שני 12 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    גבריאל בהרליה
    7 לילות • 25.10.2016
    "תראה את הגזענות בין היהודים לבין עצמם. לפי צבע עור! זו גזענות נאצית. ועם כזה, ששכח את ההיסטוריה שלו - לא יכול להיות דמוקרטי"
    לוסי אהריש רגילה לחטוף אש מכל כיוון, עכשיו היא מחזירה לכולם: לערביי ישראל שמתבכיינים, לתל–אביבים שמשחקים אותה נאורים ולכל אלה שמצפים ממנה להתגייר
    יהודה נוריאל | צילום: גבריאל בהרליה

    כל כך התרגלנו לנוכחות של לוסי אהריש על המסך, לפרסונה הנעימה שלה, ולדברים היוצאים מהלב - עד ששכחנו כמה בעצם מסוכן להיות היא. או ליתר דיוק, התרגלנו. התרגלנו לזמזום הקבוע של איומים כלפיה. התרגלנו לטינופת הגזענית שנשפכת עליה מלוא הפייסבוק. התרגלנו לטירוף המערכות, מעין שגרת טרור, המלווה את היומיום של בחורה אחת.

     

    עיריכה: אורי סתו

    עיריכה: אורי סתו

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    לוסי אהריש מספרת לנו על שיט שאומרים לערבים | צילום: טל שחר עריכה: ynet 

     

    "בשנה האחרונה עברתי התעללות מהמשפחה של אמא שלי", מספרת אהריש. "דודה שלי, אחותה של אמי, מונעת ממנה להיכנס הביתה ולראות את סבתא שלי. והיא אומרת לה, 'אין כניסה לשרמוטות, ולבנות השרמוטות שלך'. זאת אומרת, קוראת לי שרמוטה, על זה שאני יעני 'יצאתי לתרבות רעה'. אתה קולט? אנשים חולי נפש. ואמא שלי מתמוטטת בכניסה לבית, ורוב האחים שלה, שמונה מתוך עשרה לא מדברים איתה".

     

    אהריש מתרגשת. "הבן של דוד שלי, פקקטע ילד, הוא כמו אחי הקטן, חיתלתי אותו, הוא גדל אצלנו בבית, הנשמה שלי. באינסטגרם שלי יש תמונה שהוא נותן לי נשיקה בלחי. אז המשפחה של אמא שלי טוענת ששכבתי איתו. אתה מבין? זו הפרימיטיביות. לקרוא לאמא שלי, אחותכם הגדולה, שרמוטה? למנוע ממנה לראות את אמא שלה לפני שהיא הולכת לעולמה? ולא נשאר לסבתא שלי הרבה. אלצהיימר סופר־קשה. אתה חושב שזה קל, לראות ככה את אמא שלי סובלת? אותי תעזבו. אף פעם לא הייתי קרובה. אבל אמא שלי? זה מזעזע בעיניי".

     

    החרם, היא ממשיכה, הגיע למקומות מסוכנים על אמת. "תבין כמה זה חמור: אחד מבני הדודים שלי, בחור בן 16, אומר ליד אבא שלו והדודים שלי, 'לוסי ביזתה את כבוד המשפחה שלנו. זה הכבוד שלנו וצריך להחזיר אותו'. מיד הרמתי טלפון לאחת האחיות ומסרתי לה, 'שאני אבין, זה איום ברצח על כבוד המשפחה? כי אם זה איום, בואי נטפל בזה בדרך משטרתית יפה. רוצים שנטפל בזה בדרך החוק? נטפל בדרך החוק'. ואני זו שתלך להתלונן. כי אם מאיימים עליי ועל חיי, על 'כבוד' שאין להם לאחותם הגדולה - אטפל בזה בדרך חוקית. בינתיים, מאז יש שקט".

     

    צילומים:גבריאל בהרליה
    צילומים:גבריאל בהרליה

    למה זה קורה?

     

    "קנאה נטו. והעובדה שאני חיה את החיים שלי, ואני לא שמה עליהם, ומבחינתי הם לא המשפחה שלי. המשפחה היחידה שלי זה אמא, אבא והאחיות, ובזה זה נגמר. ואני מניחה שהם לא אוהבים לשמוע בסביבה שלהם, במגזר הערבי, כל מיני אנשים שאומרים, תראו מה הבת של אחותכם עושה".

     

    זו לא הפעם הראשונה שאהריש חוטפת ממשפחתה בנצרת. "קודם זה היה מהצד של אבי. בינתיים הסוגיה שם נפתרה", היא אומרת. "לפני כחמש שנים, סיפרו שאני בהיריון, ואני אלכוהוליסטית, ואני צורכת סמים. ככה סתם, אחרי שיום אחד הגיעו 'שמועות' לשם. ואז האחים של אבא שלי ושל אמא שלי מקיימים פגישה, בפתח מסגד. ומנסים להגיע להחלטה, מה עושים עם הילדה הזו, שמביישת את המשפחה?

