רגע לפני שמזי כהן נכנסה למיתולוגיה של המוזיקה הישראלית, אי־שם בשלהי הסבנטיז, הגיע קרייסיס. "בשלב מסוים השיער שלי הפסיק לצמוח כלפי מטה והתחיל לגדול לגובה", צוחקת מזי כהן. "ככה שכשהגעתי ללהקת גזוז הייתי עם אפרו, ומאוד אהבתי את זה. דני סנדרסון מסתכל עליי ואומר, 'לא לא לא, אני רוצה שתעשי החלקה'".
נעלבת?
"בטח שנעלבתי, אבל זה סנדרסון והייתי הצעירה בלהקה. הלכנו לאחד מספרי הצמרת של התקופה. הבעיה הייתה שהם שכחו את החומר על הראש שלי. וההוא מסרק ומסרק. ואז אני אומרת לספר, 'תשמע, קצת שורף לי', והוא שואל את מי שמרח לי, 'כמה זמן היא עם החומר על הראש?'. התשובה הייתה '40 דקות'. הספר הזדעזע ואמר, 'מהר לשטוף'! אז שטפנו. וזה היה נורא יפה. למחרת בבוקר אני קמה..."
נו.
"וכל השיער של אמצע הראש היה על הכרית! בכמויות! אני זוכרת שאני נוגעת בראש ונשארת לי כמות יפה של שערות ביד. (צוחקת) נהייתי פנקיסטית! ובאותו ערב אמורה להיות הופעת הבכורה של גזוז בהיכל התרבות. בעיה".
אוי ואבוי. מה עשית? פאה? כובע?
"לא. עשיתי שתי צמות עבות והעברתי אותן מעל הראש, כל אחת לצד השני".
הלוואה וחיסכון! מה שמכונה תסרוקת ביבי.
"ואני מודיעה לך שזה נראה בסדר. וכמו שאני, הסתובבתי ליד כל הדוגמניות, כל מיני תמי בן עמי וקארן דונסקי. לא חשבתי על זה. זה לא הזיז לי. הייתה הופעה נפלאה".
מאז אותו ערב בהיכל התרבות בתל־אביב ב־78' הכל השתנה - וכלום לא השתנה. כהן כבר מתקרבת ל־60, אבל כשהיא פותחת את הפה נשמע שיום לא עבר מאז עלתה לבמה עם הצמות ההן. גם 40 שנה אחרי, לא ממש מעניין אותה מה יגידו. היא כבר למדה לחיות בכיף עם המיתוג הזה שלה, כ"החמצה הגדולה של המוזיקה הישראלית", בדיוק כמו שבזמנו לא עשתה יותר מדי עניין מההצלחה הגדולה. כהן בהחלט הייתה תופעה חד־פעמית: גזוז. פרמיירה. אופרת הרוק 'מאמי'. תקליט בכורה. מגוון שיתופי פעולה עם שלום חנוך, כוורת, יוני רכטר ועוד רבים. מתוך שורת הזמרות המובילות אז, יהודית רביץ, נורית גלרון, דפנה ארמוני וגלי עטרי, כהן בלטה בזכות קול מצוין וסקס־אפיל מבעבע. היא הייתה חלק מדור ראשון - אולי גם אחרון - של רוק נשי בישראל.
* * *
כהן, מומחית גדולה בתרגילי היעלמות, רשמה קאמבק ראשון כבר באייטיז. אחרי שנעדרה מספר שנים מהבמות, בעקבות תביעה שלה נגד חברת התקליטים סי־בי־אס, חזרה בענק עם תפקיד מופתי ב'מאמי' וסתמה לכולם את הפה. היום זה כבר סיפור אחר. מאז 92' כמעט שלא הוציאה חומר חדש, ולא תמצאו אותה בטלוויזיה או מציפה את הרשתות החברתיות. היא אמנם פועלת כל הזמן, אבל בקטן, רחוק מהזרקורים. מופיעה עם דני סנדרסון וגידי גוב במופע מצליח שנקרא "דני גידי וחברים" ובמופע יחיד שמוקדש לענקיות כמו אלה פיצג'רלד ובילי הולידיי. לרגעים לא מתרגשת מהשאלות על הפוטנציאל המבוזבז, שצפות כשמאזינים לשיר שבו התארחה באלבום האחרון של שלום חנוך; לרגעים נראה שהיא נהנית ממעמדה כמלכה המוחמצת של המוזיקה הישראלית. מהמחמאות ברחוב. מזה שמתחננים שתחזור. "אומרים שמה שרחוק יותר מתוק", היא אומרת. השאלה הגדולה היא מי פיספס: אנחנו או היא.
