שלישי 13 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 25.10.2016
    לדעת אישה
    גיבורה שמצלמת בסתר את הפרטנרים המיניים שלה עזרה לרונית ידעיה להתגבר על מחסום כתיבה שנמשך שנים. עכשיו, עם רומן מס' שש, היא מרגישה שסוף־סוף הגיע הזמן שיאהבו גם אותה
    איה אליה

    רונית ידעיה הייתה בת 15 כשחזרה יום אחד הביתה ומצאה את אבא שלה, יהלומן ואיש אצ"ל לשעבר, שרוע על כיסא נוח, ראשו עטוף תחבושות. האב מיעט לתאר את נסיבות הפציעה. "נפלתי", הוא אמר לה. אבל כותרות העיתונים סיפרו את כל מה שהסתיר מבתו. "'ניסיון רצח של יהלומן', היה כתוב שם, וליד הופיעה התמונה של אבא שלי", היא נזכרת. "מתברר שאבא היה בחובות של 250 אלף שקל ובזמנו, אמצע שנות ה־60, מדובר היה בסכומי עתק. בעל החוב שלו, איזה מיכאלוביץ' אחד, תקף אותו מאחור עם מכשיר שמשמש לליטוש יהלומים, חפץ כבד שממש קשה להאמין".

     

    כשניסתה לעמת את אביה עם המידע שהופיע בעיתונים, הוא אמר, "תראי איזה ראש חזק יש לי, איזה יופי שהצלחתי לשבור כזה מכשיר כבד". ידעיה נאלצה להסתפק בזה. "משפחה פולנית, לא מדברים על דברים", היא אומרת עכשיו. "זה היה שוד מזוין, לא סתם, ויותר אבא לא הזכיר את זה אף פעם, וגם אני לא. שכחתי מזה. במשך שנים תהיתי למה אני כל כך אוהבת לכתוב על מקרי רצח ואלימות, אבל רק עכשיו, אחרי הספר הזה, נזכרתי באירוע האמיתי שקרה".

     

    הספר הזה הוא 'מלכת הממולאים', הרומן השישי של ידעיה שרואה אור (בהוצאת 'אפיק'). סוגיות של הגירה, מיניות ודימוי גוף עוטפים את העלילה: פרשיית שוחד בכיכובם של שרון, תסריטאית מתחילה בת 32 שמצלמת בהסתר את שותפיה המזדמנים ליחסי מין, ואבא שלה, איש עסקים שמשלם לה את שכר הדירה, מאכיל אותה במסעדות יוקרה, מטייל איתה שלוב זרועות בסינמטק בירושלים, ומכנה אותה "הסופגנייה הקטנה שלי".

     

    על אף שבליבת הרומן יש מערכת יחסים מסובכת בין אב לבתו, ידעיה אומרת שהיא לא עשתה קופי־פייסט לחיים האמיתיים שהכירה מהבית. "אחרי שאבא החלים מהפציעה הוא נסע לאמריקה לעבוד כפועל ליטוש בשביל להחזיר את החובות", היא מספרת. "בזמן שהוא היה בארה"ב לא דיברנו. כל שבוע הוא היה מתקשר, מבקש לדבר איתי, ואני מרוב פגיעה ומרוב התרגשות לא יכולתי לגשת לטלפון. כשהוא חזר, אחרי שנים, הוא כבר היה בכיסא גלגלים, אחרי התקף לב קשה".

     

    כעסת על אביך אחרי שהוא חזר?

     

    "יכולתי להבין את המניעים שלו, אבא היה איש של כבוד והיה ברור שהוא עשה את מה שחשב שצריך לעשות. כשחזר, הוא היה חולה מאוד, חי חצי חיים, והיה עצוב לראות אדם עם היכולות שלו, עם הנוכחות הגדולה שלו, יוצא לעבודה בבוקר וב־12 בצהריים כבר חוזר מותש למיטה. סלחתי לו, תמיד סלחתי לו. הייתה רק פעם אחת, כשהוא הסתכל על השעון כשחזרתי הביתה בשעת לילה מאוחרת ואמרתי לו, 'היי, אבא, הפסדת כאן כמה שנים, אני גדלתי'. זמן קצר אחר כך התחתנתי".

     

    להבדיל מידעיה, שרון, הגיבורה והמספרת ב'מלכת הממולאים', אף פעם לא נפרדה באמת מאביה. בין השותפים המזדמנים שהיא מלקטת בטינדר, יש גם חברים ושותפים עסקיים של האב. "שרון משתמשת במין כאמצעי לטובת המטרה האמנותית שלה — פרויקט הצילומים של הגברים שהיא שוכבת איתם. כמו שיש אספנים שצדים פרפרים ותוקעים בהם סיכה, שרון אוספת גברים, מקבעת אותם בסיכות, ממסמרת אותם".

