ב־2005 ליהי הוד גרה בפריז ושנאה כל רגע. היה לה ג'וב שאחרות היו מוכרות כליה בשבילו: סטאז'רית אצל הארכי מעצב ג'ון גליאנו. אבל כשקיבלה מהחברה הצעת עבודה נחשקת, עשתה משהו משונה – היא ארזה את עצמה וחזרה לישראל.
"רוב האנשים היו לוקחים את זה בשתי ידיים", היא אומרת. "אבל דווקא בגלל שאני מאמינה בעצמי החלטתי לא להישאר שם אפילו דקה. והציעו לי מחלקה מאוד נחשבת. בניגוד למה שחושבים על עולם האופנה – במיוחד הקוטור – זה המקום הכי לא זוהר, הכי עצוב, הכי לא כיפי, הכי בודד. היחיד שעיצב אז לדיור זה גליאנו וכולם היו השוליות שלו. זה מקום קטן, שני חדרים. והיה יום שלקחתי מחק לאחד הסטאז'רים שישב לידי, שהיינו קרובים. הוא פשוט תפס לי את היד ככה חזק, ניער לי את היד! והוא אמר לי, 'את לא תקחי כלום עוד פעם בלי לבקש!' וזה היה נורא חזק ומעליב. אמרתי לו, 'זה לא יכול להיות. אנחנו חברים. חיים יחד. נושמים אותו אוויר. מאיפה זה הגיע?' אבל זו האמת: אנשים שם פשוט מגעילים!"
כמה מגעילים?
"ברמה שלא אומרים לך שלום. אף אחד לא קולט. לא מתעניין. אותי זה הטריף. היה ליל סדר וכולם בארץ, ואמא שלי מספרת לי בטלפון על הבישולים, וישבתי בדירה ולא הפסקתי לבכות. אמרתי לה, 'אני לא יכולה. לא מסוגלת. לא יכולה לחיות את העולם הזה. עם כל הגלאם, לא יכולה'. וחזרתי".
אבל בעודה מתערסלת בחזרה למידל־איסט, היה מישהו שלא הבין מה לעזאזל היא מעוללת: אחיה הגדול, האמן ניר הוד, שבעצמו סוגר 17 שנה של פעילות אמנותית וחיים בניו־יורק. עכשיו הוא משחרר אנחה: "אני בכלל ניסיתי לשכנע אותה להישאר".
לקריאת כל כתבות מגזין שמחת תורה המיוחד - לחצו על שער העיתון
ליהי: "אני חושבת שניר נורא כעס עליי שחזרתי מפריז. הדחקתי את זה".
הוא אמר לך שהוא כועס, או שידעת בדיעבד?
"ברור שהוא אמר לי שהוא כועס. זה לא הזיז לי".
ניר: "כל מה שליהי אמרה לך על הבישולים והחגים, זה בדיוק המקומות שלי היו קשים ולקח לי המון זמן להתגבר עליהם או יותר נכון – לרצוח אותם בתוכי. ועדיין, זו לא סיבה".
ואולי ניר התבאס שבחרת בחירה שהוא פחד לעשות?
ליהי: "אתה נורא שונא אנשים שהם כמוך. ניר חי את עם התחושות האלו בתוכו ולא היה יכול להוציא את זה החוצה מהסיבות שלו. אבל אני אמרתי, 'פאק אוף! אני לא נשארת פה! אני רוצה את המרק של אמא שלי'. וזה פשוט הכעיס אותו".
ניר: "כשנסעתי לניו־יורק נסעו איתי עוד הרבה ישראלים נורא מוכשרים. אבל הרוב חוזרים. חזרו כי לא כתבו עליהם, כי היה קר, כי התגעגעו – ואני לא מזלזל בזה, אבל אלו לא סיבות לחזור. אני בניו־יורק רק בגלל האמנות שלי, לא בגלל שום דבר אחר. אני לא מרגיש שם שמשהו שייך לי, ואני גר שם 17 שנה וקניתי בית. ברגע שאני יוצא מהסטודיו שלי הכל מפריע לי. בארץ אני הולך ומרגיש שהמדרכה היא שלי. אבל אני חושב שבשביל אמנות צריך לשלם את המחיר".
