של בן זוג משפיעה, בהכרח, על חייו של האחר. כל דרך שבה הוא יבחר תשפיע על החיים שלו ושלנו, כמשפחה. כשהוא יחליט – הוא יחליט".

     

    תעברי למעונו של ראש הממשלה?

     

    "החיים שלי הם נגזרת של חייו של גדעון, אבל אני לא חולמת על הבית ברחוב בלפור", היא מושכת בכתפה בתנועה של הנה, קיבלת תשובה. אחרי לגימה נוספת מספל התה היא מוסיפה: "לי יש חלומות אחרים".

     

    כמו?

     

    "עוד ילדים. לא נעים לי לומר את זה, אבל אני אוהבת את חדר הלידה, את הצירים ואת האפידורל, כמובן. בכאב הזה יש משהו מענג, מפני שאת יודעת שהתינוק בדרך. בשבילי זו באמת חוויה מדהימה ומרגשת. חדר לידה הוא המקום שבו אני מרגישה הכי שווה. אולי אני מרשה לעצמי לומר את זה מפני שיש לי לידות קלות, טפו־טפו", היא נוקשת על שולחן העץ, הארוך והרחב, שנושק למטבח. זה השולחן שמשמש אותם בימי חול וגם בשבתות רגילות. לארוחות חגים הם מעמידים עוד שני שולחנות מקבילים.

     

    ביום שבו היא לא אמורה לעלות לירושלים כדי להגיש את "המוסף" אין דפי תחקיר על השולחן, וצלצול הסלולרי לא מקפיץ אותה. היא רק בודקת אם זה "משהו מהילדים". גם לקדחת הבוקר כבר אין זכר. "הקפיטריה נפתחת בשש בבוקר, הילדים מודיעים לי מראש מה הם רוצים, ובשש וחצי מפעל הכריכים נסגר". צעצועיו של דוד אסופים בפינה, במגדל מסודר להפליא. על אחד ממדפי הספרייה ניצב צילום בודד שלהם, במדי כלה וחתן. על קיר המסדרון תלוי ציור ממוסגר שנראה כמו רישום מדויק שלו ושלה.

     

    מה, ישבתם מול צייר?

     

    "נראה לך?" היא צוחקת. "יום אחד אבא של גדעון ואשתו טיילו בדיזנגוף סנטר וראו את הציור הזה, שבאמת דומה לנו. הם שאלו את הצייר 'את מי ציירת?' והוא ענה 'אף אחד מיוחד'. אז הם קנו את הציור המשעשע הזה, ומאז הוא כאן".

     

    בעלך יצא מהבית כדי לתת לנו פרטיות?

     

    "הלוואי שזו היתה הסיבה. גדעון פרש לפני שנתיים כדי להתמסר למשפחה ומאז הוא עובד בחמישה־שישה מקומות. יותר מדי, לטעמי. הוא חבר במוסד למחקרים לביטחון לאומי והוא יועץ במשרד עורכי דין והוא עומד בראש עמותה חינוכית ומרצה במכללת קריית־אונו ועומד בראש ועדה ציבורית לענייני ביטוח, ובטח שכחתי כמה דברים, אבל הוא אדון ללו"ז שלו. הוא זה שמחליט מתי וכמה ואיך".

     

    את מבקשת ממנו שיעבוד קצת פחות?

     

    "איך אני יכולה לבקש? יש לו הרבה ילדים לפרנס".

     

     

    פרק א'

     

    די מהר מתברר שאנחנו לא לגמרי לבד בדירה הנעימה, שחלונה צופה אל גן עירוני. קולות המשחק של העוללים נישאים לקומה הרביעית וערבים לאוזניה. באחד משלושת חדרי הילדים מכונסת בתה הבכורה, תמר (20), מנישואיה הראשונים שארכו עשרים שנה לעמית אוברקוביץ', בנו של יורם אוברקוביץ', שהיה עסקן ספורט ויו"ר ועד העובדים של חברת החשמל.