"אין לי מושג אם אני החמצה", היא לוקחת שאכטה מהסיגריה."אני עובדת כל הזמן, אבל בתנאים שלי. כמעט לאורך כל ה־20 שנה הראשונות צייתתי לחוקים של חברת התקליטים או התקשורת. זה נגמר כשתבעתי. וזה עצר אותי באיזשהו מקום. נתקעתי. פתאום את מתעסקת המון בדברים שאת לא אוהבת. ואת מתוחה ולחוצה וכועסת. את מאבדת אמון שהאלבום יקרה לך. מאז אני במשבר אמון עם הגופים האלה. היו גם תקופות שבכלל רציתי לוותר על המקצוע הזה. שאמרתי די, נפגעתי נורא. כל החוויה הזו היא טראומה".
ואולי הבחירה לשמור על פרופיל נמוך מאוד לא קשורה רק לזה. את לא שאפתנית, אסרטיבית ותחרותית.
"ממש לא. (צוחקת) בהרבה מובנים לא בחרתי במקצוע הזה, זמרת. הוא בחר בי, או שאחרים בחרו בי. לא פעם גם ברחתי ממנו. כבר בתור ילדה זכיתי בתחרות ורצו לשלוח אותי לארה"ב לשיר ונורא נבהלתי. רק רציתי להישאר בבית. בכלל, אל תוציאו אותי מהטריטוריה. אני כמו חתול. אני בטח לא יושבת בבית כמו זמרות אחרות ואומרת (עוברת לקול מתפנק) 'פעם הייתי ככה, ולמה לא נותנים לי את זה?' אולי כי שנים כל הזמן עשיתי. ולכן כיום, כשאני לא רוצה, אני לא עושה. זה נראה לי ממקום של בגרות".
יכול להיות שבסצנה המוזיקלית של ימינו - בין סטטיק ובן־אל לנועה קירל - אין לך מקום.
"נכון. אנשים מחפשים רק דברים מסחריים וכאלה שדומים ל־. אין רצון במקוריות או במשהו מיוחד. במציאות הזאת לא בוער לי לעשות עוד תקליט. מה ששולט היום זה חו"ל ופופ מזרחי - והקהל מת על זה. אין מה לעשות. מצד שני, ילדים באים להופעות שלנו ומכירים את כל השירים. את רואה אותם ואומרת וואלה, את עוד רלוונטית! הופעות זה גם הדבר. גם מזה מגיע הכסף. הופענו בבריכת הסולטן מול 7,000 איש ואנשים עמדו בחוץ. ו־50 אלף ראו אותנו בפארק הירקון. 'חללית' זה לא נצחי? 'אם זו אהבה' זה לא נצחי? 'דון קישוט' זה לא נצחי? תגידי לי את".
* * *
היא נולדה בעין כרם, בירושלים. בת בכורה לישראל, מנהל עבודה בסולל בונה, ולשושנה, עובדת מפעל. "אבא בולגרי ואמא תימניה. זה היה אז נדיר". אחרי כמה שנים אמה עזבה את הבית והוריה התגרשו. "היא התאהבה באח של אשתו של אח שלה, ואני נשארתי עם אבא שלי. פתאום אין לך את אמא איתך והאדמה נשמטה תחת רגליי". ללהקה הצבאית הגיעה במקרה, אחרי שחברה מהטירונות רשמה אותה למבחנים. גם שם, אגב, כמעט קמה והלכה. לא הרגישה שייכת. כשהשתחררה נלפתה בבהלה. "הציעו לי להיות ב'שוקולד מנטה מסטיק' ואמרתי שממש־ממש לא בא לי", נזכרת כהן. "אני הייתי בפאנק, בג'ז. זה הכי לא היה בשבילי. ואז שאלו מה עם דני סנדרסון, ושאלתי מי זה. אמרו שהוא מכוורת וישר אמרתי כן! ידעתי להקת כוורת - אבל מי ידע את השמות. הלכתי למבחנים והיו מאתיים זמרות שנבחנו. התרגשתי מאוד. דני שאל אם הוא יכול ללמד אותי שיר. כנראה זה לא הספיק לו, אז הוא שאל אם אני יודעת לחקות את יהודית רביץ וחוה אלברשטיין".