ליהי: "תלוי בשביל מה".
ניר: "אני לא הייתי מוכן להישבר בגלל הקור או בגלל חברה. אם לרוב האנשים יש כישרון והם משתמשים בו? אז יש משהו מדהים בזה שהכישרון מתחיל להשתמש בך. ואני כיום אינטסרומנט ביד של הכישרון שלי".
ליהי (נקרעת מצחוק): "לא, הוא פשוט בטוח שאלו החיים. ובאמת בתור ילדה הסתכלתי עליו וחשבתי שאלו החיים! הוא האיש הביוני".
עכשיו הם יושבים אחד ליד השני, ממש דומים ולא דומים ממש. למי שלא חי כאן בעשורים האחרונים, כמה נ"צ הכרחיים: ניר הוד הוא אייקון תרבות ואמן בינלאומי, שחי שנים רבות בניו־יורק. הוא כבר הוכתר כפלא אמנותי בהאפינגטון פוסט, בניו־יורק טיימס ובניו־יורק פוסט. לארץ הוא הגיע בענייני עבודה. אחד מהם הוא פרויקט בשם "חלאס סרטן" (קהילה אינטרנטית ביוזמת "טל", מרכז לרפואה אונקולוגית אינטגרטיבית), משטח גדול שמכוסה בצבע שחור מתקלף, מה שידרוש מהקהל מעורבות, מלקלף את הצבע ועד כתיבה. הוא התשובה הישראלית לדוריאן גריי: נראה בן 30, אבל נמצא באמצע שנות ה־40 לחייו, הוד כנראה עשוי מחומר בלתי מתכלה.
אחותו ליהי, שצעירה ממנו בעשור, היא מעצבת שמלות כלה מהטובות בישראל, חלק מדור צעיר שגאל את התחום ממחוכים ושמלות קצפת ישישות לטובת עיצוב לא מתאמץ, אלגנטי ועדכני. ליד האפלוליות של אחיה, היא אשכרה היפית: בחודש החמישי להיריון ("זו בת") היא נונשלנטית לגמרי בשמלת פשתן רחבה, פניה היפות נקיות מאיפור והיא בעיקר מנסה להשחיל מילה מדי פעם, לא דבר פשוט במקרה של אחיה הגדול.
רוב הזמן הם הנגטיב אחד של השני. הוא אקסצנטרי, הוא דרמטי. היא מעדיפה מינימליזם. הוא חיוור. היא שזופה. הוא רומנטיקן. היא פרקטית. ניר אולי מבוגר ממנה בעשור, אבל כולו פיטר פן שלא רוצה להזדקן. מביניהם ליהי היא המבוגר האחראי. "בסך הכל הייתי ילדה שנולדה בת 60", היא מודיעה. "גם היום גיא, בעלי, טוען לפעמים שהוא התחתן עם סבתא שלו". באחיה היא נוזפת כשהוא משנורר סיגריה ("הוא גם יאכל לי ולך מהצלחת") ובמקביל מסגירה את גילו כשהוא מספר שהוא בן 45: "אתה בן 46, זה בנובמבר!"
ניר: "אז יש לי עוד זמן. אני נורא מנסה לשמור על משהו ילדי טהור בתוכי, שאני נאחז בו בשיניים. אין מה לעשות, אנחנו עדיין בגיל מסוים".
את חושבת שהוא נרקיסיסט?
ליהי: "לאאאאא, מה פתאום. אבל אני נותנת לו את הבמה".
ניר: "התערוכה הראשונה שלי הייתה במוזיאון ישראל ב־93' ועשיתי פסל של עצמי. מה יותר ברור מזה?!"
במה אתם דומים? ואיפה לא?
ליהי: "ניר הוא חתול גראמפי. אנחנו מדברים המון בטלפון ומתראים לא מעט. לפעמים אני שמחה שאנחנו רחוקים, כי יש משהו בקשר קרוב איתו שיכול להתיש אותי. אני מאוד קצרה איתו ולפעמים לא מסוגלת להכיל. יש שיחות שמסתיימות בניתוק. בגלל שאנחנו נורא קרובים והיחסים שלנו הם בלי גבולות, אני יכולה בשבוע אחד לשנוא איתו ולכעוס, ובאותה נשימה לרצות לחבק אותו כל כך חזק".