     

    מה קרה אחרי עשרים שנות נישואים?

     

    "אני לא מרגישה בנוח לדבר על פרק שנגמר. חשבתי במונחים של מה טוב לילדים ומה טוב לי, וגם עמית חשב אותו הדבר. במבחן התוצאה צדקנו. כיום הוא גר בחיפה, נשוי בשנית, עובד כמנהל משאבי אנוש בחברת החשמל".

     

    תמר, בתם הבכורה, שסיימה לאחרונה שירות לאומי בגנים של ילדים עם מוגבלויות ומתכוננת ללימודי סוציולוגיה וכלכלה באוניברסיטת תל־אביב, נולדה חירשת.

     

    "תמר!" היא קוראת בשמה. דלת החדר נפתחת מיד ותמר מגיחה, חייכנית ונאה, עם צמה עבותה שמזכירה את דמותה של מיקה ב"הוא הלך בשדות". אמה מבקשת את רשותה לספר עליה, ותמר נעתרת.

     

    "יצאתי מבית החולים עם תינוקת בריאה ומושלמת", מספרת אבן, "אבל בגיל שלושה חודשים שמנו לב שהיא לא מזדעזעת כשהדלת נטרקת או כשנופלים סירים. האבחנה היתה מיידית. התברר שבחיבור ביני לבין אבא של תמר יש משהו גנטי. אני נשאית של הגן. כיום אפשר לשלול את קיומו של הגן הזה בבדיקת סיסי שליה, אבל לפני עשרים שנה זה עוד לא היה אפשרי ותמר עברה השתלת שבלול בגיל שנתיים, בניו־יורק. במשך חודשים חיכינו עד שאוזן אחת תהיה נקייה מדלקת וקפצנו על ההזדמנות הראשונה. באותה התקופה העדיפו להשתיל שבלול רק באוזן אחת ולהשאיר את האוזן השנייה לפיתוחים עתידיים. בגיל 12 היא עברה השתלה באוזן השנייה, בארץ".

     

    איך התמודדת עם האבחון?

     

    "זה היה הלם. הרגשתי שהשמיים נפלו עלי. לא ציפיתי לזה והייתי מודאגת מאוד מהעתיד הצפוי לה. כשנסענו להתייעצות בקנדה, פגשנו במרפאה בחורה מרשימה שדיברה כמו אדם רגיל ואוצר המילים שלה היה עשיר. לא האמנתי שנוכל להגיע למצב כזה. על פי הנחיית הרופאים תמר לא למדה לקרוא שפתיים כדי לחזק את ערוץ השמיעה שנוצר בניתוח, רכשה שפה ולמדה במסגרות רגילות, עם שומעים. היא מאובחנת כמחוננת ובחורה מדהימה, חכמה ואיכותית. אמא שלי תמיד אמרה 'הלוואי שתמר תוכל להזמין המבורגר לבד'. זה נראה היה בעיניה כפסגת העצמאות – היכולת להזמין לעצמה ארוחה ללא התיווך שלי".

     

    ואיך תמר הגיעה לפסגה הזאת?

     

    "עבדתי בזה. הייתי בת 25, וכבר שידרתי בערוץ הראשון, אבל המיקוד השתנה. אין ברירה. הבנתי שאני חייבת להתאפס על עצמי, להתמודד עם משהו שלא היה מתוכנן, ולעבוד קשה כדי להביא את הילדה שלי לנקודה הכי גבוהה".

     

    וכאן היא חושפת סקופ: "כששמעון פרס היה שר החוץ, הוא הציע לי להיות שגרירת ישראל ברוסיה ונאלצתי לסרב, כי הבנתי שאין לתמר שום סיכוי לרכוש את השפה העברית בסביבה דוברת רוסית. באותה תקופה גם היה הסיפור ההוא".

