זה לא חיים (או: למה אסור להאמין לשמות)

בחרתי בפרשת "חיי שרה" קודם כל כי אהבתי את השם. חיי שרה. רציתי לכתוב על פרשה שמתעסקת באישה, בחייה, מתחילתם ועד סופם. וגם הרגשתי הזדהות איתה: אישה שמתה בגיל 127, ילדה בגיל תשעים. הלייט־בלומרית הראשונה בתנ"ך.

ואז שרה מתה בפסוק ב'. מסקנה: אסור להאמין לשמות.

במקום זה התגלתה בפניי פרשה שעוסקת בגבריות בכל כך הרבה מובנים, שלא יכולתי שלא לכתוב עליה. פאסיב־אגרסיב, שתיקות, קומבינות והומור של מילואים — מה יותר אתוס גברי ישראלי מזה?

ובכן, אחרי ששרה אמנו עוזבת את הפרשה בפסוק ב', אברהם מחפש לה קבר. באופן עקרוני הוא היה יכול לפתור את זה ממש בקלות כי החִתים מציעים לו חלקת קבר בחינם, אבל הוא חייב להקשות ולהוכיח שהוא גבר חזק או משהו, אז הוא מסרב לקבל את הקבר בחינם. תכלס הוא בטח היה עצוב מזה ששרה מתה והתבייש להודות. בקיצור, מפה לשם, במקום פשוט להודות שגם גברים בוכים, אברהם קונה את מערת המכפלה במלא כסף – ובציטוט הכי גבעת חלפון אינה עונה של עפרון החִתי: "ארבע מאות שקל ביני ובינך – מהו?" – ומצרף למסורת ישראל את האתר הבעייתי הזה לעוד אלפי שנים.

ואז אברהם מחליט שהוא צריך להביא ליצחק, בנו הפוסט־טראומתי, כלה. פוסט־טראומתי כי כזכור, אביו ניסה להעלות אותו לעולה. עכשיו, אני לא אומרת, אבות זה פורמט מסובך מראש, יחסי אב ובנו הם עניין מורכב – אבל בחיאת, אברהם, להעלות אותו לעולה?! מה חשבת, שהוא פשוט ישתקם מזה? ועכשיו אברהם מתכנן לו חתונה בהפתעה, כשאם למדנו דבר אחד על יצחק עד עכשיו, זה שהוא לא אוהב הפתעות. ובאמת כרגע בסיפור אברהם ויצחק לא מדברים. באופן כללי, מעכשיו ועד סוף הפרשה הם לא מחליפים מילה. יצחק בכלל גר באוהל הזיכרון לאמא שלו – גבר שתקן ובודד, בן שלושים ומשהו (לפי הפרשנים), שגר באוהל של אמו המתה. בלי ספק שידוך ממש מוצלח. אגב, ליצחק אין אפילו שורת טקסט אחת בכל הפרשה הזו, העוסקת בשידוך שלו. אם מישהו מתכנן לעבד את הסיפור לקולנוע אפשר לחסוך שחקן ולשלם ליצחק תעריף ניצב. צריך טייפ־קאסט של תמהוני וזהו. קיצר, שני הגברים שאמורים להיות האבות החזקים של האומה, הם בינתיים שני גברים כואבים, חלשים ושתקנים, שיש מצב שאם הם היו פשוט מתחבקים רגע ואומרים מילה נחמדה, הם היו פותרים כמה עניינים מהותיים באתוס העברי. מילא.

נמשיך, אברהם אומר לעבד שלו ללכת להביא כלה ליצחק. העבד לא בדיוק בקטע – הוא מפחד שהכלה לא תרצה לבוא, בכל זאת, אולי היא ראתה "פסיכו" ויש לה דעות קדומות על גברים שגרים בקבר אמם. אברהם אומר לו שאין מצב ושהוא חייב לחזור עם אישה, יש פה חוזים עם אלוהים ועניינים משפטיים – ובסוף העבד יוצא למשימה. סתם בתור פלאן בי, הוא גם לוקח גמלים וכל טוב ברמות של אוליגרך, למקרה שיהיה צורך להרשים את ההבטחה האלוהית.

