אחריו
שבועיים וחצי אחרי שנהרג בפיגוע ירי, חבריו של יוסי קירמה ז"ל ביחידת האופנוענים של יס"מ ירושלים עדיין מתקשים לעכל את היעדרו של "יוס", כפי שכינו אותו. שוש מולא הצטרפה אליהם למשמרת אינטנסיבית על קו התפר, שמעה על הגעגועים שלהם למפקד שהיה גם חבר וביקרה איתם את משפחתו ואת אלמנתו נוי. "המשמרת היא לא אותה משמרת. הקפה לא אותו קפה", אומרים חבריו ליחידה, "הכל שונה בלעדיו"
אופנוע הגדול של רס"מ יוסי קירמה ז"ל ניצב מיותם ביחידת האופנועים של יס"מ ירושלים — אבל איש מפקודיו עדיין לא מסוגל לרכוב עליו. שבועיים וחצי לאחר שנרצח בפיגוע הירי בגבעת התחמושת, גם רס"מ יוסי צרפתי, מפקדו הישיר של קירמה, שכולם ביחידה קראו לו יוס, מודה שהוא "מושך את הזמן" וטרם מינה לו מחליף. הכאב עדיין טרי וגם הניסיונות של חלק מהלוחמים להסתיר את הדמעות אינם מחפים על תחושת המועקה שמלווה כל יציאה שלהם לשטח, בלעדיו.
"המשמרת היא כבר לא אותה משמרת. הקפה בבוקר זה לא אותו קפה, אין צחוקים, הכל שונה בלעדיו", אומר רס"ר אוראל לוי. "יוס היה דמות מרכזית ביחידה, שנגע בהמון אנשים בטוב הלב שלו, בפשטות, ברצון לעזור. אני עוד לא מעכל".
ימים ספורים לפני הפיגוע, הכל עוד נראה אופטימי. קירמה, לוחם מצטיין ביחידה, מונה לסגן מפקד צוות, שמתחתיו 12 לוחמים. רק חמישה חודשים קודם, הם מספרים, כולם רקדו ופיזזו בחתונה שלו עם נוי. והנה, במכה אחת כואבת, נוסף למשפחת השכול של היחידה לוחם שני בשנתיים שעברו מאז הוקמה במתכונתה הנוכחית.
"טייסת הקרב של המשטרה" — כך מכנים את יחידת האופנועים שמטרתה לתת תגובה ראשונית באירועי טרור, סד"צ (סדר ציבורי), פשיעה חמורה, אירועים שאינם מוגדרים שגרתיים, וכאלה הדורשים טיפול דחוף ומיידי. היא כוללת 48 שוטרי סיור שעברו הסמכה של לוחמים ועובדים בשתי משמרות מסביב לשעון. הם לבושים במדי משטרה אפורים ושחורים ורכובים על אופנועי ב־מ־וו גדולים. הם לובשים אפודי מגן וחמושים ברובי אם־16 ובאקדחי תשעה מ"מ. קירמה ז"ל היה מסונף למחלקה של רס"מ צרפתי, שבינתיים גם ממלא את מקומו.
מסע הרצח של המחבל מסבאח אבו־סביח מסילוואן התרחש בשתי זירות: ב־9 באוקטובר, בשעה 10:12 בבוקר, הוא ירה מרכבו לעבר נוסעים שעמדו בחנת הרכבת הקלה ליד המטה הארצי ופצע אנושות את לבנה מליחי, 60, שנפטרה בהמשך מפצעיה. משם המשיך לצומת המטה הארצי, ירה שוב ופצע שתי נשים שהיו במכוניתן. באזור שייח'־ג'ראח הבחין בלוחמי היס"מ שנסעו לכיוונו באופנועים, עצר וירה לעברם. קירמה נפצע בראשו ונהרג. חברו סרגיי בוצ'קין, שרכב מאחוריו, נפצע באורח בינוני. המחבל חוסל על ידי לוחמי מג"ב.