     

    "ואז אבא שלי איבד את זה. כי אלה האחים שלו! הוא נאלץ להתרחק לחלוטין מכל המשפחה שלו. וכשלי נודע, עברתי התמוטטות נפשית מאוד קשה, התמוטטות עצבים שהובילה לניתוח בגב. אנשים מסביב לא ידעו, אבל זה תקף אותי במהלך יום צילומים לסרט כלשהו, התחלתי אותו עם כאבי גב - וסיימתי בבית חולים. שיתוק מוחלט של הרגל, חודש וחצי שכבתי".

     

     

    בוכה. שואפת אוויר. "אז אנשים מסביב אומרים, 'לוסי אהריש, בטח מלקקת דבש'. בזמן שנורא כואב לי. ולא עליי, אלא על ההורים שלי. התמיכה האינסופית שקיבלתי מהם, כל החיים, היא לא דבר מובן מאליו. ותראה מה הם צריכים להקריב. אמא שלי לא מדברת עם האחים שלה - בגללי. ולא רואה את אמא שלה - בגללי. זה רוע צרוף, והוא יושב עליי. ואני רק יכולה לקוות, שאמא תראה את סבתא לפני מותה".

     

    * * *

     

    הסרת הכפפות אינה נחלת המשפחה הקרובה בלבד. מאז הפכה אהריש לדוברת דעתנית וגלוית לב, היא חוטפת אש מכל הכיוונים - אש שדבקה בה, משחק מילים שכזה, אחרי שנבחרה להדליק משואה בטקס יום העצמאות התשע"ה. ולוסי תחזיר. לבדה־לבדה במשבצת, שרק היא יכולה להימצא בה, פשוט אין לה ברירה. כולל לאידיוט שמזהם לה את הפייסבוק.

     

    מוסלמית גאה. אהריש מדליקה משואה
    מוסלמית גאה. אהריש מדליקה משואה

     

    והייתה בחורה אחת שאהריש לקחה לאחרונה לסיבוב שיימינג, בהרצאה לעובדי משרד החקלאות. "עוד לפני שאני עולה על הבמה, יושבת מאחוריי דתייה צעירה עם שביס. וברגע שאומרים לקהל, 'את ליהיא לפיד תחליף לוסי אהריש' - היא אומרת, 'מגעילה, איכס, אני שונאת אותה! איכס, מגעילה!' ככה ממש לידי. וחברה שלה לידה מנסה להשתיק, והיא ממשיכה.

     

    "עד שבסוף לא יכולתי. הסתובבתי ואמרתי, את מדברת עליי? לקחתי נשימה ואמרתי לה, 'קומי. קומי! ותגידי לכולם מה אמרת לי! תגידי לכולם!' קמתי בצעקות, שכולם ישמעו. עשיתי לה סצנה מ'משחקי הכס'. Shame, Shame, Shame!

     

    "ואז אתה רואה אולם שלם, 800 איש, מתחילים להגיד לה, 'צאי החוצה. צאי החוצה!' עד שהיא מסתלקת. יותר מאוחר, במהלך ההרצאה, קלטתי אותה מהבמה מתגנבת לסוף האולם. 'למה את מתחבאת? תסתכלו - הנה הפחדנים חזרו!' אני אומרת. ולא, בקטעים כאלה אין לי אלוהים. כי אם לך אין אלוהים להגיד לי שאתה שונא אותי, לי אין אלוהים להשפיל אותך. כי זה הפרצוף של הגזענות. ככה היא נראית, הגזענות, ילדה טובה, ויש לה שביס, והיא מתפללת לבורא עולם. אז באיזו ישיבה למדת, לאיזה בורא עולם את מתפללת, ולאיזה בורא עולם את אומרת, 'שמע ישראל'? תתביישי לך!"

     

    עכשיו סופסוף היא מחייכת. "אין מה לעשות, כשאני פותחת - אני פותחת. יוצאת ממני הדימונה, הערבייה, יוצאת ממני המרוקאית, לוסי הרוש, בהכי הארדקור. כשאני כבר מתפרצת, זה לא יהיה, 'שמעו נא'. זה 'ילען אבוק ערס, בסיטה וסיטין סורמאיי'" (כושלאבאשך ב־66 נעליים).