ואז, מי יוצאת להשקות את הגמלים בבאר אם לא רבקה. ואיזו כניסה מרשימה היא דופקת (כפי שעוד נראה, יש לה חיבה לכניסות דרמטיות).

על רבקה, שהפרשנים אומרים עליה שהייתה בת שבע בזמן המפגש ליד הבאר, כתוב שהיא "טובת מראה מאוד" וגם "בתולה, ואיש לא ידעה". אפשר להכניס את תזמורת צבא הפמיניזם, הנה הרגע שלנו לזרוח. שימו לב: למה, שואלים הפרשנים, באופן המנדנד הזה שפרשנים אוהבים, נכתב שהיא גם בתולה וגם איש לא ידעה? על כך משיב אחד הפירושים, שהיא גם בתולה וגם לא עשתה מעשה סדום. כולנו יודעים מה המילה החגיגית הזו, נכון? אם לא, אני מפנה אתכם לפרשה שבה נהגה הביטוי. מה אנחנו למדים? שרבקה בגיל שבע הייתה ראויה לציון בזה שהיא לא קיימה מעשה סדום. אני רוצה להתעכב על זה שנייה. מה זה?! מאיזה עולם באנו?! איפה אלוהים היה בשואה? כנראה שאיפה שהוא היה גם בפרשה הזו.

נמשיך. העבד מבסוט ומודה לרבקה בצמידי זהב, והיא לוקחת אותו לאבא שלה כדי להמשיך את הסמול־טוק ולדבר על שיתופי פעולה אפשריים בעתיד. המשפחה של רבקה לא פראיירים — במיוחד אחיה לבן, שיודע לזהות הזדמנויות עסקיות כשהן חונות לו מחוץ לאוהל עם 400 גמלים ונזם חדש לילדה – והם מנסים, בעידון של סוחרי רכב, לסגור את הדיל. המשפחה של רבקה אומרת, סבבה, נדבר מחר (או במילותיהם: תשב הנערה איתנו ימים או עשור), והעבד רק מת לעוף משם עם הכלה המיועדת. אגב, אם הסיפור הזה היה קורה היום, שניגש אלייך מישהו בבאר ומציע לך לבוא להיפגש עם המעסיק שלו ונותן לך בשביל זה זהב ותכשיטים, נראה לי שזה היה נופל תחת ההגדרה של סחר בנשים. אבל זה היה זמן אחר, ועדיין היה מותר לסחור בילדות כדי ללמד עניין עקרוני.

בסוף רבקה והפמליה שלה יוצאות לדרך בעקבות העבד, לעבר בחיר ליבה. כשהיא רואה את יצחק בשדה מרחוק, היא נופלת מהגמל. אני אוהבת את זה שאחת מאמהות האומה היא דרמה קווין. אמרתי לכם שהיא אוהבת כניסות מרשימות.

ואז יצחק רואה אותה ומתחתן איתה ואפילו כתוב שהוא מתנחם בה אחרי מות אמו ואוהב אותה (מקרה אדיפוס ברור, אם שואלים אותי). והם חיו באושר ועושר לפחות איזה ארבעה פסוקים וחצי – עד לפרשה שבה רבקה עובדת עליו עם הבכורה של הילדים שלהם כשהוא זקן ועיוור. בואו אני אתן שם לפרשה הזו, ובעצם לכל הפרשות שיצחק משתתף בהן: חיי יצחק המסכן, שכל החיים היה לו חרא גדול ואז נהיה לו עוד יותר חרא ואז הוא מת.

באופן משונה, מה שנשאר מהפרשה הזו זה אותו משחק כדור מקסים, "חיי שרה", שילדים בשכונות מצוקה ודוסים נוהגים לשחק. בלי ספק שם מוזר למשחק שמטרתו לפוצץ ילדים אחרים בכדור ולגרום להם פגיעות ראש. מצד שני, זה קצת כמו הגורל של יצחק המסכן אז אולי יש בזה היגיון.