איפה הייתם כשזה קרה?
רס"ר ראובן אביב: "באותו יום יוס פיקד על המשמרת הראשונה והייתי איתו כששמענו על האירוע. הוזנקנו לשם, שישה אופנועים: יוס וסרגיי היו הראשונים להגיע. אנחנו באנו מהצד השני ואז שמענו את קולות הירי וראינו אותו שוכב על הרצפה".
מה עשיתם?
"אתה עובד באותו רגע על אוטומט. לא מטפל ברגשות שלך, גם אם החבר שלך, המפקד שלך, נפל. לא חשבתי באותו הרגע אפילו לעשות לו החייאה. זה עניין של הרבה מאוד אימונים על מצבים כאלה. יש בשטח צוות מד"א שמטפל ולך יש תפקיד. אתה חייב לסיים את האירוע, לעשות את העבודה. ידענו שהיה מחבל אחד ברכב, והתחלתי בסריקות לוודא שאין מחבל נוסף. בזווית העין אני רואה את יוס, החבר הכי טוב שלי, המפקד שלי, שוכב על הרצפה, אבל אני מסיט את המבט ממנו, מאמין שהוא יהיה בסדר וממשיך בסריקות. סרגיי שנפצע היה בהכרה. הוא צעק ודיבר. האמת, לא חשבתי בהתחלה שיוס הלך. רק שהוא פצוע קשה. ואז נודע לי שהוא נפטר".
יש חשבון נפש? מחשבות שאולי הייתם צריכים להציל אותו?
רס"ר אוראל לוי: "אין חשבון נפש. זה בא ממקום של אמונה שזה הגורל. אם יוס היה מהסס טיפה אולי הוא לא היה נהרג. זאת הייתה שנייה קריטית. אבל זה חלק מהאופי והנחישות שלו להסתער ולחתור למגע. אני מאמין שיוס הלך בכבוד, על אהבת הארץ. מבחינתנו הוא הרוג מלכות".
הצטרפנו ליחידת האופנוענים של יס"מ ירושלים, למשמרת בת שש שעות. חרשנו איתם את העיר ממערב למזרח, שמענו על הסיפוק שהם שואבים מהצלת חיי אדם, וגם על הסיכונים והחשש היומיומי מפני המוות המאיים. ביקרנו גם בבית האלמנה נוי והוריו של יוס במבשרת־ציון, כשברקע מרחפת השאלה: איך ממשיכים מכאן הלאה?
1 / חיים על קו התפר
יום שישי 21.10, 8:00 בבוקר: אחרי תדריך ממפקד היחידה, רפ"ק אבי פרץ, מתחלקים לצוותים ויוצאים "לפעילות יזומה ולהפגנת נוכחות ובולטות" בעיר העתיקה ובסביבותיה.
8:15: צרפתי ואביב עולים על האופנוע, בעוד לוי נוהג ברכב הסוואנה המשוריין. "המפקד ביחידה זה הנהג. הלוחם שאיתו, יושב מאחור", הוא מסביר, "אתה חייב להיות נהג טוב. זאת הכשרה מיוחדת".
8:20: כל הצוותים (שבעה אופנועים ו־14 לוחמים) מתרכזים באזור ממילא, בקו התפר שבין מערב העיר למזרחה. "עובדים לפי גזרות: מרחב מורייה, קדם ודוד. לשים לב, העיר מלאה בתיירים, באזור בן־יהודה ובאזור השוק. אנחנו נמצאים כמה ימים אחרי הפיגוע, ונכנסו התרעות", אומר להם רפ"ק פרץ.
מה ההבדל בין שימוש באופנועים ובין סוסים וניידות ביס"מ?
רס"מ יוסי צרפתי: "מהירות ההגעה. הפרשים רוכבים על כוח סוס אחד, אנחנו על 75 כוח סוס. הניידות לא יכולות לעקוף פקקים, להיכנס לשוק ולסמטאות צרות או ליער".