     

    כמעט בכל הספרים שלך הגיבורות עושות שימוש במין כאמצעי להשיג משהו אחר.

     

    "מין זה חשוב. התשוקה לכתיבה היא גם התשוקה למין ונשים יוצרות הן יצורים מיניים. אצלי תמיד הייתה גישה מאוד פתוחה למין".

     

    איך נראית מיניות אחרי גיל 60?

     

    "איך היא נראית? כמו בגיל 20. בעייני זו שאלה שבכלל לא צריך לשאול. זה הולך ומשתפר".

     

    אז למה המין בספר כל כך לא מזמין?

     

    "מה מעניין בלכתוב על מין בדרך מזמינה? שאחרות יספרו איך הן נהנות ממין, שיכתבו 'חמישים גוונים של אפור'. כאילו, אכלת עוגה טובה, עשית סקס טוב, יופי. אותי מעניין לכתוב על מה שעוד לא קיבל אישור חברתי, שיש בו ביקורת חברתית ופוליטית. אחד העורכים שעבדתי איתם סיפר לי שאחרי שהוא קרא את 'עור' הוא לא הצליח להסתכל לנשים ברחוב בעיניים, הוא כל הזמן הרגיש שהוא מחפצן. וזה מה שאני מחפשת - שספר יניע תהליך של שינוי, שיבעט. כשיצא הספר הקודם שלי, 'שכן טוב', הייתה בלוגרית שכתבה שמתחשק לה לזרוק את הספר מהמדף ולרמוס אותו ברגליים. חשבתי לעצמי, איזו תגובה נהדרת, שספר מכעיס, מעורר ככה את הקוראים".

     

    גם התיאור הלא־סלחני של התא המשפחתי עלול לעורר אי־נחת בקרב הקוראים. "רציתי להראות איך השחיתות של השלטון חודרת לתוך המשפחה, מגיעה עד לגיבורה שאבא שלה משתמש בה כשוחד", מסבירה ידעיה. "בכל הספרים שלי אני מנסה לפרוץ גבולות, להעביר ביקורת, לומר דברים אחרת. יש המון סופרים בארץ שעסוקים בללטף את הקורא ואת עצמם, לאשש עבור הקורא את תמונת העולם שלו תוך כדי שהם טופחים לעצמם על השכם עם השפה. את ממש יכולה לשמוע אותם תוך כדי קריאה מתפייטים: 'איזה דימויים, איזו שפה נפלאה'. אבל כשאת מנסה לחדש, לפרוץ את הגבולות הקיימים ואת הגבולות של עצמך - את מגלה שזה לא פשוט. זה בסדר בספר הראשון, זה בסדר בספר השני, אבל אחרי החמישי - מה כבר נשאר לך להגיד? אז בספר הזה נתקעתי, במשך שלוש שנים היה לי מחסום כתיבה".

     

    ומה קרה אחרי שלוש שנים?

     

    "עשיתי הסכם עם השטן. או עם אלוהים. שיקראו לזה איך שרוצים. ערב אחד ישבתי במרפסת ואמרתי לו, 'אם תחזיר לי את כוחות היצירה אני אתן לך חמש שנים מהחיים שלי'. וזה חזר. פתאום. היו לי המון חומרים לא טובים שצברתי בשנים האלה. גם כשכתבתי לא טוב, גם כשזה הרגיש לי כאילו אני לועסת קרטון, בלי חיוניות ובלי ארס, לא הפסקתי לכתוב. סבלתי מתסכול נורא ואיום, אבל כתבתי. ואחרי שלוש שנים פתאום השטן הזה החזיר לי את המחשבה, חידד לי את ההבדל בין עיקר לטפל, פתאום ראיתי הכל בבהירות וידעתי שיש לי את מה שאני רוצה להגיד. בסוף הוא יגבה ממני את חמש השנים האלה בריבית דריבית".

     

    היא בכלל חלמה על קריירה כאמנית. בתחילת שנות ה־70, קצת אחרי נישואיה לצלם עודד ידעיה, נסעו בני הזוג לניו־יורק ולמדו יחד בסקול אוף ויז'ואל ארטס. "התקופה בניו־יורק הייתה מאוד דרמטית. תחילת שנות ה־70, המהפכה הפמיניסטית, מרד הסטודנטים. ראיתי מול העיניים איך טרנדים מתחלפים. כשסיימנו את הלימודים וחזרנו לארץ, באמנות המקומית שלטה אסכולת רפי לביא - אמנות קונספטואלית שפיגרה בעשר שנים ויותר אחרי מה שהתחולל אז בניו־יורק. עולם האמנות הישראלי התנהל בשיטה של חבר מביא חבר, יד רוחצת יד. בניו־יורק הצגתי עבודות, אבל כאן הייתי בודדה. היה קשה לנו להתקיים כשני אמנים צעירים אז חזרנו לקיבוץ של עודד, חניתה. עבדנו שלושה ימים במפעל של הקיבוץ ובשאר הזמן היינו בסטודיו".