     

    ברור לאיזה סיפור בדיוק היא מתכוונת. "התחלתי לשדר את מהדורת 'מבט לחדשות', וכשחיים יבין הוחזר לערוץ הראשון נדחקתי לצד. מי שידע על המציאות שאיתה אנחנו מתמודדים בבית ניסה לקשר בין הדברים, אבל מבחינתי זה היה 'תודה, אבל לא תודה'. רק טוב יצא לי מזה שהפסקתי להגיש את 'מבט'. לאורך השנים הייתי משתעממת בתפקיד של קריאת פתיחים".

     

    שלוש שנים לאחר מכן ("כשכבר היו בארץ בדיקות לאיתור מומים מולדים") היא ילדה את יואב (16), הלומד בתיכון חדש, מרחק צעד וחצי מהבית. "בזכות הקרבה הוא נכנס למעלית בדיוק כשהוא שומע את הצלצול". לאיה (10) היא העניקה את שמה "מפני שאהבתי מאוד את איה הג'ינג'ית של פוצ'ו, אבל היא יצאה בלונדינית. לא ברור ממי, בטוח שלא ממני. היא לומדת בבית הספר לאמנויות ואוהבת אותו עד כדי כך שהיא מוכנה לשלם את המחיר של נסיעות לקצה העיר ושל יום לימודים ארוך. יש לה הסעה, אלא אם היא מפספסת אותה, מה שמחייב אותי להוסיף עוד הסעה למסלול הבוקר".

     

    חווית את הגירושים ככישלון?

     

    "ממש לא. שלושה ילדים נהדרים זה לא כישלון. גם הילדים לא חוו משבר בסדר גודל של חורבן הבית. יש להם שני הורים מאושרים".

     

    פרק ב'

     

    הרומן עם גדעון סער היה בלתי צפוי לחלוטין. "אין לי חברים פוליטיקאים", היא מצהירה. "הם קליינטים לשידור, הם מרואיינים, שום דבר מעבר לזה. גם את גדעון הכרתי הרבה שנים כמרואיין בלבד. לא היינו בשום פורום חברתי משותף. מישהו שעבד עם גדעון בעריכת דין שאל אותי 'את זוכרת שראיינת את גדעון כשעבדת בטלוויזיה החינוכית והוא היה מזכיר הממשלה?' - הוא הביא לנו את הקלטת, צפינו בה, גדעון דיבר על אריק שרון, וזה היה לי מה־זה־מוזר. לא זכרתי בכלל".

     

    אז איך נוצר הקשר?

     

    "אחרי שהוא קרא או שמע שאני פרודה, הוא התקשר ושאל אם אפשר להיפגש. הסכמתי מפני שהנחתי שזו שיחת עבודה. כל פוליטיקאי שרוצה להיפגש איתי לשיחת רקע נענה בחיוב, כי חלק מהעבודה העיתונאית של מי שמסקרת אקטואליה ופוליטיקה הוא לשמוע ולקבל מידע. קבענו פגישת בוקר, בבית קפה בתל־אביב. הגעתי מנס־ציונה, למרות הפקקים – והשאר היסטוריה. אנחנו נשואים כבר שלוש שנים וחצי".

     

    טוענים שגם לפני שהפכתם לזוג רשמי החלפתם ביניכם חיוכים במהלך ראיון.

     

    "אסור לי לחייך?" היא מתרעמת. "גם למראיין מותר לחייך למרואיין בהקשר הנכון, אני לא חייבת להיות כל הזמן קרה ותקיפה, למרות שרוב הזמן הפוליטיקאים במצב של חקירה. מאז שאנחנו ביחד מעולם לא ראיינתי אותו. גם עשיתי גילוי נאות בשידור חי. בפעם הראשונה שניהלתי פאנל בנושא משבר החינוך אמרתי 'בואו נעשה את זה מהר על מנת שנוכל להמשיך את הדיון. כולם יודעים שאני קשורה קשר עז ואישי לגדעון סער, שר החינוך, עדיין'. והאדמה לא רעדה".

     

    את רעדת?