רפ"ק פרץ: "אופנוע יחתוך את העיר מקצה לקצה בדקה וחצי. סוס — בחצי שעה. ניידת בפקקים ב־40 דקות, עד שהם יגיעו האירוע יסתיים. הסוס טוב להפרות סדר בהפגנות. זה כוח הרתעה טוב".
באילו מקרים שקירמה השתתף בהם אופנוע הציל חיים?
צרפתי: "יש הרבה. אחד מהם קרה לפני שנתיים, בנובמבר 2014. הוזעקנו לפיגוע הגרזנים בבית הכנסת קהילת בני תורה בהר־נוף. זה היה יום גשום. המשמרת התכנסה לתדרוך בוקר ב־6:30. היינו בוואדי ג'וז, בחלק המזרחי של העיר, ונאלצנו לחתוך בכביש רטוב ולהיכנס לעיר בנהיגה מהירה. הגענו בתוך דקות. ראינו מתפללים על הארץ, מכוסים דם, ושוטר הרוג. הבניין לא נסרק והיה חשד שיש בו מחבל נוסף. שני אופנוענים רצו למוקד האש. מצאנו שם אנשים בהלם. אחד מהם נשאר עם הטלית והציצית מעל הראש. היינו צריכים לחלץ אותם במהירות ולחזור לבניין. המשימה הייתה לנטרל את המחבל, אם ישנו. סרקנו את כל הקומות והוצאנו אותם מיד מהאזור המסוכן".
לוי: "הייתי עם יוס בפיגוע הירי בסאלח א־דין במארס השנה. כשמחבל רכוב על אופנוע ירה בשני שוטרים ופצע אותם. הגענו בתוך דקה וחצי ופתחנו בסריקות לאיתור המחבל שנמלט. המחבל נתן עוד צרור, ואחד מהשוטרים נפצע. מיד לאחר מכן הגיעו עוד אופנועים. ביצענו יישור קו, חתרנו למגע תוך כדי שאנחנו מקבלים אש מהמחבל. כדורים שרקו שם — בלבנון לא הייתה אש כזאת — והצלחנו לפגוע בו".
אביב: "בדצמבר יוס מנע פיגוע בגן ילדים. היינו בסיור שגרתי ברחוב החומה השלישית. יוס ראה פתאום מישהו שלא התאים לסביבה. ההתנהגות שלו הייתה חריגה. זה היה בן מיעוטים שלא גר שם. בחיפוש שיוס עשה עליו, הוא מצא סכין ובחקירה בתחנה הוא הודה שהתכוון לבצע פיגוע בגן ילדים".
לוי: "אם האופנוע לא היה שם ולא היה לוחם עם ניסיון כמו של יוס באיתור חשודים, זה היה נגמר באסון. הוא קיבל על זה צל"ש ממפקד המחוז".
אבל היחידה לא מטפלת רק בטרור. בליל ה־19 בספטמבר התקבל דיווח על שריפה בבניין רב־קומות ברחוב שח"ל בגבעת מרדכי עם 36 לכודים. הלוחמים וקירמה ביניהם הוחשו למקום. רפ"ק פרץ: "אי־אפשר היה להיכנס מהדלת הראשית, אז הלוחמים דילגו מגג בניין אחר לגג וביצעו חילוץ אזרחים. הם סבלו מפגיעות קלות של שאיפת עשן והצלנו אותם".
אביב: "לפני כל יציאה יוס היה מתנבא: היום נתפוס מחבל, והיינו תופסים חשוד עם סכין; נתפוס סמים — ותופסים. היה לו קידום מהיר לסגן מפקד צוות. לפני חודשיים היינו במשמרת צהריים. הוא קלט חשוד ברכב, כשבאנו לערוך חיפוש, שזרק שקית. יוס תפס לו מהר את היד ותפס אצלו סמים".