ג'וזי כץ עדיין מספרת שבגלל ששמוליק קראוס השתולל ושבר את כל הבית היא פיספסה את התפקיד הזה שהיא כל כך רצתה.
"גם דני מאוד רצה את ג'וזי. גם את יהודית. אבל יהודית רצתה להכניס שלושה שירים שלה והוא לא הסכים. נדמה לי גם גלי עטרי. אני הייתי האחרונה שנבחנה".
ב'גזוז' היא הקטנה, והזמרת היחידה בין שמונה גברים, יחסי כוחות שהיא מודה שחביבים עליה עד היום. "הייתי בת 20. גידי היה חתיך היסטרי. ממש. ודני היה מצחיקן. אני לא אשכח שהתחלתי לרקוד על הבמה כמו שאני אוהבת - ודני אמר לי להתמתן. אז מיתנתי את עצמי בשבילם. היום כשאני מופיעה איתם אני עושה מה שאני רוצה".
ושם נולדה מזי. "מישהו אמר, 'בואי נשנה את השם שלך. מזל זה לא שם בימתי'. נעלבתי. בילדות לא הבנתי מה זה המזל הזה, 20 שנה חייתי בניסיון להשלים עם השם שלי. כשכבר קיבלתי אותו, רוצים שאשנה? בסוף אמרתי שבמקום הל' נשים י'. החלטתי בעצמי". השיער הוחלק. השם הוחלף. עכשיו הגיע תורה של הגרדרובה. סנדרסון הלך איתה לחפש בגדים להופעה.
"החמיא לי שהוא דאג לי. ודני הוא אנין טעם. הלכנו לפשנל, היו לאשתו בגדים מהממים והייתה שם שמלת עור בהירה עם שרוכים כאלה מקדימה. (נאנחת) סקסית כזאת. לבשתי את זה, ודני החוויר ואמר 'זה יותר מדי'. בסוף לבשתי בגד גוף וחצאית". בסוף ההופעה קיבלה משכורת ראשונה. "3,000 לירות. שמתי את הכסף בתיק בחדר ההלבשה. גנבו לי אותו. למחרת בבוקר באתי בוכה לפשה (פשנל). הוא שלח אותי להנהלת חשבונות שייתנו לי את הכסף. לא שכחתי לו את זה בחיים".
משם המשיכה להרכב 'פרמיירה', וגם הפעם התהילה הייתה קצרה, אבל כהן לא ידעה שהצרות האמיתיות עוד לפניה. "בתחילת הדרך סי־בי־אס (בהמשך - אן־אם־סי) החתימו אותי. התחלתי לעבוד על התקליט הראשון. בהתחלה הרגשתי טוב, הנה רוצים אותי, ואפילו מבטיחים לי בחוזה להוציא כל שנה אלבום. לאט־לאט אני מבינה שזה לא קורה. רצתי וחיפשתי חומרים ואומרים לך 'לא עכשיו - עוד לא'. את יודעת איזה מתסכל זה היה? פשוט נתקעתי. זה גרם לי לחשוב, מה קורה איתי? למה לא רוצים את החומר שלי?"
הצלחת להבין למה?
"כששאלתי את המנכ"ל דאז, הוא אמר לי, 'את פשוט זמרת לא טובה'. זו הייתה הפעם היחידה בחיים שאמרו לי דבר כזה. לא נעלבתי מזה, נעלבתי שהוא אמר לי, 'לכי הביתה'".
שם התחילו שבע השנים הרעות שלה. במקום לעסוק בתקליט הבכורה, היא מצאה את עצמה בבתי משפט. "זה היה משפט מופת. יוני רכטר בא להעיד. יהודה פוליקר. מיכאל תפוח. תבעתי אותם על חצי מיליון שקל וקיבלתי רק 32 אלף דולר, אבל זה היה תקדים. ניצחתי". כהן הייתה מבסוטה. הרגישה שעכשיו דברים יקרו. "אחרי שנה הם עירערו לעליון. פתאום טלפון: 'שלום מזי, הפסדת ואת צריכה לשלם לנו כל חודש 11 אלף שקל, במשך שנה'. הרגשתי נפילה בתוכי אבל אמרתי לעצמי שלא אתפרק. נאלצתי לשלם, והרבה. זו הייתה שנה קשה נורא".