ניר: "אנחנו נורא משלימים אחד את השני – אני כל כך הרבה יותר קשה. והעולמות שלנו נורא משיקים – היא מנסה להרגיע אותי. מצד שני, לי חשוב לדחוף אותה. וליהי התפתחה כמעצבת אופנה בזמן שאני לא בארץ. אני מצליח לראות את זה כמעט מהצד וזה מקסים אותי. אני מלא הערכה".
המצאת הסלפי
הדינמיקה ביניהם התעצבה לפני שנים, בדירה בשכונת ל' בתל־אביב. אביהם הוא הבעלים של מפעל שיש ואמם עקרת בית. ביניהם מפריד אח אמצעי: טל, שלא עוסק באמנות.
השניים לא הגיעו ממשפחה אמנותית. "במובן הזה אני לגמרי פורסט גאמפ", אומר ניר. "לא גדלנו בבית סופר־תרבותי, אמנותי. מצד שני גדלנו בבית נורא תומך ולא משנה מה את עושה".
הוא כבר נולד עם אישיות של רוקסטאר. "אמא שלי פגשה את הגננת שלי ומתברר שאחרי 40 שנה היא זוכרת אותי", הוא נאנח בסיפוק. "הוסכם שהייתי בעייתי מאוד". עד גיל 15 בכלל עסק בספורט אקסטרים – גלישה, אופניים – ואז גילה את הציור. בתיכון למד אמנות ומשם המשיך לבצלאל. מהר מאוד, לדבריו, נחשב חריג. "בגלל ההתנהלות שלי, או ההשראה. זה תמיד היה נראה כאילו אני לא צריך אף אחד ושום דבר מהם. ובבצלאל המסכנות תמיד הייתה הילה שמביאה מלגות". בהמשך הפך לנסיך האאוטסיידר של האמנות הישראלית – גורף אהבה או שנאה, בלי אמצע. באותה תערוכה ראשונה במוזיאון ישראל, כשהוא רק בן 24, הוציא מדעתו את עולם האמנות המקומי באמצעות דיוקנאות ענק פרובוקטיביים, מושלמים ומטרידים, שבהם צולם במגוון תפקידים ומפגין מיניות נזילה. "אמן חייב להיות נרקיסיסט", הוא אומר. "זה דבר בעייתי לאדם ולסובבים אותו. אנחנו חיים בתקופה סופר־נרקיסיסטית. מה היו העבודות האלו? אני התעסקתי בעצם בסלפי בתקופה שאנשים היו נבוכים להסתכל על עצמם בצילומים!"
לא ממש עטפו אותך באהבה כאן. הטענה המרכזית הייתה שאתה קיטשי.
"עובדה שבמקומות אחרים בעולם לא אמרו את זה. כשילד אירופאי גדל, תחשבי איזה ארכיטקטורה, אמנות, צבעוניות, גודש – באיזה שפע הוא גדל. בארץ כל דבר שהוא אדום זה זול. השתמשת בזהב? אז אתה קיטש. אני למשל זוכר שב'חיילות' (עבודה של הוד שנמכרה לפני עשור ב־48 אלף דולר) כל הזמן צחקו עליי. הסתבר שהיא תמונה איקונית. הייתי אז מתעסק הרבה עם עצמי, בכל מיני זהויות. היום זה נראה לי ילדותי נורא וזה כל כך רחוק ממני. והמצחיק הוא שזה מה שאנשים זוכרים".
מבאס אותך שזה מה שזוכרים?
"הייתה תקופה שכן, אבל היום זה נתון. אני רוצה לחשוב שאנשים שמעניינים אותי מספיק מעודכנים כדי לדעת מה אני עושה כרגע".