לוחם אחר ביחידה מספר: "לפני חודש הייתי עם יוס ברחוב הנביאים ונתקלנו בשניים שהתנהגו מוזר. הם חצו את הכביש, התעלמו מהקריאות שלנו לעצור והתחילו ללכת מהר. יוס חסם אותם עם האופנוע, תפסנו ואזקנו אותם. כשהגענו איתם לתחנה, התברר שאחד מהם דרוש לחקירה. אפילו שניסה לברוח לנו, יוס שיחרר לו את היד מהאזיקים ונתן לו מים".
2 / סיכונים והומור
מותו של קירמה חיזק את החשש הקיים ממילא בקרב הלוחמים. "לפני כל משימה אנחנו לוקחים בחשבון את העובדה שאולי לא נחזור", מודה לוי. "ברור שבאותו היום היה כבר את החשש הזה לכולם", מוסיף אביב. "מדברים על זה ביחידה בצחוק. יוצאים לפעילות: 'טוב יאללה, שמור לי את זה אם לא אחזור בסוף', 'דאג להביא את זה למשפחה שלי'. או כשאוספים כסף לקופה קטנה ומבקשים גם לחודש הבא אומרים: 'ואם אמות, תחזיר לי את ה־20 שקל?' זה ההומור השחור שלנו".
ואיך מגיבים בבית?
ראובן (בן 29, נשוי, אב לבת ומצפה לילד נוסף): "במשפחה לחוצים ודואגים, אבל בסוף תומכים. אין להם ברירה. הם יושבים בבית עם דפיקות לב. אמא שואלת אם יש עוד תפקידים ביחידה ומבקשת שאחליף למשהו אחר. אני אומר לה שזה המקצוע שבחרתי, שאני מאמין באמונה שלמה במה שאני עושה. ואם חלילה יקרה לי משהו — קשה להגיד את זה — אבל זה יהיה על קדושת הארץ".
גם בידיעה שחלילה לא תחזור?
"גם אז. אני אדם מאמין. כל בוקר מניח תפילין, אף פעם לא פחדתי מהעבודה הזאת. אי־אפשר לברוח מהמחשבה שזה יכול לתפוס אותך, אבל אם כבר מתים — אז בשביל להציל חיי אחרים. גם אשתי מאמינה ככה. היא לא קמה בבוקר ומפחדת שיקרה לי משהו. בלי אמונה אי־אפשר להחזיק פה".
לוי (27, רווק): "לי רק ההורים דואגים, אבל הם מרוצים שאני עושה את מה שאני אוהב. כשאני בדייט עם מישהי, אני כל הזמן מסתכל ימינה ושמאלה. היא חושבת שאני לא מתמקד בה ונעלבת".
צרפתי (בן 33, נשוי ואב לבת): "יש לי את השוטרים שאני צריך לדאוג להם, אז אני לא חושב על עצמי, ולא חושב על זה שיש לי אישה וילדה, אחרת אהיה מעורער ומהוסס. אשתי מקבלת אותי כמו שאני. קורה שיש ויכוחון בבית, ובסוף משלימים. היא ויוס היו חברים מאוד טובים, גם עם נוי אלמנתו. כולם בדיכאון טוטאלי מזה. אבל אסור לנו להישבר, כי ברגע שהיס"מ יקרוס — ירושלים תקרוס".
רפ"ק פרץ (בן 35, גרוש ואב לשניים): "הסיכון שלנו הוא לא רק בלתפוס את המחבל, אלא גם בכל הדרך עד אליו. אתה יכול להיות מעורב בניסיון דריסה, בתאונה. הנהג צריך להיות מקצועי ומדויק. בעבודה שלנו אין מקום לטעויות".
אביב: "אתה מרשה לעצמך להתפרק רק כשאתה בבית, לבד. אני נזכר באותו בוקר ששתיתי קפה עם יוס והוא סיפר בדיחות, זה מה שאני זוכר ממנו. שהוא מת עם חיוך. מלאך טוב לקח אותו. לפניו היה לנו לוחם שנהרג בתאונת דרכים עם האופנוע. אז להגיד לך שאני מפחד? אם אחשוש, לא אעשה את העבודה".
