שיטפון המתנדבים לשורות דאעש ממערב אירופה ומהעולם המוסלמי הפך בחודשים האחרונים לזרזיף שהולך ונעלם. מכמות של 1,000 עד 2,000 מתנדבים בחודש בקיץ 2014 הצטמצם המספר לכמה עשרות בודדות, שמצליחים איכשהו להגיע לעיראק או לסוריה ולהצטרף לשורות הארגון.
אז, בקיץ 2014, היה דאעש בשיא עוצמתו. אחרי שכבש את מוסול, העיר השנייה בגודלה בעיראק, הביס ארבע דיוויזיות של צבא עיראק והשתלט על שליש משטח המדינה, הארגון נראה בלתי מנוצח. הצונאמי של דאעש סחף אחריו צעירים מוסלמים נלהבים מכל רחבי העולם. היום, שנתיים וחצי אחרי, מוסול נותרה המעוז הכמעט אחרון של דאעש בעיראק, ההתלהבות בעולם המוסלמי גוועה, ואיתה גם זרם המתנדבים.
אבל דווקא הזרזיף הזה מדיר שינה מעיניהם של ראשי שירותי הביון וזרועות הביטחון במערב אירופה, בטורקיה, ובמידה מסוימת גם בישראל. שכן הצעירים האלה לא מגיעים לעיראק גם משום שהנהגת דאעש הורתה לסוכני ההשפעה שלה ברחבי העולם לעצור את זרם המתנדבים ולהשאיר אותם בארצות מוצאם, כדי שימשיכו להילחם ב"כופרים" מבית. ואכן, ככל שהתרבו הידיעות על היערכות הצבא העיראקי לכיבוש מוסול, כך צמחה כמות ההתרעות לפיגועים בנמלי תעופה ובמקומות הומי אדם באירופה. חלק מן הפיגועים גם יצאו לפועל, למשל בטורקיה. מנגנון פיגועי חו"ל של דאעש פעיל בימים אלה כאילו הארגון נמצא עדיין בשיא תהילתו.
גם אם רעיון הח'ליפות האיסלאמית ייעלם מן העולם, הארגון והאידיאולוגיה שמאחורי דאעש לא ייעלמו. הם רק ישנו צורה וימשיכו לפעול כגוף טרור ג'יהאדיסטי, כלל עולמי, שעלול להעסיק את העולם עוד שנים רבות. התעמולה הרשמית והגלויה של דאעש פונה אל חסידי הארגון ברחבי תבל – מארה"ב ועד תאילנד – ומעודדת אותם לבצע פיגועים. ישראל נמצאת עדיין בשולי המאמץ של דאעש, אך בתקופה האחרונה חשף השב"כ יותר תאים של פלסטינים המזוהים עם דאעש מאשר בעבר, אם כי בעוצמות הרבה יותר קטנות בהשוואה למערב אירופה. מבחינת השב"כ, הטיפול בדאעש הוא כבר לא בגדר עיסוק בחצר האחורית של הטרור, שכן אותם צעירים שלא מגיעים לסוריה יבקשו לממש את האידיאולוגיה של דאעש כאן. נפילת מוסול לא תפחית אפוא את האיום מצד דאעש. להפך.
נהרות תופת
כבר חודשים נערכת מוסול למתקפה הגדולה. אנשי דאעש הציפו את נהר החידקל החוצה את העיר ואת יובליו בדלק, והם יציתו אותו ברגע שהכוחות היבשתיים ינסו לחדור אל תוך העיר. הם ישחירו את השמיים בעשן שחור כדי להקשות על התקיפות האוויריות. ההגנה על מוסול מנוהלת על ידי מפקד צבאי, ככל הנראה קצין לשעבר בצבאו של סדאם חוסיין, נערכה חלוקה לחטיבות ולגדודים, והוקם מערך של מכשולים, מנהרות ומלכודים. על פי ההערכות נמצאים בתוך מוסול בין 4,000 ל־8,000 לוחמי דאעש. אמנם היחס המספרי בין תוקפים למגינים הוא לטובת התוקפים, אבל בלחימה אורבנית צפופה – כמו זו שממתינה לצבא העיראקי – למגן יש את יתרון ההפתעה.