כבר שנים שהוא פורט את עצמו למרצ'נדייזינג. למשל, סדרת מוצרים משלימה לעבודות האמנות, כמו כיסוי לאייפון 6, מארז נרות או תחתיות לקפה. התשובה האחרונה שלו לשת"פים הטרנדיים בין אמנים למעצבי אופנה היא קולקציית קפסולה של צעיפים מקשמיר, שעיצב עם האמן יגאל עזרואל. שת"פ נוסף ומסקרן נרקם בין הוד למעצבת הפנים והטקסטיל הוונצואלית־אמריקאית מריה בריטו, מהשמות הבולטים בסצנת העיצוב הניו־יורקית.
מה הדבר הכי קיצוני שעשית בקריירה שלך?
"אחרי הרצח של רבין עשיתי תערוכה והיה שם ציור של ביבי עם קרניים בתור שטן ענק, וממולו היה ציור של יגאל עמיר, שציפור טרף פורמת לו את הכיפה. אני גם עיצבתי את ערב ה־30 יום לזכרו של רבין. עשיתי משהו מטורף. וילונות קטיפה שחורים עם זהב. מלא נרות. לפתיחה רציתי לעשות מרצ'נדייז – כיפות עם הכיתוב 'סובניר פרום נובמבר', עם תמונה של ביבי/יגאל (עמיר). יום אחד אני מקבל טלפון מהמשטרה שרוצים אותי לחקירה. הכל היה נורא טעון. קיבלתי אז גם איומים על החיים שלי, התקשרו אליי מהשב"כ ואמרו שיש ארגונים קיצוניים שרוצים לפוצץ אותי במכות. אז היו בתערוכה מאבטחי שב"כ".
מלחיץ.
(צוחק) "כן, אבל מצד שני אמרתי לעצמי שאם זה קורה, אני עומד להיות סטאר מטורף".
ליהי כבר גדלה בבית שבו ניר הוד הוא לא רק אח גדול, אלא מותג. "אמא שלי אמרה שמעולם לא הייתי ילדה. תמיד הייתי בוגרת כזאת, יאכנע שיודעת לעשות המון פעולות של מבוגרים, ובגלל שהייתי גם מחוברת לאמא שלי בחבל הטבור עד גיל נורא מאוחר – ודווקא במובן הטוב של המילה – תמיד הייתי חלק מעולם המבוגרים. נו, יאכנע כזאת".
ואיך זה היה לגדול בבית עם ניר?
"לא פשוט. הוא רדה בכולנו, גם בהורים שלפעמים לא ידעו איך להשתלט עליו. יש סיפור מצחיק עלינו, שכשהייתי בת חמש וניר התקלח ובטעות פתחתי את דלת המקלחת – ובחיי שלא ראיתי כלום! – הוא איים עליי שהוא יהרוג אותי. כל כך פחדתי, עד שהתחבאתי בחדר שלי ברווח שבין הקיר לארון וכיסיתי את עצמי בבריסטולים. הייתי שם שעתיים וכל הבית חיפש אותי בטירוף, ואני זוכרת את אמא שלי אומרת שהיא מתקשרת למשטרה. רק אז יצאתי. כמובן שניר בכלל שכח מזה".
הרגשת פעם תחרות מולו על תשומת לב של ההורים?
"לא, כי אני תמיד הייתי הקטנה והוא האח הגדול. הוא היה ילד נער נורא מוצלח ואקסטרימר וגם היה חתיך. כשהוא היה צייר מפורסם ההילה שלו ריחפה בבית. כנערה מתבגרת, וככל שהפכנו להיות דומים פיזית, ממש רציתי להיות ניר הוד. כשהוא התחיל לעשות תערוכות בשנות ה־90 והיה חבר של אביב גפן בתקופה הגותית של חייו – וזה הכי לא אני! – אני זוכרת את עצמי רוצה להתלבש כמו ניר. ללכת עם השיער כמוהו".