יש מחשבות כמו: אולי עדיף להיות פקיד?
צרפתי: "אם ירושלים זה חיידק, נדבקתי בו. יש לה ערך רוחני, נפשי. תחושת שליחות שאי־אפשר לאמוד. פקיד לא מכיר את התחושה של לעצור מישהו שעשה עבירה קשה, או למנוע פיגוע שקורה בו ברגע".
כשאתם מנטרלים מחבל, אתם לא חוששים מהמקרה של אלאור אזריה?
"חד־משמעית — לא. שוטרים שלנו ירו והרגו, ועצרו מול מצלמות, ולא קרה להם כלום עד היום. הגדולה של שוטר זה להאמין במעשה שעשה. אנחנו ערוכים להגיע למקרי קיצון בצורה הטובה ביותר ומתאמנים על זה כל הזמן".
אין לכם לפעמים רצון להעיף סטירה למפגין שבועט ומקלל?
"יש רצון, אבל אסור לפעול. לפעמים אתה רוצה להגיב יותר, ובעוצמה יותר חזקה, אבל מאמנים אותך לאיפוק. לא כל אחד נהיה שוטר. ההבנה היא שאם השתמשתי בכוח לא סביר — טעיתי!"
3/ אהבה והשראה
בשעות שבהן התלווינו אליהם, הלוחמים ביצעו 11 בדיקות לחשודים, שבעה חיפושים על גוף, בדיקת רכב חשוד, חיפוש ברכב, שני מחסומים, אירוע קטטה וטיפול בקריאת שווא לאירוע של פיצוץ בלון גז במאה שערים עם לכודים, שהתברר רק כדליפת גז. חצי שעה לפני תום המשמרת הם קופצים למבשרת־ציון לבקר את האלמנה נוי ואת אתי ועוזי, הוריו של קירמה ז"ל.
"יוסי השאיר לי משפחה נוספת, שהיא משפחת היס"מ. זאת באמת משפחה גדולה ועוטפת" — נוי בוכה כשהלוחמים מתרכזים סביבה באהבה.
לוי: "ישבתי איתה בחמישי שעבר עד הבוקר. צריך לעזור לה להמשיך הלאה, לנסות לצייר לה עתיד", הוא מחייך ומראה בגאווה את רצועת הנשק של קירמה, שמשמשת אותו כעת. "קיבלתי אותה מאחיו. ככה אני מרגיש קרוב אליו. הוא היה חבר טוב שלי. אדם שתמך בי כשהיה לי קשה, שידע תמיד לתת את העצה. להיות שם בשבילי. כעת צריך להחזיר את זה לנוי. האהבה שלו אליה הייתה מעוררת השראה".
נוי: "יש לי כל כך הרבה דברים להגיד על יוסי. הוא היה איש של אנשים, אהב לעשות טוב, לתת ולכבד. אדם מעורר השראה. הכרנו כשהייתי בכיתה י' והוא בכיתה י"ב בתיכון הראל, יצאנו 13 שנים ומאז לא נפרדנו. תמיד הוא היה סבלני אליי ותמיד העריך את מה שאני עושה. היה לו שקט פנימי. הוא לא היה צריך לצעוק כדי שידעו שהוא שם וכולם שמחים ובאים אליו. יוסי היה מביא לי פרחים כל יום שישי לקראת השבת. בצבא הוא שירת בגבעתי, ואחרי שהשתחרר הוא החליט שהוא רוצה להתגייס למשטרה".
לא חששת?
"אתה אף פעם לא מדמיין שזה יגיע אליך. פחדתי מהעבודה שלו, אבל יוסי הסביר לי שהוא מאוד אוהב את העבודה שלו. הוא רצה להתקדם ולצאת לקורס קצונה — ותמכתי בכל מה שעשה. אף פעם לא חשבתי שיקרה לו משהו. אמא שלו הייתה יותר לחוצה. בחתונה שלנו נכחו 850 אנשים; זה היה הר געש של אהבה, עם משפחה וחברים מכל התקופות שלנו: מהתיכון, הצבא, העבודה, השכונה. היינו בשיא הפריחה, בשיא התכנונים, ועצרו לנו הכל", היא בוכה.