     

    "זה היה אחרי שכבר ראו אותנו וצילמו אותנו וכתבו עלינו, ולא היתה לי שום סיבה לרעוד או להכחיש. היינו שני אנשים בוגרים ופנויים. מאז, לא ראיינתי את גדעון – לא בענייני משרד החינוך וגם לא בתפקידו הבא כשר הפנים, לא על שעון הקיץ ולא על בעיית המסתננים. עסקתי בדברים אחרים, וכשהיה משהו גדול שדרש תגובה של שר הפנים מישהו אחר עסק בזה, לא אני".

     

    התאהבת בו כמו תיכוניסטית.

     

    "גדעון זה הוא נס. הוא וואו. אהבת חיי. הוא בעל משגע ואבא נפלא. אני מטורפת עליו. נורא־נורא אוהבת אותו. הוא החבר שלי, האהוב שלי, והוא חי עם כל השבט שיש כאן ויש לו ערימות של סבלנות לכולם. אפילו יותר מאשר לי. ידעתי שהוא יהיה כזה מפני שראיתי איך הוא מתנהג עם שתי בנותיו: דניאלה, שהתחתנה לאחרונה, ואלונה, שעדיין חיילת. ברגע שהוא חוזר הביתה - הוא זורק הכל לצד כדי להתפנות לילדים. הוא באמת האיש שיעלה על סולם ויוריד את הכוכב כשזה נוגע בהם. ויש לו יכולת נדירה להתבונן בי ולזהות בשנייה ורבע שמשהו מעכיר את השלווה שלי".

     

    הוא גם רומנטי?

     

    "מאוווווד. הוא חם ורגיש, לוקח אותי להמון בילויים והופעות, לא רק של רמי פורטיס, והוא זה שמפיק את כל הנסיעות לחו"ל".

     

    איך הוא הציע לך נישואים?

     

    "באהבה גדולה. ואם הוא לא היה מציע - אני הייתי זו שאומרת לו 'בוא נתחתן'. לא חששתי מתשובה שלילית".

     

    מתחת לחופה כבר היית בהיריון.

     

    "אבל עוד לא ראו את הבטן. תכננו להתחתן כבר לפני שהריתי. רצינו ילד משותף, אבל כבר הייתי בת 41 ולא הייתי בטוחה שזה יקרה. הגינקולוג שלי אמר כל הזמן שאין בעיה, ולשמחתי הוא צדק. גדעון חלם את ההיריון וראה את עצמו עם בן".

     

    למה היה לך חשוב להתחתן בפעם השנייה בטקס דתי?

     

    "אני אדם מאמין, גדעון מסורתי, וזה טקס שתמיד מרגש אותי. אפילו כשיש חתונה בטלוויזיה אני מתרגשת. למרות שזו הפעם השנייה, רציתי שמלה לבנה. הלכתי לסטודיו של אלון לבנה, שאלתי 'יש לך משהו מוכן?' ותוך שלוש שניות בחרתי שמלה שאני מאוד אוהבת. שמרתי אותה למקרה שאחת מבנותיי תרצה ללבוש אותה".

     

    גם את השמלה מהחתונה הראשונה שמרת?

     

    "לא, היא היתה מושכרת".

     

    היית מודעת לאורח החיים של שר?

     

    "ברור, לחיים הציבוריים יש מחיר. אתה לא יכול להקדיש את חייך לעשייה פוליטית למען המדינה ובמקביל להקדיש את כל־כולך לבית ולחיי המשפחה. הרעיון המרכזי של פסק הזמן היה להקדיש לבית, וזה מה שגדעון עשה. החיים עכשיו מאוד נינוחים, אנחנו המון זמן ביחד, ואף פעם לא נמאס לי ממנו. אפילו כשהוא בחדר הסמוך, עסוק בענייניו, אני מתגעגעת אליו".

     

    הוא לא לקח פסק זמן מפני שראה שבגללו הקריירה שלך מתנדנדת?