היא תמיד תמכה באחיה. "אני זוכרת המון ביקורת עליו בתקופה הפרובוקטיבית, ואני לקחתי חלק פעיל בצילומים והפקות שניר עשה והייתי נורא גאה בזה. הוא נהג לצלם אותי וחלק מהעבודות נכנסו ל'פוראבר', ספר צילומים פרובוקטיבי, לצד טקסטים רומנטיים־מלנכוליים, שרובו הציג עירום או עירום מרומז. כמתבגרת, זה היה חלום. הוא צילם אותי, ילדה בת 15, בתחתונים וחזייה עם דם על הרגל, כסמל לאיבוד בתולין".
ובדיעבד, נוח לך עם זה?
"ברור. גם בבית, זה אף פעם לא הביך את ההורים, אלא להפך. כולנו נורא זרמנו ושיתפנו פעולה".
ניר, מה אתה זוכר מהתקופה שליהי מתארת?
(שותק) "היום חבל לי לחשוב שלא נתתי מעצמי אז, גם לליהי וגם לאח שלי. ליהי לא ידעה לקבל תשומת לב, אבל היא ידעה לגנוב – ידעה לקחת. כשהתחלתי עם האמנות זה היה כל כך חזק, שפיספסתי המון דברים, וזה גיל שערכים ומשפחה נורא נוגדים את מה שאת רוצה לייצג כלפי חוץ. יכולתי לאהוב אותם, אבל רק מרחוק. אז כן, אם יש משהו שכואב לי איפשהו, זה שלא מספיק הראיתי כמה אני אוהב את המשפחה שלי. דיברתי על זה המון, אבל זה לא בא לידי ביטוי במעשים".
עולם משלה
את הבגד הראשון ליהי עיצבה ללקוחות נוחות: "זה היה בגד שלם ומנומר. ואני שנאתי אותו מאוד. לקחתי אותו וגזרתי אותו לטובת פרטי לבוש לברביות שלי. התוצאה הסופית והמוצלחת היה בגד ים שלם מנומר עם כתף אחת".
התחלה לא רעה בכלל.
"הייתי ילדה עם טעם טוב, אבל לא יותר מזה. בכלל לא חשבתי על אופנה כמקצוע".
ניר: "מגיל צעיר היה לה ממש עולם משלה, שמתוכו את יכולה ליצור, לחשוב. היא תמיד ידעה מאוד מי היא".
לאופנה היא הגיעה בפיתול משונה של הגורל. "רק התחיל האינטרנט, שנת 99'. היה לילה ואני זוכרת שנתקלתי במשהו של קלווין קליין. זו הייתה שמלה לבנה, מאוד מינימליסטית, שלבשה קרוליין בסט קנדי (איקון אופנה ואשתו המנוחה של ג'ון פ. קנדי ג'וניור). אני רק זוכרת שאמרתי 'יאללה, אני אנסה להתקבל לשנקר'. בהחלטה של רגע".
בלי חרדות.
"לא. אני אף פעם לא בבלגנים עם עצמי. בניגוד לניר, אני לא באה מקונפליקטים".
את הסטאז' ליהי עשתה בסטודיו של אלי טהרי בניו־יורק וסיימה כאחת הבוגרות המבטיחות במחזור 2005. באותה שנה גם הייתה לישראלית היחידה שייצגה את ישראל בתחרות העיצוב ITS, שמתקיימת מדי שנה בטריאסט, איטליה. שבעה חודשים לאחר מכן החלה לעבוד כסטאז'רית אצל ג'ון גליאנו בפריז, שם פעלה במשך חצי שנה בסטודיו לקו הנושא את שמו, ובמקביל עבדה על קולקציית ההוט קוטור של גליאנו לדיור. עם חזרתה לארץ החלה לעבוד בחברת קסטרו כמעצבת, שם שקדה על פיתוח קו הלנז'רי לנשים. משם המשיכה לעבוד כמעצבת בחברת סאקס במשך שנתיים.
אחרי כל אלה פתחה בית אופנה לכלות הנושא את שמה ובו היא מתרכזת עד היום, תוך שהיא משווקת את עיצוביה גם בארצות־הברית. "כשהייתי בשנקר להיות מעצב שמלות כלה היה כמו קללה. זה היה הכי זול והכי מזעזע", היא צוחקת. לה זה כן הצליח. בשנים האחרונות היא מוכרת את עיצוביה בניו־יורק ובסן־פרנסיסקו. לאחרונה קיבלה עוד חותמת איכות כשגילתה בהפתעה שניקול שוץ, אשתו של מייסד אינסטגרם, לבשה שמלה שלה. הוד הייתה בחברה טובה: השמלה השנייה שלבשה שוץ באותו אירוע הייתה של בית האופנה אוסקר דה לה רנטה.
