ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    1
    7 ימים • 25.10.2016
    פוליטיקל וורלד
    במלאת שבועיים לבוב דילן שלא עונה לוועדת פרס נובל
    שלמה ארצי

    המשועמם / החגים עפו להם. הסכך התייבש. חזרנו לוויכוחי החיים הלוהטים והפוליטיים שלנו.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     

    אבל הנה שלושה וידויים שלא קשורים לזה כלל ועיקר. הראשון, שבחיים לא ראיתי את מירי רגב מקרוב, והשני שאת בוב דילן דווקא כן. זה היה בהופעה שלו בארץ לפני המון שנים, כשברח ערב ההופעה למצרים באוטובוס וחזר לתל־אביב רבע שעה לפני שעלה על הבמה בפארק הירקון. ישבתי שלושה מטרים ממנו על הבמה בצד. הוא נראה כמו סוכן משועמם של שיריו. לא איפשר צילומי קלוז־אפ שלו ונתן הופעה קלושה והלך. ולימים, באוטוביוגרפיה הנהדרת שלו, כתב שהייתה זו תקופת חושך בחייו המקצועיים.

     

    והווידוי השלישי? שאני סובל מחרדת נטישה. וכשבוב לא ענה שבועיים לוועדת הפרס, נכנסתי להיפר־ונטילציה פואטית ושאלתי את עצמי: מה זה עושה לי? והתשובה היא שאולי כולנו דבילים ומתלהבים מדי לדבר על פרסים של אחרים מרוב קנאה שאנחנו לא נקבל אותם לעולם.

     

    אז אני לא יודע אם בוב מזיז לכותבי המילים העכשוויים שלנו בארץ, כי הפולק־רוק המערבי נמצא פה מזמן בירידה. אבל בטוח שהוא השפיע על רבים מבני דורי. ובאשר לי, לא קראתי לילדיי על שמו, אבל הוא היה לי מקור להשראה גדולה ואני אוהב את זה שהוא מסתובב עדיין בעולמנו.

     

     

    הפצצות במקלטים / החיים העוברים נעשים פוליטיים מדי, נשכניים ווירטואליים להחריד. ולכן אני נמשך לזיכרונות העבר של בוב דילן שמשיקים לנו. כמו למשל זה שבשנת 1951 למדו הוא וחבריו בבית הספר להתחבא מתחת לשולחנות בעת האזעקות המבשרות על הפצצות רוסיות קומוניסטיות, אם יבואו.

     

    כי בעצם מה ההבדל בין בוב לבין ילד קטן משדרות שחטף שנים הפצצות חמאסיות, או מבני דורי ששיקשקו במקלטים בשנות ה־50, ה־60 וה־70?

     

    אין הבדל. הכל אותו דבר. הפחדות וילדים מבוהלים שרוצים לחיות ולא למות מפצצה.

     

     

    באתי מלמטה / כל אחד מאיתנו מנסה לשייך את עצמו לקבוצות אנשים שאיתם ניתן להאמין במשהו, לקטר, לאהוב או לחטוף אגרופים בפנים.

     

    אז לתקופה מסוימת חצי עולם (שחש נרדף, חותר לצדק ולקרבה אנושית) שייך את עצמו לבוב דילן שהיה ליברל, שלחם באפליית השחורים ושחיפש את אמריקה האלטרנטיבית. עכשיו אני כבר לא יודע. אמריקה נראית פח. ואנחנו כולנו טבענו בים השייכויות.

     

    בוב הוא אינטלקטואל שגילה בנעוריו עניין בשירה ובספרות ובתרבות היוונית, ומצד שני התעניין בשקיעת הטיטאניק יותר מאשר בעולם המודרני המתפתח, הקשיב לתקליטים של זמרי הפולק האמריקאים, אבל בעיקר זכר את מה שסבתא שלו לימדה אותו, שהאושר לא נמצא בדרך לשום מקום. האושר הוא הדרך עצמה.

     

    "באתי מרחוק והתחלתי מלמטה־למטה. ואני לא חושב שיש לי מספיק דמיון כדי להיות מרומה", כתב במשפט מפתח לכל הפרנואידים באשר הם. ואני זוכר שפעם, לפנות בוקר, שמנו דווקא את שירי האהבה שלו בפטיפון והם קרעו לנו את הצורה. "האהובה שלי מדברת בדיוק כמו ששתיקה מדברת", כתב. איזה יופי.

     

    התשובות נישאות ברוח / כן. אני אוהב אותו, את הפרצוף המקומט האנטיפתי הזה שבחיים כמעט לא חייך בהופעות. אבל אם היו מציעים לי לפגוש אותו לשיחה פנים אל פנים, הייתי משקשק מפחד, כי הוא נראה כמו שד מפחיד. ומצד שני, אולי כל האנטיפתיות שלו היא כיסוי תחת לביישנות? כי עובדה שכשנהיה אייקון משפיע באמריקה, בחר דווקא להתחבא בחיק משפחתו וחמשת ילדיו.