     

    * * *

     

    קלת שיחה, משעשעת, אינטליגנטית, כנה - דומה שאת הביוגרפיה של לוסי אהריש אנחנו מכירים בעל פה, מבקבוק התבערה שחטפה ממחבל פלסטיני בטיול משפחתי לעזה בגיל חמש, דרך המחלה וכריתת השחלה בגיל 13, ועד לדמעות על המסך ב'פגוש את העיתונות' עם רינה מצליח, בתקרית "הערבים נוהרים לקלפיות". סיפור נדיר באמת, של משפחה נצרתית שמגיעה, סתם ככה כדי למצוא עבודה, אל דימונה דווקא.

     

    "בהתחלה לא באמת היה לי מושג מה זה להיות ערבי. הייתי שואלת, אבא, גם דוד מוחמד ערבי? ילדה מאוד תמימה, שמבחינתה, מחוץ לדימונה לא קורה כלום", היא מספרת. בבית דיברו עם הילדים, עד היום, עברית וערבית. "כשרבים, זה בערבית", היא צוחקת. שם המשפחה הוא בעצם הריש, משפחה גדולה בשכונה המזרחית של נצרת. אלא שמשרד הפנים הוסיף מתישהו עוד א', "ומאז אנחנו א־ה־ר־י־ש", משבשת לוסי במבטא משוכנז ומכוון. שתי אחיותיה, הגדולות ממנה בתשע ובשמונה שנים, ולוסי, נולדו בדימונה. היא הייתה הילדה הקטנה שצריך לשמור עליה, "בעייתית מאוד, פושעת קטנה, ערסית". זה היה בית קשה יום, 60 מטר. עד היום ההורים חיים שם, בבנייני הרכבות הישנים, בבית שהוא ערבי־ישראלי נדיר לגמרי.

     

    "לא מזמן אני מגיעה להורים", מספרת לוסי, "פותחת ארון ורואה עוגיות קוקוס, עוגיות בוטנים, עוגיות מצה. מה זה אמא, אין מעמולים? 'פסח'. מסתכלת על השיש ורואה מצה שמורה. טוב מה נהיה עם פסח, למה מצה שמורה? ואחותי אומרת, 'מה קרה לך, יותר טעים ממצה רגילה'".

     

    החינוך מהבית והמיקום הייחודי של אהריש בחברה יהודית־ישראלית לכל דבר, התבהרו לה כשיצאה החוצה ונחשפה אל המורכבות של חייה, כבת למיעוט ערבי במדינה יהודית. "אני זוכרת את הוויכוח הראשון שלי עם פלסטיני ממזרח ירושלים, כשעבדנו יחד במלון", היא מספרת. "הוא אמר לי, 'איך? איך את מבינה אותם, את החיילים הרוצחים האלה?' ועניתי, 'אתה מדבר על החברים שלי! לוטן, ואבי, ועודד, ודודו. לפני שנה הם למדו איתי יחד לבגרות, ועכשיו הם בסיירות מובחרות. איזה רוצחים?'

     

    אל התקשורת התגלגלה לפני עשור, אחרי שנים בעמדת פקידת הקבלה במלון בירושלים, 'פנינת דן', מול חומות העיר העתיקה, גלאט כושר. "תשמע, ידעתי הכל. את כל הלכות הכשרות, מה שעות התפילה, נטילת ידיים - הכל".

     

    הערבייה המיוחדת משכה, קודם כל, את תשומת ליבם של כתבינו לענייני ערבים. יורם בינור היה ידיד טוב שלה ומורה דרכה בימיה הראשונים בתל־אביב. וצביקה יחזקאלי, המורה שלה בבית הספר 'כותרת', הפנה אותה לאודישן בערוץ 10. אינטליגנטית, יפה, ערבייה עם מבטא יהודי־צברי מושלם - נכס שחברות החדשות בארץ יכלו רק לחלום עליו. "היה לי ברור שזה קלף שיעזור לי להיכנס: דימונה, ערבייה, מוסלמית, לא בלונדינית, עברה פיגוע", מודה אהריש בפתיחות. "הונחתתי בבת אחת לקרוא חדשות, על המסך. וואו! אז אתה ישר חושב שאתה צריך לבעוט ברגליים בבריכה העמוקה, והערבים הרי לא יודעים לשחות. הטביעה הזו גרמה לי להתחיל מחדש".

     

    הטביעה הזו הייתה תקל חריף ומתוקשר עם ערוץ 10, שהוביל לעזיבתה של אהריש בטריקת דלת. בדרך עברה משבר מקצועי וכספי כבד, כשלא הצליחה להתמקם בשום גוף תקשורת לאורך זמן. "הגעתי לחובות של 200 אלף שקל", היא מודה. "איך? מזה שגרתי בדירה שכורה, אוטו, תל־אביב, בחורה רווקה כמוני, בזמן שאין לי שקל, והבנק נותן לי קרדיט. וזו הייתה טעות פטאלית.