     

    "זה קשקוש מקושקש! אני כבר 26 שנה במקצוע, מאז גלי צה"ל. כשהוא פרש היה לי ותק של 24 שנה. אז כל הקילומטרז' שצברתי בכל מגוון התפקידים – הכתבות, העריכה, שידורים חיים, ניהולי שידור, ראיון והגשה – הכל נמחק כי התחתנתי עם גדעון? היה ברור שאני פסולה מלראיין אותו ולגעת בשום דבר שהוא עוסק בו כי הוא בעלי, אבל גדעון לקח פסק זמן כדי להיות עם המשפחה, וזה בלתי אפשרי כשאתה שאוב לפוליטיקה. הוא לא מאלה שמסמנים 'וי', הוא איש עשייה. יש אנשים שמתקשים להבין פוליטיקאי שלא נצמד לכיסא ולוקח פסק זמן ביוזמתו במקום לחכות עד שיאיצו בו ללכת, אבל גדעון בחר לעזוב כדי להיות איתנו - וזה רומנטי בדיוק כמו שזה נשמע. כולנו הרווחנו אותו. כיום, כשהוא מרכיב את דוד על כיסא בטיחות שמותקן בחלק הקדמי של האופניים ומדווש איתו לים או לגן השעשועים, ודוד אומר לו 'אבא, אני אוהב אותך' – הוא נמס, וגם אני".

     

    איך ילדייך קוראים לו?

     

    "גדעון. איה קוראת לו לפעמים 'אבא שתיים'. איה גם אומרת 'אני הכי מיוחדת. יש שני אחים לפניי ויהיו שניים אחריי'. ביחד יהיו חמישה, חמסה־חמסה".

     

    משק אוטרקי

     

    השר לשעבר לא נוטל חלק בהסעות ("אין לו רישיון נהיגה"), אבל הוא זה שמטפל בדוד כשאבן נכנסת למכונית השכורה שקיבלה מרשות השידור ועולה לירושלים, להגשת "המוסף", בין 7 ל־8 בערב. לדבריה, "אילו יצאתי לפני 5 אחר הצהריים הייתי חוסכת מעצמי את הפקקים הנוראיים, אבל זה אומר שהייתי פחות בבית, עם הילדים. גדעון שומר על דוד כשאני בעבודה, ואם הוא לא יכול אז תמר שומרת עליו, ואם היא לא יכולה אז יואב נשאר איתו, אחרי שהוא נרדם, וכשכולם עסוקים אז אמא שלי מגיעה אלינו, או שאבא של גדעון, רופא ילדים שעדיין פעיל, בא אלינו. אנחנו מתנהלים כמו משק אוטרקי שנסמך על עצמו בלבד. דוד לא יודע מה זה בייביסיטר".

     

    וכשאתם מבלים עד אור הבוקר?

     

    "זה לא קורה. בחצות, כמו סינדרלה, אנחנו בבית".

     

    הוריה (אבא פסיכיאטר בפנסיה, ואמא אחות פסיכיאטרית) רצו שתשרת בצבא כשיננית, "כדי שאשתחרר עם מקצוע ביד. גדלתי בבית שלא היה בו הרבה מבחינה כלכלית. היו ימים שלא היה לי כסף לנסיעה באוטובוס, מפני שהורי נאבקו בקשיי הקליטה ואחר כך חתמו ערבות לחבר שנמלט מהארץ והשאיר אותם עם כל החובות, אבל אף פעם לא הרגשתי שמשהו חסר לי, ולדעתי המצב הזה תרם מאוד להתפתחות שלי. ביסודי חשבתי שאעסוק בהוראה, אבל בתיכון כבר התמכרתי לחדשות. בבוקר לא יצאתי לבית הספר לפני ששמעתי את המהדורה. כיום, במכונית, גדעון מעביר למוזיקה ואני מחזירה לחדשות, ולהפך".

     

    איך היית מגדירה את אורח החיים בביתכם?