איפה ביליתם את ירח הדבש?
"לא הספקנו לצאת לירח דבש. רצינו לנסוע קצת לחו"ל, לראות עולם, אבל הקיץ הזה לא יכולנו, בגלל שהיו לנו הרבה שמחות. כשמתחילים החגים יש הרבה לחץ וגם אז לא היה אפשר. יוסי לא יכול להיעדר מהעבודה, ואני לומדת אדריכלות בבצלאל, אז דחינו את זה".
האב, עוזי: "היה לי ילד שלא הייתי צריך להיות אבא לידו, כי הכל דפק כל כך טוב. היינו ביחסים כמו חברים. נפגשים המון, יושבים ביחד, צוחקים ושותים. ולא הייתי צריך להפעיל את הדמות האבהית שלי. גם לא כלפי ילדיי האחרים. עד היום החברים שלו הם החברים שלי. גם המשטרה חיבקה אותנו והצמידה לנו קצין רווחה. המפכ"ל בא וישב איתנו וגם מפקד המחוז יורם הלוי. הפכנו להיות חברים".
אף פעם לא חששתם לחייו כלוחם?
"תמיד לימדתי אותו שאם כבר עושים משהו, אז שיהיה הכי טוב שאפשר. בדצמבר יוסי קיבל צל"ש על שמנע פיגוע בגן ילדים. התחיל בהליך לקורס קצינים וסביר להניח שהיה מסיים בהצלחה. היס"מ זאת יחידת עילית, אבל השכר שלהם הוא כמו שכר רגיל, ואין בכך היגיון ביחס לעבודת הקודש שהם עושים והסיכונים שלהם".
"יוסי התגייס ליחידת האופנועים, כי לא התאים לו להיות שוטר תנועה. הוא אהב להיות חזק, להיות בראש. אם לא היה לי אח כזה, לא היינו מצליחים היום", אומר אחיו איציק.
איך תנציחו את זכרו?
האב, עוזי: "יומיים אחרי השלושים (ב־11.11) היס"מ ומועדון האופנועים עושים מסע לזכרו, שייצא מבית השואבה, דרך הבית במבשרת־ציון ועד לגבעה הצרפתית, למקום הפיגוע. יש כרגע 100 נרשמים ונשמח שיצטרפו אלינו יותר. עוד לא היינו שם בזירה".
נוי: "גם אני לא. זה עדיין קשה".
מה תגידו למחבל, או למשפחתו, שחגגו ורואים בו שאהיד?
"זה ההבדל בין אמא ששמחה ומחלקת סוכריות על מות בנה, לבין אמא שהנשמה שלה נקרעת על הרצח של בנה".
אתי, האם: "אנחנו חושבים בדיוק כמו נוי".
לוי: "אנחנו מקדשים את החיים, בזמן שהם מקדשים את המוות. הייתי מעדיף לפגוש את יוס ולא את המחבל, ולהגיד לו עשרות פעמים כמה אני אוהב אותו, גאה בו ומעריך אותו. משפחת המחבל לא מעניינת אותי".
אביב: "הייתי אומר להם שאנחנו פה ונישאר פה"
לוי: "שהמקרה הזה רק מחזק אותנו להמשיך בתפקיד שלנו"
יש רצון לנקמה?
"באותו לילה מפקד המחוז שיחרר את היחידה מפעילות. אמרו לנו: 'תעכלו את האירוע'. בבוקר שמענו שכל המחוז פעל סביב הפיגוע, ונעצרו 31 אנשים: החל מבני משפחתו של המחבל, עד אלה שהביעו שמחה, צהלו וחילקו סוכריות — זאת התשובה שלנו". •
לפנייה לכתב/ת 