     

    "בסוף מצאתי את עצמי בלי גרוש ואין מאיפה לקחת. לפני שלוש וחצי שנים, על סף עזיבה מהארץ. ואני מתדפקת על כל דלת אפשרית, כל המנכ"לים, אבי ניר וזה, 'בואי נחכה עם זה', בכל מקום, ערוץ 24, איפה לא, ו'את אוברקווליפייד'. ואין לי כלום! איך זה יכול להיות? איך אני יוצאת מהחרא הזה? ימים של בכי היסטרי. והצעד הבא היה לנסוע לניו־יורק, לנקות שולחנות. ממש ככה".

     

    ואז קיבלה הצעה לשמש כחברה ב'מועדון המבקרים' של רשת, ולאחריו הגשת חדשות באנגלית בערוץ i24news, "והתחלתי לסגור חובות, עובדת משבע בבוקר עד 12 בלילה". עד להצעה להגיש את 'שיחת היום' של רשת, שאהריש נטלה בשתי ידיים, והפכה בה לכוכבת מסך.

     

    * * *

     

    ב־1 בנובמבר תדלג 'שיחת היום' למשבצת הפריים־טיים, 18:45 עד 19:30, בערוץ 2, מאבק ראש בראש מול תאגיד פינס, שאהריש בילתה בו בעבר שלוש שנים. מה שהתחיל כתוכנית פטפטת לא מחייבת לשעות הבוקר, ומי בכלל צופה בזה, והפך, בעיקר בזכות המגישה הדומיננטית, למוקד פוליטי רוחש. "כל עוד אמרתי בעברית נאה וצחה, 'שתי רקטות קסאם נחתו לפני זמן קצר על שדרות' - זה היה בסדר", אומרת אהריש. "ובשנייה שהתחלתי לפתוח את הפה, נהיה ברדק".

     

    את נקודת המפנה היא מסמנת עם גל הטרור האחרון, 'אינתיפאדת היחידים'. "אני יושבת בבית קפה בוושינגטון, שמש, נעים, שומעת בלוז ברקע, פאק, איזה חיים נורמליים יש להם! ואז מקבלת פושים בטלפון על עוד פיגוע ועוד נרצח", היא מספרת. "חוזרת לעבודה ואני שותקת. ואמא אומרת לי, 'לוסי, אני מבקשת שתסתמי את הפה. מתחננת'. כי היא מקבלת את הריקושטים מהסביבה, מ'איך חינכתם אותה', ועד 'צריך לרצוח את לוסי' ו'תקבלו אותה בחתיכות בשקית זבל'. גם לשם הגענו.

     

    "אז כולם מדברים ואני סותמת. כי אמא שלי יושבת לי מאחור, תסתמי, תשתקי. עד שבאיזשהו שלב הכל פרץ ממני החוצה. בלי לכתוב כלום מראש. הוצאתי כל מה שהרגשתי. כי פשוט לא הבנתי: למה עבור הר הבית צריך לדקור חפים מפשע? ובאותו זמן אני אומרת לעצמי, עכשיו אמא שלי תהרוג אותי. קולטת אותה יושבת בבית, 'מה עשית, מטומטמת, ילען אבוק ערס'".

     

    אוקטובר 2015. "גם אם הסטטוס־קוו באל־אקצה לצורך העניין הופר, האם זה נותן לגיטימציה למישהו לקום ולרצוח מישהו אחר... איזו בחורה מתפללת לאלוהים ואז מוציאה סכין מהתיק שלה לדקור אנשים?" אמרה אהריש, ועוררה מיידית גל הדף. הווידיאו הוויראלי, היא מספרת, הגיע למיליון וחצי שיתופים.

     

    "ופתאום אני מבינה את הכוח של המילה. מבינה שכולם מסתכלים. ויש ערבים שקוראים לי, 'המגנה הלאומית'. במיוחד מטווח הגילאים שלי, ובמיוחד נשים ערביות". היא אומרת. "ומצד שני, אני אופטימית. כי אנשים רוצים לשמוע משהו אחר. נמאס להם לשמוע שערבים הם רק רוצחים ורק טרוריסטים. הם רוצים לשמוע, גם מערבים, שיכול להיות קצת טוב".

     

    את כמו כל ערבי בישראל נחשבת סוג ב'. אנחנו לא גרים יחד, לא לומדים יחד, בטח ובטח אין קשרי חברה או משפחה, ירחם השם. הגזענות פה היא בילט־אין. שוכחת את כל זה?

