בפוקוס

את שם האלבום החדש של סולנג' נואלס, A Seat At The Table, אפשר לנתח בשני מובנים: הראשון הוא מלחמתן של נשים ממוצא אפרו־אמריקאי על מעמדן בחברה שבה הגזענות והסקסיזם לא רק מסרבים למות, אלא מרימים ראש גדול ומכוער, הרבה יותר מדי קרוב לחדר הסגלגל. השני הוא המאבק האישי של סולנג', 30, להכרה בחשיבותה כיוצרת בלי להידרש להשוואות האינסופיות לאחותה הגדולה, ביונסה.

שני היעדים מושגים כאן במלואם: ארבע שנים אחרי שהפציצה עם הלהיט Losing You ושנתיים אחרי שכל העולם ראה אותה מסתערת באמוק על ג'יי זי במעלית, מוכיחה סולנג' כי היא יותר מראויה לאותו "מושב בשולחן". אלבומה השלישי הוא יצירה שלמה שמהדהדת אמירות פוליטיות חריפות מבעד לרכות והקוליות שלו. "אל תיגע בשיער שלי/כשאלה הרגשות שאני לובשת" היא שרה בקטע הבולט ביותר, Don’t Touch My Hair, מהמניפסטים השחורים המפוארים של השנים האחרונות. כמו הסדרה החשובה 'אטלנטה', זוהי הכרזת עצמאות תרבותית של יוצרים ויוצרות שמאסו בפטרונות הלבנה ודורשים את הבמה לעצמם.

לצד הביקורות המחמיאות על האג'נדה ועל הביצוע, מתברר שלקול שסולנג' משמיעה יש גם לא מעט קהל: A Seat At The Table הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים של בילבורד, וגבר על החדש והמדובר של בון איבר. כלומר, לצד הניצחון התרבותי, נדמה שאפשר סוף־סוף פשוט לשאול, "שמעתם את החדש של סולנג'?" מבלי להזכיר קשרים משפחתיים ותקריות רכילותיות.