אחרי כל זה, את תקליט הבכורה שלה, שיצא ב-87', מימנה מכספה. לא רצתה טובות מאף אחד. האלבום, שנקרא בפשטות 'מזי כהן' התקבל בהתלהבות לפי עיתוני התקופה, אבל היא לא יצאה לסיבוב הופעות.
* * *
כשהגיעה ההצעה למה שהפך להיות תפקיד חייה, באופרת הרוק השערורייתית 'מאמי', כהן שוב בחרה בפתח המילוט. "קראתי את זה ואמרתי תוך כדי, אוי לא! 'הדוס הוא מסריח/טפיל גלותי/אונס בלי בושה גם אתכם גם אותי'. מה זה? צילצלתי להלל מיטלפונקט ואמרתי שממש לא! הוא אמר שזה אדיר ועם אהוד בנאי. שאלתי, מי זה אהוד בנאי?"
זה הקטע שלך? קודם סנדרסון, עכשיו בנאי?
"(צוחקת) באמת שלא ידעתי. לקח לי גם זמן להתחבר אליו. אבל כשאת מתקרבת אליו, את לא עוזבת".
מיטלפונקט הצליח לשכנע אותה להגיע לפגישה איתו, עם בנאי, המתופף ז'אן ז'אק גולדברג והגיטריסט יוסי אלפנט. "אם קלטתי שהוא ג'אנקי? מה זה קלטתי. היו ליוסי צלילות באמצע שיחות! אז הלל שאל אם אני חושבת שהוא בכלל מקשיב למה שנאמר, ופתאום יוסי מקצה החדר אומר לאט, 'שמעתי הכל ואני יכול לחזור על זה'. נכון, יוסי עליו השלום, היה נרקומן, אבל הוא גם היה בחור נקי מאוד. כשבאתי אליו הביתה הייתי בשוק. הוא ידע להתלבש, והבית שלו היה יפהפה ומבריק. ואמרתי: אני לא מבינה - נרקומן נקי? איפה הפיזור נפש? נורא עצוב".
ומה מזי של אז חושבת?
"בעיקר אם הוא יצליח לנגן בהופעה. אגב, לפעמים זו הייתה הופעה אחרת. יוסי עבר פתאום לסולם אחר. ומזי, שהיא באמצע, צריכה להישאר בטון הנכון. אני חושבת שכולם מהלהקה ידעו על הבמה מה קורה, אבל אף אחד לא דיבר על זה".
המחזה נחשב פורץ דרך מבחינת הביקורת הפוליטית שמתח על כיבוש השטחים והמיליטריזם הלאומני שבא בעקבותיו. הקאסט היה מעולה. המוזיקה פגז. הייתה רק בעיה אחת: הקהל לא הגיע. "בסוף הביאו חיילים והם התמכרו. דווקא חיילים", נזכרת כהן. ועם החיילים באה גם הסערה הציבורית. "הרבה לא הבינו כל כך את הטקסטים בהצגה. יצאו בתחושה שאנחנו אומרים שהם אנסים ולא הבינו שזה בעדם".
היום החומר של 'מאמי' לא היה עובר את הרף של מירי רגב. אמנים מפחדים להתבטא פוליטית.
"לא פחדתי. קיוויתי שזה יוכל לעזור במשהו להביא את השלום, ומתברר שזה עשה את ההפך הגמור. (נאנחת) שום דבר לא מבאס אותי במדינה הזאת בגלל שהכל כבר הפך לעצוב כל כך. לי יש שלום עם השכנים שלי פה בבית, אבל זה הולך ונהיה יותר גרוע. ואני לא רואה שמצבנו משתפר".
אחרי 'מאמי' והאלבום הראשון שוב נעלמה מהרדאר, ועשתה בעיקר פרויקטים קבוצתיים. ב־90' הצטרפה למופע של יוני רכטר בשם 'העיקר זה הרומנטיקה' יחד עם גידי גוב ורכטר עצמו, וגם בחייה האישיים של כהן זה היה העיקר. אחרי 20 שנות נישואים לאיתן ויסלר, היא עזבה. "לא היו לנו ילדים. זה נגמר, ואני התאהבתי ביושי (שדה, חבר להקת תיסלם), שאני מכירה גם יותר מ־40 שנה". השניים הקליטו יחד ג'ינגלים. "אני חושבת שתמיד אהבתי אותו, אבל אף פעם לא חשבתי שנהיה זוג או משהו כזה".