     

    "מי שוכח? לא יכולה להתעלם, כוס אמק, אני עוברת את זה כל יום! ויש כאן גזענות מובנית כלפי כולם. אתה יודע מי נמצא תחתינו? האתיופים. על אף שהם יהודים. אז כשאני רואה את הגזענות במדינה אני חושבת על העם היהודי, שעבר רצח ושואה, בהמוניו. ועזוב את הערבים - תראה את הגזענות בין היהודים לבין עצמם! וגזענות לפי צבע, לא עדה. צבע עור! המזרחים הם שווארצע. שווארצע חייעס. אתיופים? אתה שחור, אני לבן. זו גזענות ביולוגית. גזענות נאצית. ועם כזה, ששכח את ההיסטוריה שלו - לא יכול להיות דמוקרטי.

     

    "ומצד שני אני מסתכלת מסביב: כוס אמק, קמה מדינה. ויש פה מדינה מדהימה! על זה אי־אפשר להתווכח, ובשכונה הכי בעייתית בעולם. אז אני אומרת, פאק, אנחנו כוח. וכשאני מסתכלת על הערבים, על השכונה הערבית שלנו, אני מתביישת, יהודה. אני מתביישת. אתה רואה מה קורה לסורים. כוס אומו! איפה אנחנו, הערבים? שקועים כל כך בתחת של עצמנו. דיברתי עם סטודנטים מוסלמים. הם חושבים אותו דבר, רק לא מעזים לדבר".

     

    החברה הערבית מלאה תחלואים, אומרת אהריש - והיא תאוורר אותם, בלי פחד. "כי אני לא יכולה להתעלם מהם. לא יכולה לשבת ולהגן על חנין זועבי, כשאני יודעת שמה שהיא עושה זה ירייה בראש מטווח אפס בחברה הערבית. אני לא יכולה לשבת ולסתום את הפה, כשכל הרשימה הערבית לא מגיעה להלוויה של פרס. כי זה עוד דלק למדורה. אני לא יכולה להגיד, אנחנו בסדר - כי אנחנו לא, וככה חושב גם הרוב הדומם. ואני לא יכולה לשבת ולהגיד, אתה (היהודי) אשם. ברור שאתה אשם - אבל גם לי יש חלק בדבר הזה!"

     

    אנסה רגע לייצג פלסטיני: שאת תבואי ותיכנסי בנו? את מחזקת ליהודים את מה שהם ממילא חושבים עלינו, בזמן שאנחנו תחת גזענות או כיבוש.

     

    "ברור לי שזו הטענה. ואנחנו חיים במדינה סופר־גזענית. אבל וואלה: טוב לי לחיות פה! לא מתביישת להגיד את זה. ולא מתביישת בפספורט הישראלי שלי. ובזמן שלהרבה ישראלים יש שני פספורטים - לי יש רק אחד. אז אין לכם מה לשלוח אותי לסוריה, או 'לכי לעזה', כמו שאומרים אנשי ימין. (צוחקת) אבל גם שמאלנים ישראלים מחטיפים לי. כי השמאל הישראלי אוהב את הערבי שלו אלים, שהביוב זורם אצלו ברחובות, שהוא מסכן. ואני מותקפת, למשל, על ידי הבן של עמוס שוקן, בתור משת"פית של הדיכוי הציוני, 'נהנית מטובות הנאה של הדלקת משואה ותוכנית בטלוויזיה'. תראה מי אומר לי את זה! באמא שלך, אתה? טובות הנאה? ליקקתי רצפות להגיע לכאן! (צוחקת) אפילו הייתי ארבע שנים בערוץ 1!"

     

    אהיה קצת בוטה: את יודעת שהכל היה לגמרי אחרת לולא המבטא העברי המושלם שלך. הכל, כולל הדלקת המשואה.

     

    "ברור. אם הייתי מדברת במבטא ערבי כבד, לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי. אבל אני כבר לא יכולה לשמוע את הדיבור הזה. כי במגזר הערבי עצבניים עליי שאין לי מבטא. חושבים שאני מטשטשת, מצפים שאדבר כמו סלמה מ'ארץ נהדרת'. אז אחת ולתמיד: לא 'טישטשתי'. גדלתי עם יהודים.

     

    "אתה יודע", היא מחייכת, "הצטלמתי עכשיו לסדרה של רוני ניניו, בדמות של בחורה בדואית. היה קטע שאני צריכה לדבר עברית, ובאופן אוטומטי עברתי לעברית 'רגילה'. מסתכל עליי הישאם סלימאן ואומר, 'תגידי, את מפגרת? תעצור את זה! היא בדואית, איך אין לה מבטא בכלל?' (צוחקת). אז הייתי צריכה לדבר עברית במבטא ערבי - אבל שלא יישמע מוגזם ולא הלך לי".