לקראת הקרב המכריע פינו אנשי דאעש ממוסול לראקה שבסוריה את בני משפחות הלוחמים ואת אותם מרכיבים לא־לוחמים מקרב כוחותיהם. במקביל הגיעו למוסול תגבורות של לוחמים ממקומות שדאעש פינה. הדיווחים על אנשי דאעש הנמלטים מכפרים ברדיוס של כמה עשרות קילומטרים ממוסול הם עניין של פרשנות. מתברר שהם מתכנסים במכוון אל תוך העיר. נראה שההתקדמות המהירה, הבלתי צפויה, של הכוחות העיראקיים היא אשליה אופטית; לא תולדה של קריסת הקווים, אלא פועל יוצא של החלטה צבאית מושכלת של דאעש לכנס את כל הלוחמים למאמץ העיקרי.
המתקפה על מוסול נפתחה למעשה כבר לפני מספר שבועות, עם הגברת התקיפות האוויריות האמריקאיות העיראקיות. במקביל נערכו האמריקאים בים התיכון, בים סוף ובמפרץ הפרסי עם כלי שיט המסוגלים לבצע ירי מסיבי של טילי שיוט. מפקדי פיקוד המרכז האמריקאי עסקו לא רק בגיבוש קואליציה של כוחות עיראקיים וכורדים על הקרקע, אלא גם עשו סיבוב במדינות באזור כדי לקבל אישורים לנתיבי טיסה ולגבש הבנות לגבי טילי שיוט שיתעופפו בשמיהן. סביר להניח שהאמריקאים לא ישגרו טילי שיוט שיחלפו בשמי סוריה, בגלל הנוכחות הרוסית והמתח הגובר ביחסים בין שתי המעצמות, לכן הם זקוקים לסיוע של מדינות אחרות בזירה.
כשהכריז ראש ממשלת עיראק חיידר אל־עבאדי ב־17 באוקטובר על המבצע לכיבוש מוסול, הוא נתן למעשה את האות רק לשלב הקרקעי הראשון: הטלת סגר על העיר. הטבעת הראשונה שאליה הגיעו עד כה הכוחות הכורדיים והעיראקיים מצויה במרחק של כ־50 ק"מ מלב מוסול, כך שהמתקפה עדיין בתחילתה. ההסתערות תלווה באש אמריקאית מסיבית לעבר יעדים בתוך העיר בעוצמה שלא ראינו עד כה. חיל האוויר האמריקאי מלווה בסיוע קרוב את כוחות הקרקע העיראקיים, שאומנו על ידי ארה"ב, ואת הכוחות הכורדיים, הפשמרגה, שאומנו על ידי הטורקים. כולם נערכים לקרב של חודשים, ומתפללים שהוא יארך רק שבועות.
במהלך הלחימה באפגניסטן פיתחו הכוחות המיוחדים האמריקאיים טכניקה לחיסול מנהיגים ומפקדי שדה. יחידות זעירות כאלה יודעות לפשוט ביום אחד על שלושה־ארבעה יעדים על פי מידע מדויק, ולצוד מפקדים בכל הרמות. זה מה שקרה בשנה האחרונה בעיראק ובסוריה בשיתוף לוחמי "שירות אוויר מיוחד" (SASׂ), יחידת הקומנדו הבריטית המהוללת.
למל"טים, מטוסים ללא טייס, היה משקל מכריע בחיסול מאות מאנשי דאעש ומפקדיו. במארס השנה חוסל בסוריה אבו עמר אל־שישאני, ראש המבצעים של דאעש. באוגוסט חיסלו האמריקאים את אבו מוחמד אל־עדאני, מספר 2 בדאעש שהיה אחראי על זרוע פיגועי חו"ל, על המערך הצבאי וגם על ההסברה. מנהיג דאעש עצמו, אבו באכר אל־בגדדי, שומר על פרופיל מאוד נמוך. הופעתו הפומבית האחרונה הייתה לפני כחצי שנה, ואיש אינו יודע לומר בוודאות מה מצבו. האמריקאים טוענים כי יש בידיהם מידע על כך שהאיש חי ופעיל וממשיך לנהל את ענייני הארגון מראקה, שכן מערכת התקשורת של דאעש לא נפגעה. סביר להניח שלפגיעה בהנהגת דאעש ובפיקוד השדה תהיה השפעה על תפקוד הארגון, אבל עד עכשיו זה לא הספיק כדי לשתק אותו.