יש דבר כזה, כלה ישראלית?
"ברור, מעצם זה שאנחנו חיים בישראל והכל שונה פה מהעולם, לטוב ולרע. בארץ, חתונה קטנה היא חתונה של 250 אנשים. בחו"ל אין מספרים כאלה. הייתה לי כלה משווייץ שאמרה שיש לה חתונה גדולה של 60 איש. חתונה בארץ היא סוג של אירוח, חופה ומסיבה ענקית, שלשם כך התכנסנו. רוב הכלות מחליפות אאוטפיט אחד או שניים במהלך האירוע, כי זה טבעי. אין מה לעשות, זה אופי האירוע. פעם לא הבנתי איך כלה שמשקיעה כל כך הרבה כסף בשמלה אחת מושקעת, רוצה בכלל להחליף. היום אני יודעת שזה צורך וזה כמעט בלתי נמנע".
הם מפגינים תיאום גם בנושאי ילודה: ניר ובת זוגו סטפני (שגם התגיירה בשבילו) מגדלים את בנם שון (שנתיים) וליהי נישאה לאחרונה לגיא. בהתחלה די חששה מהסטטוס שלו, אלמן עם ילד, דן בן ה־10. "מעולם לא ניסיתי לתפוס את המקום של אמו הביולוגית אלא למצוא את נקודות החיבור העדינות שמתאימות לו ולי. זה קשר שנבנה עם הזמן והוא הכי לא מובן מאליו. הוא מעמיד אותי במבחנים לא פשוטים ומאתגרים, מן הסתם, אבל החיבור בינינו הוא כל כך טבעי ועמוק שזה מגשר על הכל. דן הוא ילד מדהים והחברות בינינו שווה את הדרך הארוכה שעברנו יחד".
יחד ניר וליהי מהווים תמונת לפני ואחרי. "ילד נותן לך פתאום פרספקטיבה" אומר ניר, שכבר מרשה לעצמו לצחוק על ההלם של החודשים הראשונים. "זה נשמע כמעט דתי, אבל אין בך משהו שלם עד שיש לך ילד".
הוא מודה שבכלל לא התכוון להיכנס לחדר הלידה. "לא הייתה לי ברירה. היא הייתה לבד שם. יש לי בעיה עם בתי חולים. הלכתי איתה פעם אחת לקורס הכנה ללידה, כי היא שיגעה אותי שכל הפרטנרז באים. ברחתי אחרי חמש דקות. כשאני מדבר עם חברים אני אומר על הלידה, שלי זה היה כל כך קשה, וסטפני מתפוצצת מצחוק. ואני באמת חושב שלי היה יותר קשה מלה. יש בטבע משהו שבלי להבין את עושה אותו בכיף, בלי להבין איך ולמה. זה הדבר הכי יפה בסיטואציות האלה. מצאתי את עצמי בחדר לידה מתפקד כאח מוסמך, וכשאני מספר לך את זה אני לא מאמין שזה קרה".
עם מה היה לך קשה במיוחד?
"בהתחלה לא הייתי מחובר אליו כמו שאני עכשיו. היו תקופות ששאלו אם אני אוהב אותו והיה לי קשה לענות, כי אני לא מכיר אותו. זה טראומטי שכל הדקורציה משתנה – פחדתי לחזור הביתה! מובייל, עגלות, לול. יש רגעים שאת אומרת 'גנבו לי את החיים!' אז בהתחלה הייתי נלחם בזה שיש לי ילד, והבנתי שזה פשוט פאתטי. כשהוא התחיל לדבר מתברר שזה הדבר הכי מדהים – הוא עשה אותי בנאדם יותר טוב. או לפחות מרגיש יותר טוב".