     

    "גדעון לא דתי. המסורת היהודית והזהות היהודית חשובות לו מאוד, ומאז הברית של דוד הוא לא עונה לטלפון בשבת ולא נוסע בשבת. לדבריו, הרבה קודם הוא רצה לשמור שבת וזה הסתנכרן לו טוב עם הברית. אני לא שומרת שבת, אבל זה בית שמכבד את הילדים. כשהם צריכים הסעה - אני אסיע, וכשמישהו מצלצל בעניין דחוף - אני עונה. מעבר לכך, מאוד־מאוד נעים לי יום של מנוחה. כולם יודעים שאנחנו בבית וכולם באים – חברים, משפחה".

     

    את מצביעה ליכוד?

     

    "אני לא עונה על שאלות פוליטיות ולא חושפת את העמדות שלי, מפני שזה חלק חשוב מהאמינות שלי כמראיינת. כשאני נכנסת לאולפן אני לא מביאה את סט העמדות שלי, הגיגיי הפרטיים הם לא מעניינו של אף אחד, אבל מותר להניח שבגילי המופלג יש לי דעות, ואפילו די מגובשות. פובליציסטים כותבים טורי דעה, ואילו התפקיד שלי הוא לשאול שאלות - ולהקשיב, תכונה שבדרך כלל חסרה במקצוע הזה. אני מגיעה לראיון מוכנה, עם עשרות שאלות, אבל כשאת נצמדת רק אליהן את מפספסת את התשובות הטובות ביותר, שהן תוצאה של ההקשבה".

     

    היית רוצה לראות את הילארי קלינטון בבית הלבן?

     

    "אני רוצה לראות נשים בכל מקום, אבל אין לי אג'נדה בעניין הבחירות בארצות־הברית ואין לי שום העדפה".

     

    הלב שלך נצבט כשראית את יונית לוי מראיינת אותה?

     

    "ממש לא. אני מאוד אוהבת את יונית, היא סופר־אינטליגנטית, היא מגישה נהדרת והיא שיחקה אותה. אני שמחה בשבילה. זה הישג מדהים".

     

    למרות בעיות התקציב את נשארת בערוץ הראשון.

     

    "פעם, מזמן, היה כיף לעבוד בערוץ", היא פולטת אנחה. "כיום מצבו קשה מאוד, האמצעים מדולדלים, ומאוד עצוב לי לראות אנשים בני 40 ו־50 שלא יודעים מה יהיה עתידם. כבר לא כיף לעבוד בו בגלל האווירה. יש פחות אנשים, וכל אחד מהם נדרש לעשות יותר דברים, אבל אני מקווה שאף אחד לא מעלה בדעתו לוותר על השידור הציבורי. בישראל, כמו בכל מדינה דמוקרטית אחרת, חייבת לפעול רשת שלא תלויה באינטרסים פרטיים".

     

    אבל קיבלת הצעה מהתאגיד.

     

    "לאורך השנים קיבלתי הצעות לעבור, גם בשנה האחרונה קיבלתי שתי הצעות מערוצים אחרים, וכל הצעה נבחנת בפרמטרים מקצועיים וכלכליים. אני נשארת בערוץ הראשון מפני שאני אוהבת את העבודה, את הראיון, אני באה עם חדוות עשייה ורצון להוציא כותרת, ואני לא חושבת במונחים של ספינה טובעת. כל עוד הוא ממשיך לשדר - אני ממשיכה לעבוד".

     

    ואם וכאשר הערוץ הראשון ייסגר?

     

    "לשמחתי, אני אהיה בחופשת לידה ואנסה למשוך אותה כמו שיותר, אבל לא הייתי רוצה להישמע כמיסיונרית. לא כל עצמאית יכולה להרשות לעצמה לשבת בבית, וגם לא כל אחת נהנית מחופשת לידה ארוכה. כנ"ל בנושא ההנקה. אני אשמח להניק גם את התינוק הזה", היא מלטפת את הבטן, "ואם זה לא יילך מאיזושהי סיבה, אז כאן, בבית שלי, גרים ילדים שגדלו על תחליפי חלב והם יצאו נהדר".

     

    smadarshirs@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 20.10.16 , 13:43
    yed660100