סטלינגרד של דאעש
התפקוד של דאעש כמדינה מצוי בהידרדרות עוד הרבה לפני שהחל הקרב על מוסול. בשנה האחרונה הצטמצם בשליש השטח שבשליטת דאעש בעיראק, והארגון לא כבש שום שטח חדש. היקף כוח האדם שלו פחת ב־30 עד 40 אחוז – אם כי הוא מחזיק עדיין בכ־20 אלף לוחמים – ותקציבו צנח ב־50 אחוז, בעיקר בגלל אובדן הכנסות ממסים ומנפט ומפעולה אמריקאית מאסיבית נגד המערך הפיננסי של הארגון. שכרו של לוחם דאעש עומד היום על 100־150 דולר בחודש, לעומת 300 דולר בימים הטובים.
בראשית דרכה של המדינה האיסלאמית, כאשר נכבשו הערים הראשונות, סיפק דאעש שירותים מוניציפליים – מבתי ספר דרך שיטור ועד איסוף אשפה. מושלי מחוזות ומועצות שריעה פיקחו על כפיית חוקי האיסלאם, וכל החלטה מחוזית הייתה צריכה לקבל אישורים מהממשל המרכזי בעיר ראקה. הארגון אף מילא פונקציות מדינתיות בתחומים כמו ביטחון, כלכלה ובריאות. כל זה הולך ונעלם עם נטישת המאחזים העירוניים הגדולים, וכבר אפשר לראות תופעות של מחסור בחשמל ושל רעב.
בשנה האחרונה גם כמעט ולא ראינו סרטוני זוועה המתעדים עריפת ראשים של שבויים בחליפות כתומות. זה לא מקרי. ההסברה והתעמולה של דאעש – שהייתה אחד המנופים שהביאו להצלחת הארגון בקרב צעירים מוסלמים וזרעה פחד בקרב ה"כופרים" – הלכה והחווירה, הן בכמות והן באיכות. היקף הפעילות ברשת והפצת סרטוני וידיאו, נאומים וכתבי עת ירד בעשרות אחוזים. "הפקות" בסגנון שריפת הטייס הירדני כמעט ולא קיימות יותר ברשת. חיסולו של אל־עדאני השפיע בוודאי, אבל הדעיכה בתחום זה החלה עוד קודם לכן. מאז שהחלה המתקפה על מוסול מסתמנת שוב עלייה בהיקף התעמולה שנועדה להפחיד את הכוחות התוקפים עם סיפורים על מנהרות תופת ועל רחובות שלמים שמולכדו. המסר ברור: מוסול היא מלכודת מוות למי שינסה לכבוש אותה. במקביל מופעלת תעמולה על אוכלוסיית מוסול שלא לברוח ולא לשתף פעולה עם האויב. דאעש פועל בשיטה המוכרת: הוצאות להורג של אזרחים שהואשמו בבגידה.
דאעש הוא כמו אמבה המתאימה את עצמה לנסיבות. הוא לא נעלם אלא משנה מיקום. כשגורש או נטש ערים תחת לחץ צבאי של הקואליציה האמריקאית בעיראק, הוא עבר לפריפריה, לכפרים, והפעיל משם טרור. בסוריה מתכווץ דאעש לכיוון ראקה – מרכז השלטון החשוב ביותר שלו, עוד בקיץ 2013. שם נמצאת ההנהגה האזרחית והצבאית, שם נקבעת האסטרטגיה, שם יושב המנהיג אבו באכר אל־בגדדי. הקרב שיתחולל בבוא היום על ראקה יהיה, מבחינת דאעש, "הקרב על סטלינגרד". מוסול שבעיראק היא אמנם מרכז חשוב מאוד, עתיר משאבים, עם כמיליון תושבים, אבל רק במקום השני אחרי ראקה – עיר מחוז של 220 אלף תושבים. כשמוסול תיפול ייסוגו אנשי דאעש לראקה. כשראקה תיפול, המדינה האיסלאמית תסיים את תפקידה כישות מדינית עם טריטוריה. אבל הרצון לפגוע בכופרים לא ייעלם.