     

    צומת אהריש מאפשר לה גם להשקיף על היחסים בתוך החברה הערבית פנימה. "ערבי נוצרי נתפס כסופיסטיקייטד, מלומד. והמוסלמי זה חתיכת מחבל, פושע, רוצח את האישה שלו".

     

    נשמע כמו הסטריאוטיפים של אשכנזים ומזרחים.

     

    "ברור. ומוסלמים מול בדואים? וואה וואה וואה! הבת שלי מהגליל תתחתן עם ההוא מהבדואים?! סוג של אתיופים, פחות או יותר. ומה, הנוצרי יסכים שהבת שלו תתחתן עם מוסלמי? איזה מין דבר זה. נראה לך?! (צוחקת) בוא מאמי, כולנו גזענים קטנים".

     

    ואיך הפלסטינים קוראים לכם, ערביי ישראל? "ערב תמאניה וארבעין" (ערביי 48)?

     

    "ערב אל־שמנת. ערב אל־ביטוח אל־לאומי. יעני, המפונקים, על מה אתם מתלוננים - אתם משלהם! ובוא לא נתפלסף: אף ערבי ישראלי לא יקום וילך מפה. זה שהוא יקרא לעצמו 'פלסטיני' - כל אחד וההגדרות האישיות שלו. אבל אף אחד לא יעזוב".

     

    ולמה את לא מגדירה את עצמך גם כ"פלסטינית"?

     

    "אני מגדירה את עצמי כערבייה־ישראלית כי אני ישראלית. אבי ואמי ומשפחותיהם - מנצרת. לאבי גם משפחה מטובאס, ומשפחה רחוקה מאוד בלבנון".

     

    כלומר הפזורה הפלסטינית. קורבנות הנכבה.

     

    "כן. אבל אף פעם לא דיברו איתי בבית על 'נכבה' ולא שמעתי על זה עד שהגעתי לאוניברסיטה. אבל לא, אני לא שוכחת את ההיסטוריה. כי אם באמת הייתי שוכחת, היה לי מאוד קל להתגייר. וזו התשובה לרבים ששואלים אותי, 'למה כבר לא תתגיירי?' באמת הרבה שואלים. 'כי את משלנו'".

     

    דת, היא מגלה, אינה ממלאת היום תפקיד בעולמה. "אמונה באלוהים, וזהו". אבל עד לפני חמש־שש שנים קיימה פרקטיקה מוסלמית לכל דבר. מבחן פתע שאני עורך לה בסורות מהקוראן - א־זלזלה, א־נאס, לא רק אלפאתחה - מסתיים בהצלחה מלאה. "התקרבתי לדת מתוך משבר שעברתי. התפללתי חמש פעמים ביום. התלבשתי והתנהגתי בהתאם. הכרתי את הדת שלי, דת של פשטות, אחווה, סובלנות ודאגה לאחר", היא מספרת.

     

    "וגיליתי את התפילה כמו מנטרה, כמו יוגה. חמש דקות ביום, חמש פעמים ביום. ככה שנה. עד שאמא שלי הייתה בטוחה שגדל לה דאעש בבית. היא הג'דננה מזה. אחרי שנה הרגשתי שמיציתי, לא יכולה עם העומס של חמש תפילות ביום, ולא אבגוד, לא אעשה רק חצי".

     

    "כמו הפח של האיסלאם". גופשטיין
    "כמו הפח של האיסלאם". גופשטיין

     

    אבל שלא יהיה למישהו ספק: אהריש נותרה מוסלמית גאה. "ואתה יודע מה שבר אותי, באותו יום עם בנצי גופשטיין? זה לא ששמעתי את הדיבורים האלה בפעם הראשונה. מה ששבר אותי זה השנאה שלו בעיניים, ורק בגלל דבר אחד: שאני ערבייה. השנאה שלו הזכירה לי את המחבל שזרק עליי את הבקבוק תבערה והסתכל עליי, אני היחידה שראתה אותו, ילדה בת חמש וחצי. במבט של גופשטיין הייתה אותה שנאה".

     

    תקרית גופשטיין הנודעת לשמצה אירעה ביולי 2014. על רקע טקס הדלקת המשואה על ידי אהריש, הוזמן האיש, כהניסט גזען ומייסד ארגון להב"ה, לתוכנית הבוקר שלה. "זאת לא הארץ שלך. את לא צריכה להיות פה", ירק גופשטיין. "איך שהוא עזב, העפתי את הכיסא אחורה, הסתובבתי - ופשוט פרצתי בבכי". אומרת אהריש ומתחילה לבכות. "למה אני צריכה להרגיש שמישהו שונא אותי בגלל מה שאני? זה כמו דאעש. גופשטיין הוא כמו הפח של האיסלאם".