מתי את מתאהבת בו?
"עבדנו יחד כל השנים, אבל כשנהיינו שותפים לאט־לאט משהו קרה לי ומשהו קרה לו. וזה קרה לנו באותו טיימינג. היה לי טוב עם איתן. זה לא נגמר כי היה לי רע איתו. זה פשוט נגמר".
עשית בעצם מה שאמא שלך עשתה: עזבת כי התאהבת בגבר אחר.
"יכול להיות".
* * *
ב־92' יוצא אלבומה השני, 'מעברים', ב'הד ארצי'. "היה לי פחד גדול להיכנס שוב לחברה, אבל עשיתי את זה. לא שראיתי מזה כסף", היא מגחכת. במקביל, היא עוברת לביתו של שדה ביפו ("שילמתי לו חצי מהסכום", היא מודיעה בגאווה) ומצטרפת כשותפה לעסק שלו. "אני בן־אדם ריאלי", היא אומרת על ההחלטה לעבוד לפרנסתה. "מאז שהופעתי עם גזוז כל הזמן חשבתי, אוקיי - הפרנסה היא ג'ינגלים, אבל אני כבר לא עושה. מיציתי".
וכיום, פרנסה זה דבר מלחיץ?
"אני לא חושבת על זה. אם לא יהיה, כבר אחשוב על משהו".
לקראת סוף העשור כהן, שתמיד שם ותמיד לא שם, הצטרפה לחברי כוורת באחד מאותם איחודים רווחיים שלהם, שהיה הצלחה גדולה. בהמשך מי שהקשיב טוב זיהה אותה בשני שירים של הדג נחש, 'אני לא מוותר' ו'אף אחד'. "לא מעניין אותי כיום להוציא שירים חדשים ומה יגידו", היא אומרת. "לפני שמונה שנים הוצאתי שיר עם יושי 'מתמלאת אהבה'. לא השמיעו אותו בכלל. היו אז גם פיגועים, ואני שרה שם על זה שקמתי בבוקר בכזאת תחושה נפלאה. (צוחקת) הלך השיר".
אם יש משהו שכואב לה זה לא פוטנציאל מבוזבז. "מגיל 30 רציתי ילדים. נכנסתי להיריון ובחודש שלישי הוא נפל. זה היה קשה נורא. ואז התחלתי לעשות הפריות. עשיתי ארבע, חודש אחרי חודש, וזה לא קרה. וזה פירק אותי. ובבית שגרנו אז ברמת־גן הייתה לי שכנה שגם עשתה הפריה והיו לה שני עוברים בבטן והיא ילדה תאומים, ולי מתו כל העוברים. תשמעי, זה כואב לך. וכשיש לך כל כך הרבה הורמונים בגוף כל דבר גורם לך לבכות. שם אמרתי: די, אז לא יהיו ילדים. זה כאב לי במשך כמה שנים. התאבלתי. בסוף השלמתי עם זה. וליושי היה ילד בן שנה ושמונה והוא התחלק חצי־חצי עם האמא. אבל הייתה לי אחר כך אהבה חדשה ואמרתי, אם זה יקרה, זה יקרה. לצערי זה לא קרה".
אז מה את יודעת היום שלא ידעת לפני 20 שנה?
"כשאומרים לך כל הזמן שאת סקסית, בסוף את מאמינה! אבל אני יודעת שאני סקסית (צוחקת), ומותר לי גם להגיד את זה, אני כמעט בת 60. מלא בחורים חיזרו אחריי. אבל זה ממש לא קשור לערך עצמי. הרבה זמן לא הערכתי את עצמי מספיק".
ואיפה את מבחינת הביטחון הזה כיום?
"כשהתחילו לי גלי החום זה היה באמצע החורף. לא הבנתי מה זה. פתחתי אינטרנט ואז הבנתי שזה מה שזה. כולם המליצו לי לקחת הורמונים. אמרתי - לא הורמונים ולא מורמונים! מניפה. זה עבד מצוין. הייתה לי הופעה ואני עולה לבמה, איפור מלא, ורגע לפני שאני מתחילה לשיר מגיע גל חום ואני מתחילה להזיע. והמייק-אפ מתחיל לנטוף בטיפות גדולות. בשלב מסוים אני שולפת את המניפה וכל מה שאני אומרת זה 'בנות, אתן מבינות?' זה הספיק. הן הבינו".