     

    הוא כתב על אמריקה המשוגעת, הקריזית היפה והמטומטמת. על מבריחי משקאות, אמהות שאיימו להטביע את ילדיהן, פוליטיקה, גזענות, שקרים ואהבה. וכשהגיע השיר "בלואין אין דה ווינד" ושמתי אותו בפטיפון, בכיתי מהשורה "התשובה, ידידי, עפה ברוח" ("דה אנסר, מיי פרנד, איז בלואין אין דה ווינד"). כי הייתי אז בעצמי נער מקהלת בית ספר, עם המון שאלות, בטח כמו: "כמה דרכים צריך אדם לעבור בשביל להרגיש שהוא אדם?"

     

    נו, כמה, לעזאזל? מישהו יודע?

     

     

    אדם לאדם זאבים / ועכשיו עצירה פוליטית אנושית אצלנו, טוב? כי הרשו לי להיסחף אחרי הצגת פצצה ענקית בשם "הזאבים" בקאמרי.

     

    הלל מיטלפונקט כתב וביים סיפור חזק על אמא ושני בניה שחיים במושב מתפורר תחת הזיכרונות המשפחתיים בצל התיעוב כלפי השמאל המפא"יניקי המתנשא, אחרי עליית הימין לשלטון. הנה הדי השנאה הפוליטית הגולשת לחיינו גם כיום.

     

    והרי וידויון: פעם שיחקתי עם תיקי דיין במחזמר "יוסף וכתונת הפסים". היא הייתה המספרת ואני הייתי יוסף. היה לה תפקיד נפלא, ולי בתור יוסף היה תפקיד של יפיוף עלוב. אז לא פעם בהצגות קינאתי בה וקיוויתי שנתחלף בתפקידים. תיקי משחקת את האמא ב"הזאבים" ונותנת ביצוע נפלא של שחקנית גדולה מהחיים, ויחד עם הקאסט המושלם סביבה זו חוויה.

     

    וכך, כשיצאנו מההצגה לעולם המטורף בחוץ, הידהד בתוכי המשפט של צ'רלס דיקנס מהספר "בין שתי ערים": "היה זה הטוב שבזמנים. היה זה הרע שבזמנים. היה זה עידן החוכמה. היה זה עידן הטיפשות".

     

    אז תגידו, מה העידן היום? (חוץ מעידן רייכל המצוין) וכמה שנאה הכניסו לנו לראש מפעם ועד עכשיו. ומה יהיה איתנו? ולאן כל זה הולך, אם אדם לאדם זאבים?

     

     

    הגדרת המשורר / עכשיו תשאלו למה להשקיע טור בן יותר מאלף מילים בזמר אמריקאי שחלק מהאנשים ששאלתי אם הם זוכרים את שיריו אמרו לי, "עזוב", והבנתי שלא ("דופק על שערי גן עדן", "מיסטר טמבורין מאן", "לייק א רולינג סטון" – הם רק חלק משיריו מלאי האלוהים, האדם והאנושיות התַקיפָה).

     

    והסיבה היא שלמרות השינויים בעולם, שירים הם עדיין לא משהו שבא רק לשמח ולהרקיד את החיים (בלי לזלזל בשמחה ובכפיים).

     

    ולכל אלה שהתקוממו נגד הענקת הפרס לזמר שכותב שירים ולא למשורר נקי, למה שלא תרגיעו? הרי כל מי שכותב על מפיות, על קירות, אפילו על החול בים, יכול להיכנס להגדרת המשורר, על אחת כמה וכמה מי שכותב שירים עם מנגינות. העולם מפוצץ אנשים שמתים לאט־לאט בתוך המחשבים, במכוניות ובחיים הדהויים שלהם. ובוב דילן, עם הקול הקרוע ושיריו חותכי האוזניות, נתן להם חיים.

     

     

    כמו סכין שחותכת גבינה / "אני גאה שלקחתי לראשונה גיטרה ליד בגללך, ושיש עוד גברים עם כרסים ונשים עם שיער צבוע שאוהבים אותך".

     

    אז הנה מילות הסיכום של הטור מפיך, בוב: "אנחנו חיים בעולם פוליטי. דגלים מתנופפים ברוח. זה מגיע במפתיע, מתקדם לקראתך, כמו סכין שחותכת גבינה", כתבת בשיר "פוליטיקל וורלד" והתכוונת להזהיר אותנו מהטראמפים, הפוטינים וכל שאר הזוועות והרמאויות שהפוליטיקה הרעה הולידה, כולל פה בארץ הקטנה הזאת.

     

    אז יאללה, קלטנו אותך. אתה לא תתחנף לשוודים. אבל מה אכפת לך לבוא מוסתר תחת המשקפיים הכהים ולקבל את הפרס? כי אם אתה לא בא, אני מוכן להתנדב ולקחת אותו בשבילך מסטוקהולם. ואחר כך לנסוע אליך הביתה לאמריקה ולזרוק לך אותו (יחד עם התשובות הנישאות ברוח) דרך החלון... ולברוח.

     


    פרסום ראשון: 25.10.16 , 21:52