     

    המאבק לחדור ללב הסצנה האמנותית לא היה קל. "אני זוכרת שהגיעו שני אוצרים חשובים שהתעניינו בדברים של עודד ולא היו מוכנים לראות את העבודות שלי, לא הסכימו אפילו להיכנס אליי לסטודיו. זה נורא פגע בי, אבל אני עקשנית והמשכתי לצייר בלי שקיבלתי שום משוב. אחרי 15 שנים שבהן לא הפסקתי לצייר בבדידות, היה משהו אוטיסטי באומנות שלי, מצאתי את עצמי מסתובבת בין הציורים שלי ואומרת, 'זה הכל חרטא ברטא'. בבת אחת הפסקתי לצייר והתחלתי לכתוב".

     

    ב־2005, אחרי שלושה עשורים של חיים משותפים ייסדו בני הזוג ידעיה את בית הספר מנשר לאמנויות. במוסד, ששוכן בתל־אביב, בני הזוג מקפידים על הפרדת רשויות. עודד, שמשרדו ממוקם בקומה הראשונה, אחראי על הניהול השוטף. רונית, שמתחזקת משרד צבוע בשחור בקצה הקומה השלישית, ממונה על יחסי הציבור ועומדת בראש התוכנית ללימודי כתיבה.

     

    לצד שיתוף הפעולה, יש גם תחרות?

     

    "עודד הוא המבקר הראשון שלי, ופה ושם יש לי טענות כלפיו כי לפעמים אני מתמרדת. כשהוא לא אוהב משהו שכתבתי, הוא מתעקש לדעת למה בכל זאת כללתי אותו בספר. עכשיו הוא מקריא לי מהספר החדש בערבים, ולצערי, למרות שאני מקבלת את זה באהבה, הוא משכתב לי אותו תוך כדי קריאה".

     

    שניכם מגדלים דור חדש של יוצרים. יש בכך גם הצהרת כוונות כלפי התרבות הישראלית.

     

    "בהחלט. יש הצהרת כוונות ויש תחושת אחריות, ויש דיכאון. נורא מדאיג ומדכא מה שקורה עם התרבות הישראלית. מה שמירי רגב עושה, כשהיא משקיעה מיליונים באיזו הופעה חד־פעמית בטבריה או בחיפה - זה הדבר הכי גרוע. היא הרי לא שרת הבידור, היא שרת התרבות. ושרת התרבות צריכה לדאוג למהלכים עמוקים של שינוי, לעשות עבודת עומק. אני יכולה להסכים איתה על דברים מסוימים. כל נושא הפריפריה והמרכז, למשל. זרקו אנשים הרחק מהמרכז, החזיקו אותם שם ככוח עבודה זול, נתנו להם לעדור מסביב לעצים בחמש לירות ליום, שלחו ושכחו. עברו מאז הרבה שנים וכבר מזמן היה צריך לדאוג לרכבות מהירות שיחברו בין הפריפריה למרכז, להקים מרכזי עבודה ומרכזי לימוד. אבל מה שהיא עושה זה פופוליזם, בידור לעם. ולא, הם לא רוצים שעשועים. הם רוצים תרבות".

     

    כמי שעוסקת בחינוך לתרבות, אולי את צריכה ליזום פרויקטים ולנסות לעניין אותה?

     

    "זו האג'נדה שלי, אני בהחלט מוכנה להתנדב, אבל אי־אפשר להגיע אליה. ניסינו כמה פעמים ולא הצלחנו, לא אליה ולא לאנשי המשרד שלה. אני אומרת, בואי תקחי סטודנטים שלנו שרבים מהם באו מהפריפריה - מהתנחלויות, מעיירות פיתוח, אפילו מבתי יתומים - ותשקיעי בסדנאות, בפרויקטים. לא לכל אדם יש כוחות נפשיים עזים, לא כל אחד הוא שמעון אדף או סייד קשוע שיכולים להתגבר על כל מכשול. אני לא מסכימה עם הביקורת נגד הצעירים של היום, אני חושבת שזה דור נפלא, מודע לעצמו ומעודכן וכותב באופן לא ייאמן. אלו אנשים מתוחכמים שגדלו עם אינטרנט, שמבינים טקסטים, שלומדים הבעה בפייסבוק. יש עשרות ומאות בלוגים של כתיבה. מה שבני הדור שלי העזו לעשות רק בגיל 40 בני הדור של היום עושים בגיל 20. יש להם אומץ".

     

    יש קנאת סופרים?