     

    * * *

     

    איפה את בסוגיה הפלסטינית?

     

    "שתי מדינות לשני עמים. אין אופציה למדינה אחת. צריכה להיות הפרדה מוחלטת כדי להירגע. אחר כך נתחיל להתקרב. תשמע, הערבים יושבים על פיגומים. הפלסטינים בונים את ההתנחלויות. פאק, זו מציאות משוגעת! אתה קורא להם 'עם עבדים' - רק איפה המנהיגים שלהם? לוקחים מיליארדים ומטפלים בילדים שלהם בבתי חולים בישראל, ושולחים אותם ללמוד בהרווארד ובברקלי".

     

    ומעמדם של ערביי ישראל? לא מעט מהם הביעו חשש מהתפרצות אינתיפאדה, כאן ביפו ובמשולש ובנצרת ובחיפה, והכוונות ל"החלפת שטחים ואוכלוסייה". שותפה לדאגה?

     

    "כן. ביום שתקום מדינה פלסטינית - והיא תקום, הם יהיו שמה, ואנחנו פה - אז הערבים פה יתעוררו ויגידו, 'היי, למה להם יש מדינה ואני תקוע פה עם החרא שלי? בואו נתחיל לטפל בחרא עכשיו'. ודי עם הבכיינות הזו. כן, לקחו לי ואכלו לי ושתו לי - קום ותילחם על מה ששלך.

     

    "אז תשנאו אותי. תעבירו עליי ביקורת. תגידו שעברתי ישראליזציה מעוותת, שאני אשכנזייה מסריחה, שאני מלקקת את התחת ליהודים: זה - מה - יש! אני מתעסקת במה שיהיה פה עוד עשר שנים. אנשים יושבים ומתלוננים, 'חרא מדינה' - ומיד סוגרים את הטלוויזיה. די כבר! תהיו מעורבים! כי איך סותמים לנו את הפה - בזה שלקחו אותנו מהמחאה ברחובות, והחזירו אותנו למלחמה, ועשו בחירות, ו'הערבים נוהרים'. לא רק נהרנו - שלטון הימין בסכנה! הסורים על הגדרות!"

     

    אולי קל לך להגיד את כל הדברים האלה, ממרומי מושבך, בתל־אביב הליברלית, השבעה והנקייה מערבים? אגב, את יודעת כמה בכלל יש בעיר, לא כולל יפו?

     

    "לא יודעת. עשרה אחוז?"

     

    פחות מאחוז.

     

    "לא באמת מפליא אותי. אנחנו בועה מגעילה! אני יושבת בבראסרי עם משקפי שמש, לא מזהים אותי, ומקבלת טלפון מאמא שלי. 'הא יא־מא? שו אלאחבאר, כיף אינתי, כל שי תמאם?' ופתאום אני קולטת את המבטים. הנה, היא תכף אומרת 'אללה הוא אכבר' ומתפוצצת! זו תל־אביב הנאורה והליברלית. כי זה לא יכול להיות, הוא בדרך כלל מביא לי את הירקות בסופר - הוא לא יושב בבראסרי!"

     

    כאמור, היא מתגוררת בשנים האחרונות בדירה שכורה בתל־אביב, "אבל על גבול השכונות הדרומיות", היא מקפידה לציין, "חייבת הרגשה של שכונה". וגם כאן, חוטפת אול־אובר. כולל אצלה בבית ממש. "יש בחורה ערבייה שגרה איתי בבניין. והיא מתחלחלת מזה!" היא מגלה. "יצא שעלינו יחד באותה מעלית והיא מסתכלת עליי במבט כזה, ארוך. יוצאת החוצה ואני שומעת אותה מדברת בטלפון, בערבית: 'לא, אתה לא קולט מי עלתה איתי במעלית. הגברת אהריש!' היא נכנסה לטריפה מזה שאנחנו גרות יחד. תגידי, נדפק לך השכל? והאובססיה היא בעיקר מנשים ערביות. במקום סולידריות, מהן אני חוטפת את עיקר הביקורת".