הטכניקה של הצטמצמות והתרחבות בהתאם להתפתחויות בשטח היא החלטה צבאית, לא אידיאולוגית. עומדים מאחוריה קצינים לשעבר בצבא עיראק, תומכי משטרו של סדאם חוסיין. טקטיקות ההגנה של דאעש היום הן אותן טקטיקות שבהן השתמשו "המורדים" נגד הצבא האמריקאי במלחמת המפרץ השנייה. בחלק מהערים שהיו בשליטת דאעש ונפלו בחודשים האחרונים לידי צבא עיראק – כמו רמדי, תיכרית, רוטבה ופלוג'ה – הקיזו האמריקאים ב־2003 הרבה מאוד דם מול לוחמי גרילה ומתאבדים. דאעש נסוג מן הערים הללו ללא קרב מתוך החלטה אופרטיבית של הפיקוד שלו: לא לבזבז את הכוחות, ולרכז אותם באתרים חיוניים יותר.
משימה לנשיא הבא
כשדאעש השתלט על מוסול, זה לקח לו שבועות ספורים. הקרב שהחל ב־6 ביוני 2014 הסתיים ב־4 ביולי, עם כניסתו של אל־בגדדי לעיר והכרזתו על ניצחון הח'ליפות. לא ברור כמה שבועות תימשך כעת הלחימה, אבל הפרק של דאעש בעיראק עומד כנראה להסתיים, ומרגע שייסוג הארגון ממוסול יעבור מרכז הכובד של הלחימה בדאעש אל אדמת סוריה. זהו האתגר הגדול של רוסיה וארה"ב ב־2017. בעוד בעיראק מנוהלת הקואליציה באופן מלא על ידי פיקוד המרכז האמריקאי, שאימן את הצבא העיראקי וזוכה לשיתוף פעולה של הכורדים ובמידה מסוימת גם של הטורקים – סוריה היא סיפור אחר לחלוטין. לא רק שלאמריקאים אין מונופול על הלחימה בסוריה, אלא שהרוסים הם גורם ההשפעה הראשון במעלה במדינה זו. לאמריקאים אין שום אינטרס להכשיר את הצבא הסורי לכיבוש ראקה, ולכורדים־הסורים אין שום אינטרס לשתף פעולה עם האמריקאים בכיבוש ראקה, בפרט לאור טענתם כי משרד החוץ בוושינגטון מכר אותם לטורקים.
מנגד, ראקה לא נמצאת כרגע בסדר העדיפויות של הצבא הסורי ושל הרוסים. הם מתמקדים בשמירה על המשך שלטונו של אסד ובלחימה במורדים בחאלב ובחמה. את תפוח האדמה הלוהט הזה, שבישלה מדיניות החוץ האמריקאית הכושלת בסוריה, מעביר אובמה לנשיא הבא. אולי הוא – או היא – ימצאו דרך להגיע לאיזושהי הבנה עם הרוסים לעקירת דאעש מראקה, צעד שמשמעותו חיסול הח'ליפות האיסאלמית במזרח התיכון.
כיבוש מוסול ישנה את פני עיראק וישפיע על המזרח התיכון כולו. דווקא דאעש היה הגורם המעכב מפני התפרצות מלחמת אזרחים בין סונים לשיעים ובין שיעים לשיעים, על רקע המחלוקת לגבי מידת מעורבותה של איראן בענייני עיראק. מתברר שלא כל השיעים בעיראק מתלהבים מהאפשרות שעיראק תהפוך לגרורה של איראן, כמו סוריה. מרבית תושבי מוסול הם סונים, ומאבקי הכוח שיתחדשו ברגע שמוסול תשוחרר עלולים לגרום לחוסר יציבות בעיראק כולה ולצמיחת קבוצות טרור חדשות. אש המלחמה בין סונים לשיעים בעיראק עלולה להצית את האזור כולו.
מוסול עוד לא נפלה, אבל כבר עתה מתקיימים בגופי מחקר שונים בעולם דיונים לגבי ההשלכות שיכולות להיות לקריסת דאעש על ביטחון אירופה והמזרח התיכון. ברור לחלוטין שגם ללא מדינה וטריטוריה, האידיאולוגיה של הג'יהאד הסאלפי לא תיעלם. התעלומה הגדולה היא איזו צורה יתפסו הרעיונות הללו בקרב הנוער האיסלאמי הקיצוני, שהוא מצע הצמיחה של דאעש, לאן תנותב כל האנרגיה הסאלפית הזו, ואיך היא תשפיע על ביטחון העולם. ¿