     

    "יש. אני לומדת לכתוב מהתלמידים שלי. אני יכולה לראות תלמיד שהכתיבה שלו מדליקה אותי, ואני שולחת טקסטים שלו לעצמי במייל ומתעמקת בבית. אני עורכת את התלמידים, וכשאת עוברת שורה־שורה, מילה־מילה, זה מחלחל עמוק יותר מכל ספר איכות שתקראי. אז כן, יש קצת קנאה אבל יותר מזה יש הרבה גאווה. גאווה עצומה. אני מתפארת בתלמידים שלי. כאילו, מה, תקנאי בילדים שלך?"

     

    אפשר לסלוח לה גם אם יתברר שהיא קצת מקנאה בילדות שלה. כמשחפשים בגוגל את מילת המפתח "ידעיה", התוצאות הראשונות שעולות מתייחסות לבתה הבכורה, קרן ('אור', 'הרחק מהיעדרו'), שנחשבת לאחת מיוצרות הקולנוע המקוריות והמוערכות בישראל. "קצת לא נעים להגיד, אבל כשאני חושבת על ההצלחה שלה, יש לי תחושה של 'אני עשיתי את זה'. זה נכון גם לגבי הבת הצעירה שלי, אלה, עוזרת פרלמנטרית של ח"כ דב חנין. אני בהחלט מרגישה סיפוק מזה שהן יצאו מהבית שלי, שתיהן. ועכשיו כשאני רואה אותן, אני אומרת חבל שלא עשיתי עוד".

     

    את מתייעצת איתן לגבי הכתיבה?

     

    "לא. וכבר אמרתי להן שאת הספר החדש הן לא מוכרחות לקרוא. נתתי לכל אחת עותק אבל יחד עם זה אמרתי לעצמי, 'אל תטרחני, אל תכפי את עצמך. הן כבר קראו את הספרים הקודמים'. אמרתי להן שהפעם יש להן פטור".

     

    לקוראים שלא נמנים עם המשפחה הקרובה שלה, ידעיה לא נותנת פטור דומה. "בזמן הכתיבה של 'מלכת הממולאים', חשבתי שהגיע הזמן שבספר השישי שלי יאהבו אותי. מה זה יאהבו אותי? יקראו אותי. שאנשים יכתבו לי מיילים, שיראו אותי באוטובוס ויגידו, 'אה, את הסופרת', שיגישו את המועמדות שלי לפרס ספיר. אני מודה, חשבתי שהגיע הזמן לכיבודים בגילי המתקדם, ובזמן הכתיבה עברו לי בראש תמונות כאלה".

     

    מה עשית כדי שזה יקרה?

     

    "ניסיתי להיות בכתיבה יותר מתוקה, פחות בוטה, פחות נועזת. לתת רקע פסיכולוגי לדמויות. ואז גמרתי לכתוב, ושלחנו להוצאה. עבר חודש עד שיפתח אלוני, המו"ל, התקשר אליי מאפריקה: הוא לא יודע מה לומר, הוא מרגיש לא נוח, אבל הספר ששלחתי היה פחות טוב מכתב היד הראשוני שהוא קרא, 'יותר מהול ופחות מרוכז', הוא אמר. בקיצור, שנה של עבודה לפח. ואז הוא הציע שאפגש עם דן מירון, שגם הוא קרא את כתב היד המקורי. ומתברר שהבחור זוכר הכל. הוא שאל אותי, 'מה קרה? למה שינית כיוון?' ואני שומעת את עצמי עונה לו כמו ילדה, 'רציתי שיאהבו אותי'. הוא מיד אמר, 'אותך? אותך אף פעם לא יאהבו'. זהו. בזה זה נגמר. הלכתי ומחקתי. בשבוע אחד מחקתי 20 אחוז מהטקסט".

     

    וסוף־סוף היית מרוצה?

     

    "זה שימח, תמיד ידעתי שאנשים אף פעם לא יאהבו אותי. שאני לא במקום שבו אנשים מסתכלים עליי ונותנים לי שבחים ומעניקים לי פרסים. מירון החזיר אותי לעצמי, ואני מודה לו על זה".

     

    10 ספרים שרונית ידעיה אוהבת במיוחד

     

    היכן אני נמצאת | אורלי קסטל בלום

    אדם טוב קשה למצוא | פלאנרי או'קונור

    הכאב | מרגרט דיראס

    גברים | וורויק קולינס

    מסך הטורטייה | ת. ק. בויל

    המאהבות | אלפרידה ילינק

    מפגש עם חוליית הבריונים | ג'ניפר איגן

    עשרה בדצמבר | ג'ורג' סונדרס

    לוכדי עריקים | אמנון נבות

    ראיונות קצרים עם גברים נתעבים | דיוויד פוסטר וואלאס

     


    פרסום ראשון: 25.10.16 , 15:09