     

    את אורחותיה הפרטיים היא שומרת צמוד ולעצמה. פתוחה ואמיצה ככל שתתבטא, ואחרי שכל תמונה תמימה באינסטגרם מובילה למלחמת עולם - פשוט מדובר בחיים שלה. "זה הדבר היחיד שאני חייבת לשמור עליו. ואם אני רוצה לצאת, זה לא יהיה במקומות ציבוריים מדי", היא מודה. מעשנת מרלבורו־בנות עם הקפה, בבית יין לבן, ופה ושם גלנמורנג'י. שום דבר אחר. הגיל 35, ואהריש ערוכה ונכונה להקים משפחה. כולל, אם יהיה צורך, להקפיא ביציות. "שוקלת את זה. זו אופרציה מורכבת. אבל תסתכל עליי: יהיו לי ילדים ותהיה לי משפחה. אני לא אעשה ילד מחוץ לנישואים או עם 'פרטנר'. אבל השעון מתקתק ונשארתי כידוע רק עם שחלה אחת, אז אני שוקלת גם הקפאה", היא מגלה. דייטים עם גברים מוסלמים לא נחלו הצלחה גדולה, בדרך כלל היא הייתה "יותר מדי" עבורם. "וזה לא שנחלתי הצלחה גדולה עם היהודים הנאורים והליברליים. גברים בדייטים היו אומרים לי, 'אההה, אני בעצם לא יכול להביא ערבייה הביתה", היא אומרת.

     

    בן-זוגך יהיה רק מוסלמי? או שהוא יכול להיות גם יהודי?

     

    "מבחינת ההורים לא קיבלתי אור ירוק ליהודי. ממש לא. אנחנו מדברים על זה בגלוי, בשנים האחרונות אנחנו (האחיות) מעלות את זה יותר ויותר בבית. ואמרתי להורים שלי, 'אני מאוד אוהבת אתכם, מכבדת, אעשה עבורכם הכל - אבל אלה החיים שלי. ואם הבן זוג שלי יהיה יהודי, תצטרכו לקבל אותו. ואם לא תקבלו? תנשמו, תירגעו - ותבואו להכיר את הנכדים'. הגיבו לזה בשתיקה. הם בטוח אומרים לעצמם, אין מצב, היא לא תעשה את זה".

     

    למה בעצם לא תהיי פוליטיקאית? ח"כית, שרה.

     

    "קיבלתי הצעות. ברור שקיבלתי, מכל מי שאתה רוצה. יאיר, והמחנה הציוני, ואיפשהו יותר ימינה - כולם. ובשנייה שאמרו, 'לוסי, אנחנו...' - אז לא. לא כרגע. עדיין יש לי תפקיד מאוד חשוב כעיתונאית. ויש לי עדיין כבוד לתפקיד הזה שנקרא פוליטיקה. ותן שיהיו לי קודם קצת קמטים. לא פוסלת את זה, אבל בוא נחכה, כשהסנטר שלי יתחבר לצוואר. צריכה לעבור עוד כמה שריטות וצלקות".

     

    אפרופו, הלוק מטריד אותך? "תהליך ההזדקנות העצוב של כוכבת המסך"?

     

    "הנה תסתכל (חושפת כמה שערות לבנות). צבעתי פעם אחת, עיצבן אותי, זהו. וממילא אני לא רואה את עצמי מתבגרת על המסך. אלא בתחום הציבורי, ומאחורי הקלעים. ומי שבאמת משפיע זה לא הפוליטיקאי אלא מי שנמצא לידו".

     

    ראש לשכת ראש הממשלה, לוסי אהריש?

     

    "או הבית הלבן. לא, באמת: אני יודעת שהחיים יגלגלו אותי לשם. ולא אוותר על היכולת לשנות ולהשפיע. אתה יודע, כילדה הייתי מסתכלת על 'המעגל' של דן שילון, ואומרת לעצמי, יהיה מה זה מעניין לראיין אותי שם. ואז אחרי שנים אני מקבלת מהתוכנית טלפון. ורואה את לוסי, יושבת במעגל.

     

    "אז זה לא רק משחק מילים - לסגור מעגל. זה באמת להשמיע סיפור אחר. ולהשפיע. בידיעה שהחיים לקחו אותי למקום שלא כולם יאהבו אותי ולא כולם ישנאו אותי, וחלק יבקרו וחלק יתמכו. רק תזכרו: בכל האירועים הכי גרועים, כולל השואה, הרוב היה שוחר שלום - רק לא רלוונטי. ואני מסתכלת על אנשים ואומרת, אנחנו פאקינג לא רלוונטיים? פאק! לא רוצה להיות לא רלוונטית. ואף אחד לא יגיד לי תסתמי את הפה".

     

    צוחקת פעם אחרונה. "ראש הממשלה הערבי הראשון? למה לא. הבת שלי, יסמין".

     

    7nights@yedioth.co.il

     


    פרסום ראשון: 25.10.16 , 13:56